כלפי פנים
כלפי פנים
כמה מן העתונים העברים נבהלו ואיבדו עשתונותיהם. הם התמרמרו על "השתוללות האספסוף היהודי". הם לא גינו, אלא במאוחר ובחצי פה, את ההשתוללות הפראית של האספסוף הבריטי הלבוש מדי-צבא ומשטרה, האספסוף המזויין בנשק קטלני שרצח ללא רחמים, פצע ללא הבחנה ושדד (כן, שדד!) בהבחנה ברורה, כדי להיטיב את לבו ב"ליל הסכינים הארוכים". העתונים הללו, שאחד מהם מופיע באנגלית, לא מסרו אפילו כבוד לקרבנות העברים, קרבנות הבגידה הבריטית והאכזריות הבריטית, קרבנות טהורים וקדושים; הם הביעו הכרה על "ההבלגה והתבונה" שגילו, כאילו, הכוחות הנאצו-בריטיים - דבר שנוצל מיד ע"י שופרות התעמולה האנגלית, המריעים בפני העולם, כי היהודים עצמם מודים "בהתנהגותו הנאצלת של הצבא שעמד בפני פרובוקציות".
הגדיל לעשות בשטח ההשפלה העצמית העתון "המהפכני", העומד על משמר פשיטת הרגל ההיסטורית. הוא לא רק קצף ורתח; הוא גם רמז רמזים פרובוקטיביים ודיבר על "יד מאומנת" או על "יד מכוונת". ובגליונו מיום י"ד כסלו פרסם העתון רשימה, מוקדשת למאורעות בתל-אביב, שבה חוזרת ונשנית הסיסמה "רק כך" - סיסמה פשוטה וגדולה, מקודשת בדם, ביזע, בקרבן ובסבל - מתוך כוונה בולטת להחדיר בלב הקורא את ההכרה, כי המאורעות אורגנו ע"י נושאי הסיסמה הזאת.
איננו חולים במחלת ההצטדקות, האוכלת כל חלקה טובה במלחמת הישוב. אין אנו רואים כל סיבה לכך, שהיהודים בכללם יצטדקו על משהו ביחסיהם עם העולם החיצוני וביחוד עם הבוגדים הבריטיים. ובאותה מידה עצמה אין אנחנו, חלוצי המלחמה העברית, רואים צורך להצטדק על משהו בפני מישהו בקרב הישוב. אנחנו צדקנו ולא יריבינו. טעו ותעו הפרופיסורים והמדינאים והמומחים והעשירים והחזקים; ראו נכוחה והראו את הדרך הנכונה האנשים הפשוטים, העניים, הנרדפים, שחשבו והאמינו וסבלו והקריבו. על צדקתנו זו, שיצאה לאור לעיני כל, אין אנו דורשים כל "פרס"; אך להצטדק? לא ולא.
אפשר, איפוא, להניח בבטחון, שיאמינו לנו אם נאמר, כי תגובתנו על החשדות של עתונים מסויימים לא באה לשם התחמקות, כי אם לשם בהירות. אנו אמנם נלחמים במחתרת ונאלצים, למען המלחמה, להסתתר; אך אין אנו רגילים להסתיר את מעשינו. להיפך, אנו מודיעים עליהם בפני עם ועדה, לא לשם התפארות, כי אם לשם קבלת אחריות. כי גם זה שייך למושג כבוד צבאי.
המושג "כבוד", שאינו שוכן, כנראה, בכל אהלי-יעקב, דורש מאתנו ומאפשר לנו לומר בגלוי, כי לא ארגנו ולא יזמנו את המאורעות בתל-אביב. לפי מיטב ידיעותינו היתה זו באמת התפרצות ספונטנית והשתתפו בה הכל. אנשים ונשים, צעירים וילדים וזקנים מכל השכבות ומכל הזרמים. מי שרוצה לכנות המונים זועמים - זועמים בצדק - "אספסוף", יבושם לו. אנו לא צהלנו על יציאתם הבלתי-מאורגנת, כי מבכרים אנו מלחמה מתוכננת עם כלי זיין על פני מלחמה עם בליסטראות; אך גם לא נקלל את ההמונים על שבעורקיהם נוזלים לא מים, אלא דמים.
לא ארגנו את המאורעות האחרונים. נתנו יד להקמת חזית מאוחדת של הכוחות העבריים הלוחמים. לא הצגנו דרישות; לא התנינו תנאים; לא עשינו חשבונות. רק דבר אחד אמרנו: הבה ונילחם יחדיו, כי הרי כולנו מבינים כבר, שאם לא נילחם, נושמד. החזית הזאת - הונחו היסודות להקמתה. אנו שומרים עליה כעל בבת עינינו. וכל עוד זו תהא חזית למלחמה ולא לכניעה, להתקוממות ולא להתחמקות, למעשה ולא לפטפוט - נשמור עליה גם בעתיד, בדיוק כפי ששמרנו בעבר על עמדתנו הבלתי-נכנעת, בשעה שנצטווינו להתכחש לאמונתנו, בשעה שנדרשנו לא להלחם ולא להתקומם ולא לעשות.
אפשר לאהוב אותנו; אפשר לשנוא אותנו. אך כל מי שקורטוב של יושר בלבו, מוכרח להודות שהוכחנו פעם ולתמיד. כי הלאו שלנו הוא לאו וההן שלנו הוא הן.
רק כך מבינים את המושג כבוד אצלנו.
