כך נפצחה מנשיה
כך נפצחה מנשיה
(מעריב, 4.4.1958)
א.
היום לפני עשר שנים לא טיילו זוגות צעירים להנאתם ברחוב אלנבי. אנשים חלוף ביעף ופניהם נראו חרושים קמטי דאגה. פורעים ערביים שניצבו על המגדל של מסגד חסן-בק זרעו מוות ואימה בלב תל-אביב. שכונות הספר פונו מדריהן. הצלפים חובשי הכאפיות דאגו שתושבי המטרופולין העברית לא יידעו שעת רווחה. נשימת רבים קצרה בימי מתח אלה.
תל אביב טעמה טעם כרך הנתון במצור. הרעה באה מיפו השכנה. האויב הסתובב ממש "מתחת לאף". פגזים נפלו בחצרות הבתים. כדורים שרקו בשדרות העיר. החיים התנהלו רק בבתים פנימה. גברה הדעה כי כך אי אפשר להמשיך. נשים וטף לא יוכלו לעמוד בכך זמן רב. הגיעה העת לפעול.
"נשכחות" אלה הזכיר לי ח"כ מנחם בגין, מי שהגיח היום לפני עשר שנים מן המחתרת, בשיחה מיוחדת ל"מעריב", שבה תיאר באוזניי את "פסח-של-יפו", בו יצא הארגון הצבאי הלאומי בפעם הראשונה לפעולת-קרב גלויה ורבת-היקף.
היו היסוסים בדבר דרכי התגובה. היו אלה ימי הגסיסה של המנדט הבריטי. מנהיגי היישוב התנגדו להסתבכות בכל "הרפתקה" שעלולה היתה רק להגדיל את התוהו ובוהו.
על כן נקטו גם לגבי יפו הערבית מדיניות של "המתן ונראה".
אך ראשי אצ"ל לא רצו להמתין. עם צאתם ממסתרי המחתרת יצאה נפשם לפעולה בקנה מידה גדול. לא עוד פיצוצי גשרים ומסילות לפי שיטת "פגע וברח", אלא פעולה צבאית של ממש שמטרתה לכבוש את היעד – ולהחזיק בו. מפקדת אצ"ל הרגישה כי בכוח הארגון לבצע מבצע בעל היקף שיעורר הדים. הם רצו לעמוד במבחן.
לגאול את תל-אביב ממצוקתה
באשר למטרה לא היו ספקות. התגרות הצלפים היפואים וחוצפתם עברו כל גבול. התבקש מאליו לשים קץ לתעלולים הללו. על כן נפל הפור במפקדת אצ"ל; לכבוש את מנשייה היפואית שננעצה כשן חולה בתוך בשרה של תל אביב והרעילה את חייה. כאן התבצרו הפורעים וריכזו כל כוחם. אם יבקיעו את סימטאות מנשייה – תיפתח הדרך ללב יפו ותיגאל תל אביב ממצוקתה.
תכנית הפעולה הוכנה עוד, בשעה שנתקבלה ההחלטה בעצרת או"ם על תכנית החלוה, בעקבות האיומים ששפעו מיפו הערבית. והיה גם היישוב צבאי. בכרוזי ענק בעלי כותרת "אנו מזהירים" הזהיר אצ"ל מיד אחר החלטת החלוקה מפני הפלישה הצפויה של כל צבאות ערב. טיהורה של יפו יכול היה אפוא לשחרר בעוד מועד את צעירי תל אביב להדיפת הפולשים בצפון ובדרום. כאשר היישוב מנה מעט יותר מחצי מיליון נפש, היה חישוב זה של היערכות כוח האדם בעל חשיבות מכרעת.
יהיה כמובן גם נימוק מדיני למען פעולת טיהור יפו. תכנית החלוקה השאירה את יפו כמובלעת במסגרת המדינה הערבית המיועדת, מעין טריז בלב המדינה היהודית. במכה זו יכול היה, אפוא, אצ"ל להפגין את התנגדותו העקרונית לרעיון החלוקה, הסותר את ה"אני מאמין" הרוויזיוניסטי המתקומם נגד כל ביתור של המולדת.
תכניתו של "גידי"
ערב פסח בשלה ההכרה בקרב מפקדי אצ"ל כי קרבה שעת האפס למבצע היפואי. התכנית שהוכנה על ידי "גידי", קצין המבצעים של מפקדת אצ"ל, קבעה לה מטרה ברורה: הבקעת קווי הערבים במנשייה הסמוכה לכרם התימנים וביתורה ממרכז יפו על ידי פריצה מהירה אל חוף הים. בכך ינותק הכוח הערבי העיקרי שהתרכז בשכונה זו ויפו תפורק מעיקר נשקה – אחר הכנעת מנשייה ילך הכל "חלק".
התכנית נראתה יפה וטובה. זו הפעם הראשונה ירכז אצ"ל כוחות גדולים לפעולה אחת. תמיד הוא פעל באמצעות כיתה או לכל היותר מחלקה. הפעם הכינו מערך גדודי – ריכוז של 800 לוחמים, היקף פעולה ללא תקדים שסחרר לא מעט ראשי האחראים. אך הבעיה העיקרית לא היתה בריכוז אנשים, אלא בהשגת הנשק שצריך לתת בידיהם, מספר מר בגין.
מחסני הנשק של הארגון הכילו מעט מזעיר. כמות זעומה של מכונות ירייה ולרוב "סטֶנים" מתוצרת עצמית שהכזיבו כרגיל ברגעים המכריעים. למערך הגדודי נדרש נשק למכביר. הדרך המקובלת להשגתו היתה – "החרמה" של נשק בריטי. המודיעין של אצ"ל קיבל ידיעה על רכבת אספקה בריטית שתוביל ב-17 באפריל מלאי של נשק ותחמושת מחיפה לטול-כרם. פעולת "החרמה" נתבקשה מאליה.
מארב לרכבת-הנשק
"גידי" יצא בראש מחלקה לסביבות בנימינה כדי לארוב לרכבת ו"לקחתה תחת חסותו". הוכנו משאיות להעברת המטען. מטען קטן של חומר נפץ הונח על הפסים כדי לעצור את הרכבת – אך לא לפגוע במשא היקר.
הרכבת הופיעה במועד. המטען התפוצץ לפי התכנית, אך הבריטים פתחו מיד באש תופת משני קרונות ליווי משוריינים. עמדת הבריטים היתה עדיפה. הם עמדו במשורייניהם במעלה הגבעה – ואילו הבחורים שכבו חשופים במורד. כבר הצרורות הראשונים פגעו במספר ניכר מהם. שניים נפחו נשמתם. המצב היה בכי רע. אל גידי הובא חייל בריטי שברח במנוסת בהלה מן הרכבת ונפל ישר לזרועות הבחורים. רעיון הצלה הבריק במוחו של גידי. הוא פקד על החייל הבריטי לחזור לרכבת ולהודיע למפקדו, כי באם לא ייכנעו, יושמדו עד האחרון בהם על ידי הכוחות העצומים שכתרום. אולי הבלוף הזה יציל את המצב.
הבריטי חזר לרכבת. שום תגובה לא באה משם. גידי קם, התקרב לרכבת וצעק לעברה: "תיכנעו תוך דקותיים או שאנו מחסלים אתכם". דממה מעיקה. לפתע פרצו מן הקרונות עשרות חיילים, בראשם המייג'ור וידיהם מורמות לאות כניעה. כוח ההמצאה המחתרתי לא הכזיב.
המשאיות קרבו אל הרכבת. גידי בחן את מטען הקרונות. אכזבתו היתה גדולה: מאות ארגזי פגזים למרגמת שלושה אינטש. רק פגזים – ושום דבר זולתם. אלפי פגזים. גידי נענע ראשו כאילו סירב להאמין. לא בְּרֶנים ולא רובים.
"סליק" ביקב
אך גם הפגזים טובים מלא כלום. החל מבצע ההטענה. העבודה התקדמה בעצלתיים. גידי פחד מסריקה בריטית בסביבה. שוב רעיון: הוא ביקש מן הבריטים לעזור בהטענת הארגזים על המשאיות. "תאמינו או לא – הבריטים הם ג'נטלמנים. הם נענו מיד, היטו שכם בצוותא עם הבחורים והעבודה הושלמה במהירות מפליאה. גידי צוחק עד היום: סבורני, שמעולם לא עבדו בריטים כל כך קשה באימפריה שלהם. הם קיבלו תמורה: תפוזים בשפע מהפרדסים הסמוכים".
הפגזים הוטמנו ביקב בזיכרון יעקב. הברון בוודאי לא חלם כי למטרה זו יועדו מרתפיו. ממילא התעוררה השאלה הבוערת: מה עושים בפגזים? מאן דהוא נזכר כי אי שם, באחד הסליקים, מעלות חלודה שתי מרגמות ש"נרכשו" באחת מפעולות ההחרמה המקובלות במחנה צבאי בריטי בפרדס-חנה, עוד בשנת 1945. מרגמות השלושה אינטש הוצאו ממחבואן ושובצו בתכנית-יפו. מלבד מרגמות ופגזים זקוקים גם לרָגָמים. גם אלה נמצאו – האחד למד את המלאכה בצבא האוסטרלי. השני בצבא הפולני. ואכן, המרגמות "דפקו".
3000 פגזים על יפו
"מה נותר עוד לספר? הן המטירו שלושת אלפים פגזים על יפו העיר במשך שלשוה ימי חול המועד פסח. הן זרעו הרס ובהלה בעיר הערבית הגדולה ביותר, והבריחו לבסוף תשעים אחוז משבעים אלף תושביה. הן הכשירו את הקרקע, רככו את האויב והכריעו את המערכה כשגורל הקרב היה נתון בכף הקלע, גם מחתרת זקוקה למזל", אומר מר בגין.
ערב ליל הסדר הושלמו ההכנות האחרונות. במוצאי החג החל ריכוז האנשים ב"מחנה דב" שבין פרדסי רמת גן. כאן רוכז גם הנשק. בפעם הראשונה פעלו כצבא ממש – שירות אספקה. יחידה רפואית ומחלקות קשר כליווי לפלוגות הלוחמות. להסעת הכבודה הזאת רוכזו מאה משאיות – "רכש" מהצבא הבריטי והשאלה מאזרחים – עם ובלי היתר.
במחנה היתה מתיחות עצומה. עוד לא היה כמעמד הזה בארגון. כולם ידעו שהפעם זה רציני ביותר. וגולת הכותרת של הלילה הזה: הופעת מנחם בגין בפני חייליו. עד כה ראוהו רק עוזריו המקורבים ביותר. מפקדים וחיילים מן השורה טרם זכו לראותו. שמרו עליו בפני כל "עין רעה". צאתו למגרש המסדר הלילי, בו נערכו הלוחמים, עורר גל של התרגשות והתלהבות חסידית. רבים התקשו להאמין: האומנם הגבר הצנום הזה, בעל הבלורית הדלילה, נושא את כל האחריות על כתפיו? בדברי כיבושין עורר בגין תקוות משיחיות באנשיו. הם היו מוכנים ללכת אחריו בעיניים עצומות. "הלילה אתם יוצאים לגאול את תל אביב. אלוקי צבאות ישראל יהיה עמכם" – אמר להם בגין.
שמועות-שווא על סכסוך עם "ההגנה"
בשעה השתים-עשרה חל עיכוב. פשטה שמועה כי "ההגנה" מתנגדת לפעולה ביפו ותנסה לסכלה. "התקשרתי עם גלילי – עורבא פרח. היה הסכם על תיאום פעולה – והוא נשמר", נזכר ח"כ בגין.
בינתיים בוזבזו שעות יקרות. כל המערך הגיע באיחור למטה הקרבי הקדמי, שנקבע בבית ספר "אליאנס" הנטוש. המרגמות הוצבו על הגג. היחידות התפזרו לפי התכנון המדוקדק. בדיקה אחרונה של העמדות, ביקורת הנשק, חזרה כללית על ההוראות. הבחורים דרוכים. הכל מוכן לפעולה.
בינתיים הפציע השחר. לפי התכנית צריך היה להתחיל את כל ה"טראסק" עוד באישון לילה. בגלל האיחור בהיערכות, איחרו את "שעת האפס". התייעצות קדחתנית במפקדה. להתחיל לאור היום ולחשוף את הלוחמים לעיני האויב: ואם לא יתחילו, ירגישו הערבים בתכונה, יגבירו ערנותם ויחזקו את עמדותיהם. מה עדיף? בגין הכריע: מתחילים – מיד.
אש תופת ותמרות עשן. החלה המערכה על יפו. שתי המרגמות אינן נלאות מלירוק פגזיהן, אך הערבים משיבים מלחמה שערה. ה"שפנדאו" שלהם עדיף על הבְּרֶנים של בחורי האצ"ל, והבריטים בעוזריהם. הם מסייעים לערבים באש מרגמות ומגלעים ממשוריינים וטנקים. כדי לשמור על ערביוּת העיר – "אולי כפתח לחזור ולהשתלט על הארץ אחר הכישלון הצפוי לתכנית החלוקה".
חומר נפץ לפיצוץ עמדות
לאצ"ל לא היו תותחים לריכוך עמדות. החבלנים נשאו על כתפיהם את חומר הנפץ והניחוהו לפתחם של עמדות הערבים. זו היתה שיטת הלחימה. ואחר שנמחקה העמדה, פרצו לתוכה וכבשוה. השיטה הפרימיטיבית תבעה מחיר דמים יקר: 38 הרוגים ו-150 פועים. בתי החולים של תל אביב מלאו עד אפס מקום.
לוחמי האצ"ל נעצו שיניהם בעמדות הערבים, אך לא יכלו לפצחן. הנשק העברי היה "רך" מדי. ובידיים בלבד קשה לעשות את המלאכה.
על כל שעל אדמה, על כל חורבה, ניטש מאבק איתנים עקוב מדם. לא היה עוד מקום לגורם ההפתעה. הקלפים היו גלויים. כוח מול כוח.
עמדות עברו מיד ליד – פעמים מספר, לא ידעו רחמים בקרב. שני ימים לא שקטה האש. הקרב לא הוכרע. קציר הדמים נמשך. גיהנום עלי אדמות. בכל פינה גנחו פצועים. אבידות הערבים היו כבדות פי כמה – אך להם לא חסר "שבאב". גלי ההתקפות לא פסקו. עוד פיצוץ ועוד צרורות. שוב מתאבך עשן והכל עולה בלהבות. אך קווי החזית לא משתנים. לשווא המאמץ. עצבנות במפקדה. העניינים לא "דופקים". אבידות ללא הישגים. דיונים קדחתניים.
טלפון ממפקדת "ההגנה"
לפתע טלפון ממפקדת ההגנה. בין נפגש עם גלילי וידין. הללו תובעים לסיים את הפעולה תוך יממה, כי הבריטים מאיימים בהפגזת תגמול של תל אביב. בגין מבטיח לסיים את המערכה תוך יממה – לכאן או לכאן.
הוא חוזר למפקדתו. דעתו ברורה: צריכים להפסיק את המערכה. אין כוח להמשיך. צריך להסתפק בהישג חלקי: בריחת רבבות ערבים מיפו דרומה וימה. דיון נרגש ומשולהב. יוצאת הפקודה ליחידות: היכון לנסיגה בחסות הלילה.
וכאן התחוללה המרידה בתוך המרד. משלחות מכל היחידות מגיעות בזו אחר זו למפקדה. הודעה חד-משמעית בפי כולן: לא נישמע לצו הנסיגה. תנו לנו עוד הזדמנות אחת. אנו מבטיחים – הלילה נפצח אותם, ויהי מה.
"בגין נרגש ונפעם. גידי לוחץ: תן להם "שאנסה". הוא נכנע בפני מה שהוא מכנה "המרידה הקדושה בקרב המורדים". גידי עורך תכנון מבצעי חדש. מפות חדשות – טקטיקה חדשה. יתקדמו ב"זיג-זג" ויבצרו כל עמדה כבושה בשקי חול להתבצרות מיידי. מרוקנים את כל מחסני תל אביב משקים. חול לא חסר. עיקרון הפעולה: תנועות מלקחיים ואיגוף. לא עוד הסתערות חזיתית.
ההסתערות האחרונה
לפנות ערב ניתן האות. המוהיקנים האחרונים מסתערים בחמת זעם. כל כדור שנותר – נוֹרה. בית אחר בית נופל בפני קנאות הבחורים. הם השקיעו את שארית כוחם. הערבים נדהמו מעוצמת האש. הם הופתעו מהופעת היהודים בגבם. הראשונים ערקו וגרפו עמם את המחזיקים בעמדות עורפיות. תוך שעות ספורות התפתחה מנוסת בהלה של חיילים ואזרחים ערבים. גם הבריטים לא הצליחו עוד לעצור את גלי העריקה. שמים וארץ רעדו מעוצמת האש שפלטו כל סוגיה נשק. אוזני הלוחמים נחרשו ועיניהם טחו מהעשן הסמיך. אך היה כדאי. לפנות בוקר הם טבלו את רגליהם במימי הים התיכון – על חוף מנשייה. הושלם ביתור השכונה. נפרצה הדרך ללב יפו. המטרופולין הערבית הוכרעה.
על מגדל "חסן-בק" הונף הדגל התכול-לבן. הבחורים ערכו "פנטזיה" תוך השתלהבות יצרים. הם בזבזו תחמושת ו"קיבלו על הראש". גידי החזיר אותם בעוד מועד לעמדות, כדי להדוף התקפת נגד של טנקים ערביים. מחיר ההדיפה – 11 הרוגים.
הבריטים רצו בכל מחיר להחזיר את הגלגל אחורנית. הלכו הבחורים ופוצצו כל בית שנותר לפליטה במנשייה. ממילא לא היה לבריטים מה לכבוש חזרה – והם הרפו.
קצין העיתונות" של אצ"ל
יפו נתגלתה כעיי חורבות. החשמל נותק. המים לא זרמו עוד בצינורות. מתי מספר מתושביה חיפשו מפלט ב"גטו" בסמוך לנמל. הם הניפו דגלים לבנים. לבסוף נמאס העניין גם לבריטים, והם אמרו "גוד ביי" לעיר האהובה עליהם.
שתי המרגמות לא שבתו מעבודה. לפי בקשת ההגנה הן הופנו להפגזת תל-עריש וסלמה, בהן "נתקעו" לוחמי ההגנה. גם שם עשו עבודתן בשלמות ותל עריש, סלמה, חירייה וסאקייה נפלו כפרי בשל. "הניצחון בחזית התל אביבית של הכוחות המשולבים היה מלא ולא ניתן עוד לערעור. המרגמות והבחורים יצרו עובדות".
בגין ערך מסיבת עיתונאים ראשונה, עם כניעת יפו, בה הופיע כ"קצין עיתונות" של אצ"ל ולא גילה זהותו האמיתית. לבחורים לא היה פנאי למסיבות. הם אף לא הספיקו להינפש. חזיות הדרום והצפון ציפו להם. גם שם היתה עבודה רבה, וגם שם לא הכזיבו. ידיהם אמונות למלחמה – כ"פייטרים" ותיקים.
חלפו שבועיים נוספים. הוכרזה המדינה. טור צה"ל, שזה עתה ראה את אור העולם, נכנס במצעד ניצחון ליפו – ובראשו משוריין של אצ"ל. התותחים שתקו ביפו. מוזות הבניין נתנו קולן.
