כיבוש יפו ומשמעותו האסטרטגית

א.

בחדשים שקדמו לפלישה הערבית הגדולה הוספנו לערוך פשיטות לתוך השטח הערבי. אולם כבר בפרוס שנת 1948 הבהרנו למפקדינו ולחיילנו, כי בפעולת התקפה לא סגי. אמנם, היה לפשיטות האלו של כל הכוחות העבריים ערך פסיכולוגי רב; וגם ערכן הצבאי, במידה שהן הרחיבו את החזית הערבית ואילצו את התוקפנים להתגונן, לא היה מבוטל. אולם היה ברור לנו, כי לא הרי המלחמה בתוקפנים הערביים כהרי המלחמה במשעבדים הבריטיים ולא הרי המלחמה בשנת תש"ח כהרי המאורעות בשנת תרצ"ח. אמרנו וחזרנו, כי פשיטות פרטיזניות, ולו אף הנועזות ביותר, לא עוד תחרוצנה את גורל המערכה; דרושות והכרחיות פעולות כיבוש ובהן כל תוחלתנו. גם לפני שהתחילה ההתמודדות בין צבאות-הפלישה לבין הכוחות העברים וגם לאחר שתתחיל ההתמודדות המכרעת בשדה-הקרב.

בסוף חודש ינואר 1948, בישיבה המשותפת של מפקדת הארגון הצבאי הלאומי וחטיבת התכנון (הח"ת) קבענו ארבע תכניות איסטרטגיות:

א.      ירושלים.

ב.      יפו.

ג.       המישור לוד-רמלה.

ד.      המשולש.

בהעמידנו בפני עצמו את המטרות האלו, ידענו, כי השגתן תהיה תלויה בגורמים רבים וביחוד בכוח – בחיילים ובנשק – שיעמוד לרשותנו. לפיכך קבענו בהחלטה הפנימית, כי התכניות הן אלטרנטיביות: נגשים את אלו אשר יהיה לאל ידנו להגשימן. זהו הריאליזם האמיתי: לשאוף לגדולות, לא לבוז לקטנות. ואכן מתכניתנו האיסטרטגית הכוללת הגשמנו במלואו רק את הסעיף השני; בסעיפים א' וג' השגנו הישגים רבים בשדה הקרב, אך להכרעת נצחון לא הגענו; להגשמת סעיף ד' לא זכינו להגיע כלל. אולם כיבוש יפו עומד כמאורע מיוחד במערכה הצבאית על קיום העצמאות העברית, כדאי איפוא לזכור, כי בניגוד לכל מה שסופר בחול המועד פסח תש"ח, החלטנו לקחת את יפו לא עם כיבוש חיפה, אלא חדשים רבים לפני שיצאנו לקרב המכריע.

בשעה שקיבלנו את החלטתנו על האסטרטגיה של הכיבוש, לא היה לנו עדיין נשק לביצועה של פעולת-כיבוש כלשהי. אבל אם יאמרו לך, כי ההכרח הוא אבי היכולת והרצון אבי האפשרות – תאמין. בחודשים פברואר ומרץ עמדנו ללא טיפה של חמרי נפץ; בחודש אפריל הצלחנו לייצר מספר טונות של חומר בעל כח נפץ אדיר. עוד בחודש מרץ לא היתה לנו אלא כמות מבוטלת של מכונות יריה, רובים ותחמושת. בחודש אפריל ביצענו שתי פעולות רכישה, אשר שינו את מצב הציוד של יחידותינו. התעשרנו בכח-אש הרעשה, שעלה בימים ההם על כח ההרעשה של ההגנה.

ביום כ"ו באדר ב' תש"ח, ברביעי באפריל 1948, בשעה 6,45 הוביל גידי יחידת קרב שלנו, בפיקודו הישיר של יהושע, למחנה הצבא הבריטי מספר 80 בקרבת פרדס-חנה, בו חנה גדוד חיל תותחנים אנטי-טנקי. זו היתה התקפת מצח על גדוד נבחר של תותחנים בריטיים. עשרות עמדו נגד מאות והמעטים ניצחו את הרבים.

יחידת החלוץ שלנו השתלטה על המשמר המזויין שניצב בשער המחנה ופילסה את הדרך בפני שאר היחידות, שנסתייעו בשתי מכוניות משורינות, אחת של הצבא הבריטי שהוחרמה והשניה של המשטרה הבריטית, שאף היא (המכונית ולא המשטרה) הוחרמה. היחידה, שהשתמשה במשוריין הצבאי, השתלטה על האגף השמאלי של המחנה; היחידה שנעזרה על ידי מה שהיה פעם רכושה של המשטרה הבריטית, השתלטה על אגפו הימני. כהר, עין נכבש המחנה תוך הסתערות והגדוד האנטי טנקי של הצבא הבריטי נמצא למעשה בשבי חיילינו.

מיד נפרץ מחסן הנשק והחלה הטענת הרובים, התת-מקלעים, הברנים, המכונות האנטי-שריוניות והתחמושת. אבל בינתיים התאושש האויב בקצות המחנה. ממול העמדה המרכזית שלנו הגיח פתאום זחל משוריין ואיים להשמידה. הרגע היה מסוכן מאד. הפירצה בעמדות המגן עלולה היתה להכשיל את כל הפעולה ולהמיט אסון על מבצעיה. ג'קסון האמיץ – בעל הניב הסקוטי – הציל את המצב. הוא פרץ את דלת הזחל, חיסל את יושביו המזויינים וכבש כלי משוריין נוסף בשביל הארגון הצבאי הלאומי. הבריטים הכניסו לפעולה את תותחיהם וטנקים כבדים. בחורינו הוציאו מכלל פעולה טנק מטיפוס שרמן ועל אש האויב שלא דייקה כלל ועיקר השיבו במטר אש. קולונל בריטי ושבעה סמלים וטוראים נהרגו בשעת הקרב; רבים נפצעו. אחד מחיילינו נפל חלל; אחדים נפצעו, אך תוך הקרב הבלתי פוסק נמשכה הטענת הנשק. המלקוח היה רציני; בעיקר ברובים, במכונות יריה ברן ובתחמושת. גם מספר מצומצם של פגזי פיאט – פגזים נגד שריון – לקחנו מן הגדוד ה-12 המהולל ובעזרתם הוצאנו מכלל שימוש מספר טנקים בריטיים בחזית יפו. לו היו לנו יותר פגזי פיאט.

כעבור שבועיים פקדנו שוב את סביבת פרדס-חנה. הפעם הסתער גידי על רכבת צבאית. הרכבת יצאה מחיפה לכיוון המשולש. היא עבדה להביא עשרות טונות של תחמושת יקרה לחיל קאוקג'י. אך היא לא הגיעה לתעודתה. עצרנוה בקילומטר ה-41 בין חדרה לבנימינה ולקחנו ממנה נשק ותחמושת, שהכריעו את גורל יפו ויותר מזה.

אבל הדבר לא היה פשוט כל עיקר.

מוקש קל, שמטרתו לעצור אך לא להרוס, הופעל בהתקרב הרכבת הארוכה למקום בו ציפתה לה יחידת הקרב שלנו. החישוב לא היה מוטעה. הרכבת נזדעזעה, אך לא נחרבה. היא נעצרה בשדה פתוח. הבחורים זינקו.

אך יותר קל היה לעצור את הרכבת, מאשר להשתלט עליה הבריטים נקטו אמצעי זהירות מיוחדים. בין הקרונות הרבים, מלאי התחמושת, היו שני קרונות משוריינים ובהם למעלה מארבעים חיילים בריטיים מצויידים בשמונה מרגמות בקוטר של שני אינטש, בעשרה מקלעי ברן, ברובים ותת-מקלעים. תחמושת,כמובן, לא חסרה ליחידת המשמר הבריטית. האש שהומטרה על חיילינו היתה קטלנית. בראשית הקרב פגע פגז של מרגמה במכונית השידור שלנו. מספר לוחמים נפגעו; שובש הקשר בין היחידות שהיו מפוזרות בשטח הרחב. בחורינו המטירו אש על האויב, אבל השריון הדף את הכדורים. כל היתרונות היו בידי האויב. הוא עמד מאחורי עמדה מבוצרת וגבוהה, בעוד הבחורים עמדו או שכבו חשופים במישור החול. נסיונות ההסתערות חזרו ונשנו, אבל כולם התנפצו אל אש האויב ושריונו. ובינתים הולך לאיבוד היקר בדברים: זמן. בסביבה יש מחנות צבא בריטיים. עוד מעט והאויב יקבל תגבורת וליחידותינו תהיה מלחמה בכוחות בלתי שוים מלפנים ומאחור. כלום אבוד הקרב?

לרבים מבחורינו נדמה, כי הפעם לא נזכה עוד בנשק הבריטי. באחת העמדות מצווה המפקד להחזיר את מכוניות המשא, שהגיעו כדי לקחת את שלל הברזל. גידי יתן בוודאי מיד את אות הנסיגה הכללית. מה לעשות? ההצלחה לא האירה לנו פנים. לא נוכל לנשוך בשינינו את שריון הקרונות. בני מזל הם הבריטים האלה. מלבד מספר פצועים מפעולת המוקש, לא סבלו הפעם אבדות. הם יצאו בשלום ואנחנו – ריקם.

אבל גידי לא בנקל ייוותר על רכבת של נשק ותחמושת. הזדמנות כזאת – כלום תוחמץ? גידי עובר בזחילה לאחת היחידות ומוצא לתמהונו, כי חייל בריטי נמצא שבוי בידיה. כפי הנראה, קפץ החייל הזה מן הרכבת בשעת עליתה על המוקש ונפל ישר בידי בחורינו. כחץ מקשת עוברת המחשבה בראשו של גידי: הטומי הלזה יפתח פתח לכיבוש הרכבת.

גידי קורא לחייל השבוי ואומר לו בערך כך:

-          אנו נשחרר אותך מן השבי. לך אל מפקדך ואמור לו, כי יחידת קרב של הארגון הצבאי הלאומי הקיפה את הרכבת מכל עבר. אני נותן למפקדך חמש דקות למסירת הנשק. אם ייכנע לא יאונה כל רע לו ולחייליו אך אם ימאן להכנע – נפוצץ את הרכבת על יושביה. בידינו נשק אנטי-שריוני.

הטומי האומלל מעולם לא חלם על כך, שיפול בחלקו להיות מלאך שלום בין יחידת קרב עברית לבין המיג'ור שלו. אבל הוא קיבל על עצמו את השליחות ושם פעמיו לעבר הרכבת המשותקת.

דקה אחרי דקה עוברת. גידי מצפה לתשובה. אך תשובה אין. ההגיע השבוי המשוחרר למפקדו? כלום הם מסרבים להכנע? ואולי המפקדים מתיעצים עדיין? ואולי אין הם מאמינים להבטחה, כי נפשם תהיה להם לשלל? גידי מצפה. הגרוע מכל, שאין לו תשובה על חוסר-התשובה של המייג'ור הבריטי; אין לו נשק אנטי-שריוני ואין לו עוד מטען של חמרי נפץ.

גידי אינו מחכה לסוף האולטימאטום שלו. הוא חושף את עצמו ומתקרב לעבר הקרונות המשוריינים. פתאום. גידי נאלץ להשתטח לכל ארכו על החול והחצץ. חייל בריטי הפנה רובהו ישר לראשו; הכדור מזמזם מעל האזנים. היה זה שבר של שניה – שניה גורלית.

מיד תופס גידי עמדה אסטרטגית יותר נוחה ורועם בכל תווי גרונו:

-          הקשיבו, הקשיבו.
מדבר אליכם מפקד היחידה של הארגון הצבאי הלאומי. אתם מוקפים על ידי חיילי מכל עבר. מטרתנו להחרים את הנשק ברכבת. אך אין בדעתנו לפגוע בכם. צאו מן הקרונות והרימו ידיכם. אם תכנעו תחשבו לשבויי מלחמה. הארגון הצבאי הלאומי אינו פוגע בשבויים. לא יאונה לכם כל רע ותשובו ליחידותיכם. אך אם תוסיפו להתנגד, לא יצא איש מכם חי. אתן פקודה לפוצץ את הרכבת כולה.

הקשיבו. הקשיבו. נפוצץ את הרכבת כולה, אם לא תכנעו. אך אם תכנעו תצילו נפשותיכם. צאו מן הקרונות. הרימו ידים. זאת אזהרתי האחרונה.

הנשק הפסיכולוגי הועיל. דבר הארגון הצבאי הלאומי השפיע. הבריטים גילו תבונה. לאט לאט החלו המפקדים והחיילים הבריטיים לעזוב את הרכבת וידיהם מורמות לאות כניעה.

גידי נשם לרווחה. בקרון השני מנסה עוד מישהו מן הבריטים לגלות התנגדות. אבל המיג'ור מצווה עליו על ידי רץ: הכנע הקרב אבוד.

הרכבת נכבשה על אף הכל.

אבל שלושה חללים מוטלים על החול. שוב: דם בברזל. כך נגזר עלינו לשרת את עמנו. ובין החללים – אבטליון, מטובי לוחמינו, שנתפס עוד בראשית 1944 בפעולה פרטיזנית, עונה ענויי תופת על ידי הסדיסטים של הבולשת הבריטית ושוחרר על ידינו מקץ שנים מכלאו. גורלו של לוחם במחתרת.

גידי כובש כאבו – אבטליון היה חברו – וחולש עתה על הפריקה ועל הטעינה. ראשית, נערם הנשק של המשמר הבריטי. הוא הנשק, לא המשמר יביא תועלת בחזית יפו. אחר מכן, עוברים על פני הקרונות. קרון אחרי קרון נפרץ, אבל בכולם מטען אחיד: תחמושת למרגמות בקוטר שלוש אינטש ופגזי תותחים. הבחורים מאוכזבים במקצת. לא למטען זה חיכו. לפי האינפורמציה הסודית היתה צריכה אותו יום לעבור רכבת עם מכונות יריה, רובים ותחמושת, נשק זה היה דרוש לנו כדי לצייד את אלפי חיילינו, כדי לתת לכל אחד מהם את כלי המלחמה שלו. אבל קרה מה שקרה. הרכבת היא רכבת תחמושת. חבל. אך גם פגזים אינם חול. נקחם.

חבל?

את דרכי ההשגחה מי יודע? שבוי בריטי אחד נותן לגידי את הדחיפה להכניע את משמר הרכבת; ופגזי מרגמות – הרי הם הם שנתנו לנו את יפו ויותר מזה.

ב.

מחנה 80, רכבת התחמושת וייצור נשק עצמו נתנו לנו את האפשרות לצאת להתקפת-הכיבוש על יפו. במשך חודש אפריל הושלמה התכנית, נבחרו היחידות, נקבעו השרותים, ובחול המועד פסח תש"ח, שלושה שבועות לפני קום המדינה יצאנו לגאול את תל-אביב מסכנת חורבן ויותר מזה.

לפי תכניתנו עמדנו להתקיף את יפו מן הלשון הצרה שהפרידה את חיברה, את גוף העיר ופרברה מנשיה. המטרה הטקטית היתה לנפץ את צואר הבקבוק ולהגיע לים כדי לחתוך את מנשיה מגופה של תל-אביב אחת ולתמיד מן האקדח הטעון שהופנה ללבה.

עד להתקפתנו סבלה תל-אביב סבל בל יתואר מיפו התוקפנית וממנשיה הפורעת. קרוב לאלף אזרחים, אנשים נשים וילדים, נהרגו ונפצעו במשך חדשי המאורעות בהתקפות שנערכו ממסגד חסן-בק ומבתים קרובים אחרים במנשיה, שנתקעה כסרטן בתוך גופו של הכרך העברי. למעשה הצליחו הצלפים הערביים לשלוח את כדורי המוות שלהם כמעט לכל מקום בתל-אביב, ושום עמדות מגן ושום פשיטות נועזות לא יכלו למנוע מהם לקלוע בעוברי אורח בשוק הכרמל או ברחוב אלנבי המרכזי, או אפילו לתוך החלונות של עירית תל-אביב. חוצפתם של ערביי יפו הלכה וגדלה. הם החלו לבסוף משתמשים במרגמות כבדות, אשר פגזיהן החריבו שכונות שלמות באיזור הגבול תל-אביב-יפו. אמנם, המרגמות היו פרימיטיביות; והפגזים, אשר חלק מהם נפל בידינו, נעשו מצינורות המיועדים לכיבוי-אש. אבל הפגזים הכילו בין חמישה עשר לעשרים קילוגרם חמרי נפץ. כח ההרס שלהם היה רב מאד. הם היו מתפוצצים בלילות בקול רעש אדיר והיו מפילים אימה על האוכלוסיה האזרחית. בעטיים פונתה שכונה אחרי שכונה באזור הספר של תל-אביב. אלפי משפחות נשארו חסרי קורת גג. תל-אביב המתה פליטי מלחמה. העתונות הנכרית כתבה על קרות (כך במקור – ד.ב) בשדרות רוטשילד. יפו התגרתה בתל-אביב ותל-אביב התגוננה. אלפי בניה היו צמודים לחזית הסטטית – של הגנת העיר.

בליל ה-25 באפריל יצאנו לשים קץ לחרפה הזאת ולסכנה הזאת. במחנה על שם דב גרונר – מחנה דב אשר ברמת גן – נתפקדו יחידות הקרב על נשקן ושרותי העזר. במשך היום גוייסו כמאה כלי-רכב, בדרך היחידה שעמדה לרשות המחתרת מאז התחלת המרד – דרך ההחרמה הזמנית. לא היתה זו דרך נעימה. אבל נהגי המכוניות ידעו מנסיון חבריהם, שאנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להחזיר להם, עם תום המבצע, את מכוניותיהם, או – במקרה של פגיעה בהן – כדי לשלם פיצויים לנפגעים. בעיקר ידעו הנהגים, כי מכוניותיהם נלקחות למלחמת מצווה ורבים מהם היו מוסרים את כלי-הרכב מתוך התנדבות נסתרת בבחינת אנוסים מרצון. בשבילנו לא היתה דרך אחרת. מחתרת אינה יכולה, ואף אסור לה, להשתמש באופן מתמיד באותם כלי-הרכב. גלגלים משאירים עקבות. וכסף לכלי-רכב מנין נקח?

בליל ה-25 באפריל הסתדרה בכביש רמת-גן תל-אביב שורה ארוכה של מכוניות משא, מהן שהוחרמו, על מנת שלא להחזיר, מידי הצבא הבריטי, מהן שהוחרמו זמנית מבעליהן היהודים, מהן שהושאלו על ידי ידידים. ובקרבת הכביש הראשי במחנה דב ציפו מאות חיילי הארגון הצבאי הלאומי לאות, לצאת לקרב.

אולם האות בושש לבוא.

על גג הבית הקטן שבו השתכן מטה המחנה, התקיימה התיעצות, רצים הביאו ידיעות מדאיגות מן העיר. סופר, כי ההגנה הכריזה מצב הכן ומתעתדת להריע לנו בביצוע התקיפה. מוצעת הצעה לדחות את התחלת ההתקפה ליום או יומיים. הדעות שקולות. צריך לקבל החלטה, את אחת ההחלטות הגורליות. כה הרבה הוטל הפעם על כף המאזניים. השיקול אומר, כי הבעד עדיף על הנגד. ההחלטה נופלת. הלילה נצא לקרב.

למטה בחצר מחכה המיפקד, המיפקד הראשון שבו משתתפים למעלה משש מאות מפקדים וחיילים של הארגון הצבאי הלאומי. אות הזמן הוא. תמו הפשיטות הפרטיזניות; החלו קרבות הכיבוש. תמה מלחמת המחתרת; החלה המלחמה בשדה. זה היום קיוינו לו, זה היום ייחלנו לו, הגיע.

הנה הם עומדים לוחמי המחתרת; הנה ניצבים המורדים, חיים טויט ואריה עוזרים לגידי; הם מחלקים את הנשק ליחידות. הנה עומד יהושע, השתקן הגדול, המפקד האמיץ, האח המסור, הידי האהוב; הנה עומד בראש יחידתו אלי, המדריך והמפקד המנוסה; הנה עומד קבצן המפורסם, אשר כשמו כן הוא מבחינה כספית. אך עשיר הוא באומץ לב מאין כמוהו ולא פחות עשיר באוצר האהבה והמסירות של חייליו האמיצים. הנה עומד יהושפט ומייק וירחמיאל וקונוס והג'יג'י ועוד ועוד. כולם מנוסים בקרבות. לכולם הסכנה אחות.

-          כלום לא רב לכם בחורים בקרבות, בתי כלא, ברדיפות בעינויים ובסכנות מוות? כלום לא די שרתם את עמכם והבאתם אותו עד הלום, עד לסף ה-15 במאי?

-          לא, לא די המולדת בסכנה, העם מצפה. השרות לא נסתיים. אנו מחכים לאות.

המיפקד מתחיל. טורים-טורים עומדים המורדים, היוצאים לקרב עם כלי-רכב משלהם,, עם שרות רפואי משלהם, עם שרות קשר משלהם. עם שרות אספקה משלהם – ועם האמונה שלהם. גדולה השעה. לפני ארבע שנים ומעלה התחלנו חופרים מנהרה שארכה לא נודע. בשינים חפרנו בעמק; בדם עקרנו סלעים. היינו מוכנים, לו היה הכרח בכך, לחפור שנות דור; לא מעטים, אפילו מקרבנו, האמינו כי נחפור לחפור עשר שנים. והנה הגענו לקצה השני של המנהרה. כבר בוקע האור. מן המנהרה – למרחב; ממחתרת לכיבוש. השבח וההודיה לאלהי ישראל על החסד שגמל עמנו, על הימים הטובים וגם על הימים הרעים, שהיו מנת חלקנו. כדאי היה. הכל היה כדאי. הן המעמד הזה עצמו – מיפקד של מורדים היוצאים לקרב כיבוש גלוי – הוא סמל נצחון, סמל לנצחון המרד. אולי נכון יהיה לומר, כי לעתים רחוקות עברו כה מעטים כברת דרך כה ארוכה בזמן כה קצר?

מתוך הרהורים אלה הריני נכנס יחד עם גידי לתוך המרובע, שהוקם על ידי טורי הלוחמים עלי לומר מלים מספר לבחורים לפני צאתם לקרב. זה שמונה שנים שלא נאמתי. אולי בפעם הראשונה בחיי שיש לי אימתא ציבורא. השעה אינה רגילה; הקהל אינו פשוט; המסדר אינו שכיח. לפני אגודת מורדים, שיצאה מן המחתרת. הם אינם מכירים אותי, זולת-מעטים המוסיפים לשתוק. אף אני אינני מכיר אותם מלבד ספורים. אשר זכיתי לעבוד במחיצתם אך אני יודע את כולם. אגודת אחים יקרים, אגודת בנים אהובים, אשר התנדבות טהורה הביאתם אל הדגל המקודש בדם-אהבת-החרות, אהבה שלא היתה עמוקה ממנה מיום קום האדם על רגליו להיות חפשי, להתנסות בעבדות ולמרוד בה. כלום אמצא את המלים המתאימות לשעה זו, לקהל זה? הן הייתי רוצה לגשת לכל בחור ובחור הניצב על נשקו בשורות הישרות ולאמצו אל לבי ולחבקו חיבוק של רעות ראשונית. כה הרבה יש לי לספר לו, ודווקא לו, ללוחם היחיד, אחרי השנים האלה, בהן שלחתיו והוא הלך לאשר נשלח, באהבה, באמונה, בנאמנות; ובוודאי גם לו יש לספר לי הרבה, הרבה. אבל אסור; עוד אסור. ואסור לשקוע בהרהורים. לפנינו קרב. בקרב צריך להלחם, לא להרהר.

-          חיילי המעמד!

אנו יוצאים לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים במערכה על עצמאות ישראל. דעו מי עומד לפניכם, זכרו את מי השארתם מאחוריכם. לפניכם אויב אכזרי שקם לכלותנו. מאחוריכם הורינו, אחינו, ילדינו, הכו באויב. לקלוע היטב. לחסוך תחמושת. בקרב אל תדעו רחמים לאויב, כשם שהוא אינו יודע רחמים כלפי בני עמנו. עם נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו. שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו. להתקפה יוביל אתכם גונדר גדעון המנוסה בקרבות. זכרו את דגל המעמד. כיוון אחד לפניכם – קדימה.

גידי משלים את דברי בהוראותיו. הוא עומד ביחוד על ההכרח לחסוך בתחמושת, שגם אם היא מרובה – מועטת היא, ואצלנו אין היא מרובה כלל ועיקר. המסדר מסתיים אחרי הפסקה קצרה שנגרמה על ידי עשן חשוב המתאבך מאחד מפחי חמרי הנפץ. האזעקה היתה הכרחית, אבל לשוא חשדנו בחמרי הנפץ. הם לא התפוצצו במחנה דב; הם פוצצו בחזית יפו והבקיעו את החזית.

ג.

...ההפגזה הלכה וכבדה ותוצאותיה הלכו והחמירו באותו זמן הסתערו יחידותינו על עמדות האויב בצואר הבקבוק. הקרב נמשך שעות רבות, כמעט עד ערוב היום, והיה קשה עוד יותר מהקרבות שהתנהלו ביום א' של חול המועד פסח, הוא היום הראשון להתקפה על יפו. בעמדות מספר נסוג האויב תחת המחץ של יחידותינו המסתערות ונס בבהלה. אולם לעזרת הערבים באו שוב – הבריטים. אמנם היום הראשון פנה קצין בריטי לחוגים יהודים בתל-אביב וביקשם להשפיע עלינו, כי נמנע מהתקיף את הכוחות האנגלים שנשארו ביפו, בתחנת הרכבת ובאזור המוגן. הקצין הבטיח, כי אם אנחנו לא נתקיף את הבריטים, הרי הם ישמרו על עמדה ניטרלית בשעת הקרבות. אך ההבטחה הזאת לא קוימה כבר ביום הראשון. בניטראליות היתה בריטית מובהקת: והפעילה את מכונות היריה, שזרעו מוות ניטראלי בקרב הכוחות העבריים. ביום השני לקרב עלתה הניטרליות (כך במקור – ד.ב) המיוחדת במינה לשלב גבוה יותר. המושל הבריטי של מחוז לוד פולאר, הודיע לראש עירית תל-אביב שהצבא הבריטי ימנע בכוח את כיבוש יפו. ואם המוסדות היהודים לא יפסיקו את התקפת אצ"ל, יכנס הצבא לפעולה.

האיום היה רציני, אך הוא לא היה נכון. הצבא הבריטי לא צריך היה להכנס למערכה, הוא מעולם לא יצא ממנה. ביום השני לקרב רק הגביר חיל המצב האנגלי את פעולתו נגדנו, כדי להציל את החזית הערבית ממשבר בלתי נמנע, כדי להחזיק ביפו למען התכניות ההן של ג'ון, שעמדו להתגשם ביום ה-15 במאי, יום ביטול השלטון הבריטי, יום הפלישה של צבאות ערב.

משום כך היה הקרב קשה שבעתיים. אבל מחץ הנשק העברי, המופעל בידי חיילים שגמרו אומר לנצח, היה עצום. האויב נסוג. עמדותיו נכבשו בסערה. אולם פני שהבחורים הספקיו להתחפר ולהתבצר, ערכו כוחות האויב המעורבים, הבריטים-ערבים, התקפת נגד בסוגי נשק כבדים ואילצו את בחורינו לסגת. כך עברו עמדו מיד ליד פעמים מספר. והקרב נטוש במלוא עוזו.

שוב נשפך דמנו. חללים. פצועים רבים. במקום הנופלים – באים אחרים. אין הפוגה בקרב. גם ניצה, בראותה אחד הברני סטים שלנו נופל שדוד, תופסת את מכונת היריה וממטירה אש עד אשר בא ברניסט אחר. שאון הקרב הולך וגובר. כבשנו עמדות אויב. התקדמנו. עדין לא פרצנו.

אך הנה מתגלה לנגד עינינו מחזה מיוחד: מתחילה הבריחה ההמונית מיפו, מתחילה מנוסת הבהלה של התושבים ושל הלוחמים למיניהם מן העירה המופגזת ללא הפוגה, ומותקפת בזעם בכיוון למרכזה.

שני גורמים הביאו לידי הבריחה הגורפת. אחד – שם המתקיפים ושמעם. יונייטד פרס הודיעה מבירות, כי עם הגיע אניות הבורחים הראשונה מיפו לבירת הלבנון, סיפרו הבורחים, כי נוכח התקפת האצ"ל אחוזה האוכלוסיה ביפו חרדה רבה. הגורם השני – זו ההפגזה *** (לא ברור – ד.ב) תאפשר היה לשמוע, כי מפני שני סוגי נשק חרדים בעיקר צבאות לוחמים – מהפצצה מן האויר ומהפגזת מרגמות. האדירה. אין ספק, כי הפגזה ממרגמות היא מן הקשות בהפגזות, מפי חיילי יש דמיון בין התקפת אוירונים לבין פעולת מרגמות. (אי הבהירות בסדר המילים במקור – ד.ב). פגז מרגמה, המתפוצץ בנגעו בראשו בעצם קשה, מתרומם בצאתו מן הלוע לגובה של מאות מטרים והוא דומה לפצצה הנופלת מן האויר. אינני יודע בדיוק, כמה פגזים הטלנו על יפו, לא ספרנום. יגאל ידין, קצין המבצעים של ההגנה, אמר לי, כי לא היינו חסכנים במידה מספקת ביחס לפגזים היקרים. אבל ברור, כי המטען הכולל היא באופן יחסי כבד ביותר. היה במה להפגיז; והיה מה להפגיז. הברירה היתה בין הכנעת יפו לבין חורבן תל-אביב. ואנחנו גמרנו אומר למנוע את חורבנה של תל-אביב.

ההפגזה עשתה שמות ביפו. היא מנעה תנועה חפשית – או כל תנועה – של כוחות האויב, ואילצה אותם לחפש מחסה מפוקפק בבתים. היא גרמה לניתוק קו הטלפונים, להפסקת זרם החשמל ופיצוץ צינורות המים. בעיר המופגזת השתררה מבוכה ואימה, ושאון הקרב האדיר שהתחולל לא הרחק מן הרחובות-המרכזיים, הוסיף על החרדה והאימה. כך נמס לב האויב והחלה המנוסה הגדולה, בים וביבשה, ברכב וברגל. החלו לברוח אלפים; ברחו רבבות. ממקורות בריטיים נמסר על אבידות קשות, שנגרמו לעוברים בכל איזור העיר. באחת הפגיעות הישירות נפגע ריכוז של חיילים עיראקיים ולמעלה ממאה מתנדבים נהרגו או נפצעו. האויב לא יד מנוחה. לא מצא מחסה.

כאן עלי להדגיש שנית, כי כל כובד ההפגזה הוטל על יפו גופא. יש צורך בהדגשה זו, באשר מישהו מן הפגועים קשה בצרות-עין ניסה לטעון בהעמידו פני משקיף אובייקטיבי כי הפגזת מנשיה על ידי אצ"ל סייע לנפילת יפו. לא מניה ולא מקצתיה. כפי שכבר הסברתי, לא הטלנו על איזור יפו, המכונה מנשיה, אפילו פגז אחד. את האיזור הזה היינו צריכים לחתוך בהתקדמותנו לעבר הים. את ההפגזה כיוונו ליפו עצמה ורק ליפו. וההפגזה הזאת, שהיתה הכרח צבאי – אם רצינו למנוע החשת תגבורת לאויב – גרמה במישרין לבריחה המובהלת של רבבות תושבי העיר, אשר התיימרו לערוך חגיגת אדבח אליהוד בתוככי תל-אביב.

הבריטים ניסו להרגיע את תושבי יפו המבוהלים. אופייני הוא, כי ביפו בלבד ניסו למנוע את בריחת הערבים. על כן הודיעו הבריטים פעם ופעמים, כי הם יגנו על יפו בכל כוחם הצבאי, על כן הם שלחו התראה למר רוקח, כי גם אם נצליח לכבוש את יפו, הרי הם, הבריטים, יוציאונו ממנה בכוח. אבל כל נסיונות הארגעה עלו בתוהו. ביפו העיר השתרר תוהו ובוהו. הרחובות היו שטופי מים, הבתים היו פרוצים, החלו מעשי שוד רצח. הבריחה היתה לסטיכיה, לא היה עוד כוח שיכול למנוע את התרקנותה המוחלטת של העיר הפורעת תחת המחץ של הנשק העברי.

הבריחה ההמונית, שהחלה ביום הראשון לקרב והיתה לזרם אדיר ביום השני וביום השלישי לקרב, ובימים הבאים, סחפה לא רק את האוכלוסיה, אלא גם לוחמים, לא רק מיפו אלא גם מהסביבה. בעקבות התקפתנו על יפו נפל איזור אבו-כביר ללא יריה נוספת בידי הכוחות העבריים. אנשי ההגנה סיפרו לי כי הביצורים היו כמה משוכללים וחזקים עד שאפשר היה לעמוד בהם זמן רב בפני ההתקפות האדירות ביותר.

ד.

היה לילה עמוק. הבחורים חייבים לנוח, להחליף כוח לקראת הקרב המכריע. אבל בלילה ההוא לא היתה מנוחה במחנה. העייפות נגוזה יחד עם החלטת הנסיגה. כוח חדש הוזרם בעורקים ונכנס לשרירים. המפקדים עומדים כפופים על המפות. מעבדים את פרטי הפרטים של התכנית. מחלקים תפקידים. כאן יצא יהושע, כאן יתקדם אלי, פה ינסה קבצן לפרוץ והחבלנים? דרושים חבלנים – מתפרצים, תותחים חיים, שיהיו מסוגלים להעיף באויר בית אחרי בית, עמד אחרי עמדה. לכך דרוש לא רק אומץ לב – זה אינו חסר אף לאחד מן הבחורים – לכך דרושה ידיעת המקצוע וכח התמדה מיוחד - והמתנדבים רבים. קבצן ממליץ על אחדים מהם בראשותו של רחמים, בחור תימני צעיר, בעל שתי עיניים שחורות, גדולות, יפה כבן-מלך, שקט, אדיב, שתקן, שאינו פוסק מלחייך, חיוך מלא חן, טוב לב.

והחיילים במחנה מכינים נשקם, קבצן מזהיר, שהוא יבדוק כל כלי ומי שלא ינקה את הנשק כמו שצריך, זה יקבל... קבצן מפליט משפט חיילי ממולח הבחורים מחייכים. קבצן הוא מפקד קרבי נערץ. הראשון להסתערות, האחרון לנסיגה. אך הוא לא רק מפקד. הוא קבצן – אחד משלהם. מחלק עמם את הרצפה. מדריך אותם ומשחק אתם. לא האיום הזה אינו רציני. הבחורים יודעים את נפש הקבצן שלהם. אבל בפיו עוד אזהרה: מי שלא ינקה את הנשק כמו שצריך – לא אקח אותו לקרב. זה איום! והבחורים מנקים ומצחצחים את נשקם. הנשק מבריק. ראה, קבצן, מבריק, יהיה בסדר. כולנו נלך לקרב.

ההכנות הקדחתניות נמשכות גם בשעות הבוקר המוקדמות. ההסתערות המכרעת עמדה להתחיל ביום ג' לפני הצהרים. אבל לא כל ההכנות הושלמו גידי אינו רוצה שום מקריות. הכל מוכרח להיות מוכן ומתוכנן. הן זהו הנסיון האחרון. הכל יודעים, כי אם הפעם לא נפרוץ ניסוג.

משום כך החל הקרב רק בשעות של אחרי הצהרים. למפקדי היחידות ניתנה הסברה אחרונה. המפקדים מסורה לחיילים. כל אחד צריך היה לדעת בדיוק את תפקידו. הרבה, ואולי הכל, היה תלוי ביזמתו האישית של כל לוחם ולוחם.

ושוב רעמו המרגמות ולועיהן המחוממים פלטו עשרות ומאות פגזים. הקרב המכריע על יפו התלקח בלהבה גדולה.

מנקודות המוצא שנכבשו ביומיים הקודמים ורופדו בשקי חול זינקו יחידות הקרב. את הדרך בפניהם פילסו התותחים החיים, החבלנים. בין שתי חומות אש – החיפוי מזה ואש האויב מזה – זחלו המתפרצים, קירבו את חמרי הנפת לעמדות האויב, הפעילום, נסוגו, כדי להתקדם שוב. רעמי ההתפוצצויות החרישו אזנים והשתיקו לעתים את שאון היריות מכל סוגי הנשק. צעד אחרי צעד, שעל אחרי שעל נדחק האויב מעמדותיו. עם פיצוץ העמדה ובעוד הענן מתאבך מעליה, מסתערים הכובשים במהירות הבזק ועורכים לעתים קרב פנים אל פנים עם האויב. ומשנכבשת העמד, מתחילה מיד ההתחפרות מזה וההתקדמות מזה. והחבלנים שוב זוחלים על בטניהם ובידיהם המטענים של חמרי נפץ. שתי חומות אש ובתוכן נושאי פצצות, העלולות כל רגע לרסק את נושאיהן. פיצוץ. אבק. צעקות חרדה של האויב. נסיגה. זינוק. התקדמות. כיבוש.

הפעם אין גם בידי הבריטים והטנקים שלהם למנוע את ההתקדמות. הם מקבלים מנת עופרת עברית כלומר בריטית, שהיתה לעברית המאלצת אותם להחזיק את כוחותיהם מה מקו האש (כך במקור – ד.ב). הם אמנם מטילים על הקו אלפי כדורים, אבל הקו מחזיק מעמד. הם אמנם מטילים על הקו אלפי כדורים, אבל הקו מחזיק מעמד. הבחורים עוברים בזיגזג. הם מתנועעים כצללים בין הבתים החרבים. אמנם, ישנם פצועים. גם הפסיפס הנו עקבו מדם (כך במקור – ד.ב). אבל רובם עוברים בחרבה. בין הבתים, בתוך הבתים, ומעל לבתים. והעמדה העיקרית, הארורה, זו שחסמה לנו את הדרך הימה במשך שני ימים ושני לילות נופלת לידינו.

פיאט היה לנו, כלי נשק אנטי-טנקי, שלקחנוהו במחנה 80. לא יאה לספר, כמה פגזים היו לנו בשביל אותו פיאט: הרבה פחות מחצי תריסר. אבל אותו פיאט, שהיה לעברי, ואותם הפגזים המעטים, בריטיים שהיו לעבריים – א, הם מסייעים לבחורים בהתקדמות. בדרך היתה עמדת אויב אחת, מבוצרת להפליא, קשה. קשה היה להגיע אליה, לפוצצה, לכבשה. בסערת הקרב התנדב אחד הלוחמים, שידע להשתמש היטב בנשק אנטי-שריוני. הוא דרך את הפיאט, קלע ומן העמדה הנוקשה של האויב לא נותרה אלא חורבה עשנה. זה היה המקרה היחידי של הרעשת עמדה ממרחק מסויים. את כל מלאכת ההרעשה עשו החבלנים שהמשיכו במלאכתם ללא ליאות. אזניהם כבר נחרשו מעוצם ההתפוצצויות; בגדיהם נקרעו וידיהם כבדו כעופרת, אך הם לא ימסרו לאחר את התפקיד, כנישאים על ידי כוחות טמירים, הלכו רחמים וחבריו מעמדה לעמדה, מפיצוץ לפיצוץ ופילסו בפני חבריהם את נתיב הנצחון.

אך לא רק בחמרי נפץ הובקעה הדרך. חומרי נפץ יקרים הם. עוד הדרך רב. צריך לחסוך את החומר היקר. לפיכך הוכנס לקרב נשק חדש: מכושים במוטות ברזל ובמכושים פורצים הבחורים פתחים ראשוניים בחרבות הבתים, אחר כך מרחיבים את הפתחים ומקימים מעין מנהרה מתפתלת בתוך הסמטאות הצרות. קשה להלך במנהרה זו: עוד יותר קשה להתקדם בה במהירות. אי-אפשר להזרים דרכה כוחות רבים. רק יחידים, יחידים יכולים לעבור. לבירינט אפל, נורא. מותקף בלי הפוגה. מותקף מכל עבר.העובר בו מתקשה להבחין בין רע לאויב. אין הוא יודע מתי יותקף, מאיזה צד יותקף ועל ידי מי יותקף. משום כך יש לעתים תקלות בתוך מנהרת-הבתים. לעתים נוצר פקק חי הסותם את דרך ההתקדמות. אבל גידי, המנהל בעצמו את הקרב, לפנות את הדרך ולהזרים כוחות נוספים למנהרה. חוש האבחנה של הבחורים מסייע בידו להתגבר על האנדרלמוסיה הרגעית. הקו הולך ומתארך; הוא מתעקם ומתיישר, מתפתל ומעמיק חדור.

אך קו המנהרה, המותקף משלושה כיוונים, היה נפסק, נשבר או נפרץ, אלמלא הריפוד המתמיד שליווה את חיציו הקדמיים וביצר את קירותיו הצדדיים. גידי הגשים במלואו את הכלל הקלסי של האיסטרטגיה: כבשת, התחפר והתבצר, כי אם כבשת ולא התבצרת – לא כבשת. אולם ההתבצרות המתפתלת יחד עם קו החזית היתה מיוחדת במינה. היא לא נעשתה אחרי השלמת המלאכה היא הושלמה תוך קרב וכיבוש. המלאכה הכפולה, המתמדת, של כיבוש והתבצרות היתה מורכבת מאד. לא פעם נפלו שקי החלו – אלה קירות המגן של הקו - בדחף אש האויב הכבירה. לפני שהקיר הגיע לגובה הלוחם ויכול היה לשמש מחסה לצללים הנעים בתוך המנהרה, רוסק ונפל. צריך היה לבנות מחדש, צריך היה לסתום פירצות ולהגביה את החומה. כל זה נעשה בתוך אש צולבת, במהלך הקרב.

בנין הביצורים האלה דורש לא רק אומץ לב, אלא גם מאמץ פיסי עליון. אינני יודע, מנין היה לבחורים הכוח לעשיית המאמץ, אחרי כל מה שבער עליהם בימים ובלילות האחרונים. אכן, הבחורים נלחמו כאריות ועבדו כנמלים. בתוך המנהרה נמשכו מספר שרשראות חיות. אחת – לכיבוש, בשביל החבלנים, הפזורים, הלוחמים: השניה – להצלה, בשביל הפצועים ואנשי השרות הרפואי; השלישית - לאספקה, בשביל נושאי התחמושת, הציוד, המים הרביעית – להתבצרות, בשביל נושאי שקי-החול, בשביל הסבלים-הרפדים. שרשרת בשרשרת נתקעה. לפעמים היו הרפדים לכובשים, או להיפך; לפעמים היו לסניטרים לברניסטים, או להיפך. אבל השרשרת לא נותקה. חוליות החיות קפצו מפתח לפתח, מעמדה מופצצת לעמדה כבושה, מבית לבית, מסימטה לסימטה. כל החוליות צורפו באש. בחזית יפו כמעט שלא היו שדות מתים, אשר המעבר בהם הוא נטול סכנה. ואם נפלה אחת החוליות, מיד נסתמה על ידי חוליה חיה אחרת. כך נמשכו השרשראות, הלוך וחזור, הלוך וחזור, כך נלחמו הבחורים – כאריות; כך עמלו הבחורים – כנמלים.

פתאום תמו שקי החול. אמנם, גידי הכין במשך היום מלאי של חול ומלאי של שקים. אך הקו התארך. המלאי אזל. חול אפשר להשיג. אמא אדמה מרחמת על בניה-פודיה. קחו ילדים, קחו אפילו את כל אשר לי, ובלבד שתשמרו על נפשותיכם, ובלבד שתתקדמו. והבחורים לוקחים אתים בידיהם, שרירים בזרועותיהם, ואש יוקדת בדמם. אין ליאות. הם חופרים וחופרים. וכתתו חרבותיהם לאתים? וודאי, זה יהיה באחרית הימים. היה יהיה. אין דרך אחרת לאנושות, אם אינה רוצה בהשמדה עצמית מוחלטת. אך בינתיים צפוייה השמדה לעם ישראל. על כן קמו בניו להלחם. חזית יפו היא חזית אנטי השמדה, בחזית יפו כותתו האתים לחרבות. כאן גם האת הוא נשק מלחמה, נשק חשוב.

אבל באת חופרים; אין תופרים באת. האדמה נותנת חול. מי יתן שקים? כאן דרושים שקים, שקים, לא אלפים. רבבות. צריך לרפד את הקירות של צואר הבקבוק.אחרת לא נתקדם. נחנק. ואסור להפסיק את הקרב. החזית היא דינמית. אין להסתפק במה שנכבש. הכרח הוא להתקדם. עוד מעט, עוד מעט ונגיע. הים קורא. העם קורא. אין הגנה סטטית. יש התקפה דינמית. דינמית כאש – כאש האויב, כאש – רצון הנצחון של חיילי אצ"ל. לא, לא. אסור להפסיק את הקרב.

בלילה ההוא חיו בתל-אביב פריצות גניבות משונות מאד. מחסנים וחנויות נפרצו. אבל לא נלקח לא כסף ולא זהב. דבר לא נלקח – זולת שקים. עוד יותר משונים היו הגנבים-הפורצים. אלה היו – שוטרים עברים, שומרי החוק והסדר. במקרים אחרים היו בעלי המחסנים לגנבים-פורצים – אצל עצמם. משיהו העירם בחשכת הליל והם רצו בשמחה לגנוב אצל עצמם שקים, שקים, אלפי שקים – בשביל חזית יפו. תל-אביב עזרה לכובשי יפו.

כך נמשכה שרשרת האש – והדם – העמל – החול, שרשרת הקרב והכיבוש. ביום ג' אחרי הצהריים החל הקרב וביום ד' בבוקר הוא נסתיים. חמש עשרה שעות של קרב-דמים ועמל-דמים. ללא מנוחה, ללא הפוגה, ללא הפסקה – ללא ליאות. התקדמות בין שתי חומות-אש. מנהרה בתוך האש. מנהרה אפלה. מנהרה בוערת. מלאכת מחשבת של הנדסה קרבית. שיטה חדשה של קרב רחובות. מאמץ עליון למוח, לגוף ולנפש. ולא עמדו עוד לאויב ביצורי הקיפוד. לא עמדו לו כל יתרונותיו האיסטרטגיים. לא עמדה לו אשו הצולפת בלי רחמים, הצולפת מכל הכיוונים. האויב נלחץ ימה, צפונה ודרומה. הוא לא עמד עוד בפני המחץ. עמדותיו הועפו באויר, מלפנים ומאחור, משמאל ומימין. חורבה על חורבה. תל על תל. ומעל החרבות והתלים העשנים – הפורצים, הכובשים, הזים למוות ואינם יודעים רחמים לא לעצמם ולא לאויב. רק כיוון אחד לפניהם – קדימה. רק מטרה אחת לפניהם – הים; רק שאיפה אחת בלבם – לנצח; רק רצון אחד בכל ישותם – לכבוש. והם מנצחים וכובשים ומתקדמים הימה.

השעה שבע בבוקר. בהשאירם מאחוריהם את כל קווי הביצורים המובקעים של האויב, הגיעו הבחורים אל חוף הים. גידי בראשם, הכובש, המנצח. הים שקט היה. זוהר מימיו כזוהר השמים. גליו לטפו את רגלי הבחורים, ברכום לשלום.

...והעיר תל-אביב צהלה ושמחה. המונים, המונים פורצים לרחוב ומריעים לכבוד הכובשים. בקרב תושבי העיר מקננת הרגשה של הצלה מסכנה גדולה,סכנה לכל אחד ואחת, סכנה לאיש ואשה, זקן וילד. יפו נפלה. יפו לתא תוכל עוד להתקיף את תל-אביב. אלפי פליטי חרב, שהתגוררו מתחת למדגות, יכולו לשוב לבתיהם. הפגנות חדווה המוניות נערכו ברחובות העיר. ההמונים הריעו לכבוד חיילי אצ"ל. תל-אביב חגגה את הצלתה, את נצחונה.

ה.

לכאורה אין כיבוש יפו שייך להתקוממות העברית נגד השלטון הבריטי: אך באספקלריה מדינית היסטורית מהווה הכיבוש פרשה במלחמת השחרור נגד המשעבד. לא במקרה רצו הבריטים לשמור בכל מחיר על יפו; כטריז שננעץ בלבה של תל-אביב נועדה לשמש את תכנית – היציאה – הכניסה של ג'ון. יפו היתה צריכה לאיים על תל-אביב אחרי ה-15 במאי 1948, וביחוד אחרי ה-15 במאי; יפו נועדה לשתק את תל-אביב ולרתק אליה את הכוחות העברים. יפו היתה מכשיר בידי הבריטים – אולי המכשיר העיקרי – לנסות ולהכניע את הישוב העברי ולהניעו לבקש את התיווך והאפוטרופסות הבריטית. גם תכניתו זו של ג'ון סוכלה; בעוד מועד, בסוף אפריל במועד האחרון סיכלנוה.

אין כל קושי להבין מה יכול היה לקרות אלמלא יצאנו ממחנה דב לעבר בית הספר אליאנס. העובדות הן ברורות לחלוטין; האפשרויות הן פשוטות בתכלית.

במשך שלושת השבועות שנותר לביטול השלטון הבריטי ולפלישת צבאות ערב היו הערבים בעצת הבריטים, מזרימים ליפו כוחות נוספים, נשק נוסף וגם נשק כבד להפגזת תל-אביב. ולא הרי בתי תל-אביב כהרי בתי ירושלים. ירושלים עמדה בפני פגזי האויב לא רק בגלל גבורת בניה, אלא גם מחמת חוסן קירות בתיה, שנבנו ממיטב האבן של הרי יהודה. שונים הם הבתים בתל-אביב. הפגזה קשה של מרגמות או תותחים עלולה היתה להיות בשביל העיר מכת מוות.

ומה היה קורה, לו אנחנו היינו ממתינים, כפי שההנהגה הרשמית רצתה עד ל-15 במאי, עד לפינוי המובטח של יפו על ידי הכוחות הבריטיים? ראשית אין כל בטחון שהבריטים היו באמת עוזבים את יפו ב-15 במאי. כידוע, נשאר הצבא הבריטי במקומות שונים בארץ עד מחצית יולי. יפו היתה הנקודה האיסטרטגית המרכזית במפת החישובים הבריטיים לעתיד הקרוב ואף לעתיד הרחוק. היתה זו אפשרות ריאלית מאד שהכוחות הבריטיים היו נשארים גם אחרי ה-15 במאי ביפו, והיו דורשים משום כך מעבר חופשי לאיזורי הארץ האחרים, בהם נותרו כוחותיהם. ובמעבר החפשי הזה היו מוסיפים לזרום כוחות אויב ונשק, בעיקר כבד, להרעשת תל-אביב ולהחרבתה. סכנה זו נמנעה. גם הכוחות הבריטיים לא יכלו עוד להשאר ביפו השדודה, בעיר ללא מים, ללא אור, שמלאה שוד, רצח ואימים.

אבל נניח, שהבריטים היו מקיימים הבטחתם והיו מפנים את יפו אור ליום ה-15 במאי. אז ורק אז – אמרו האסטרטגים הרשמיים שלנו – היתה צריכה לבוא ההתקפה על יפו, או ביתר דיוק, התקפת הנגד על יפו. אולם אז היינו עומדים לא רק מול כוחות מוגברים של האויב, אלא נוכח תנאים שונים לגמרי. אור ליום החמשה עשר במאי החלה הפצצת תל-אביב מן האויר, שהיתה משתקת מפעם בפעם את כל התנועה בעיר. בתנאים כאלה היינו צריכים להזיז כוחות, להביא תגבורת, לספק נשק, מזון ותחמושת לחזיתות המרובות שסגרו על תל-אביב לא פחות משסגרו על יפו. מרגמות האויב ותותחיו היו מפגיזים אותנו מן היבשה. אוירוני האויב היו מפציצים באותו זמן מן האויר. פרספקטיבה נאה מאד.

ועדיין אין זה סוף פסוק. עזה איננה רחוקה בדרך הים מיפו. כוחות הפלישה המצריים שנחתו בעזה, יכלו לנחות יפה גם ביפו. ב-15 במאי לא היו לנו צי ולא חיל תעופה. המצרים היו מורידים על החוף טנקים, תותחים, מרגמות, חיילים. והיתה לתל אביב מלחמה מיבשה מים ומאויר.

אך עדיין אין זה סוף פסוק. הן איש מן האסטרטגים הרשמיים לא יטען כי במשך שעות ספורות – כך: אחת שתים – היתה ההגנה (עם או בלי האצ"ל) כובשת את יפו, ביחוד אם נקח בחשבון את הגברת כוחו של האויב עד ה-15 במאי. סוף סוף ניסתה ההגנה לכבוש את תל-עריש ולא כבשה, רצתה לכבוש את אבו-כביר ולא כבשה. על אחת כמה וכמה היה יותר קשה לכבוש בהתקפת מצח חד פעמית גם את תל-עריש, גם את אבו-כביר וגם את יפו כולה.

איש לא יוכל לומר, במה היתה מסתיימת המלחמה בתנאים כאלה. חרדה עוברת בלב לעצם המחשבה, שיכולנו להמצא בתנאים כאלה. אין ספק, שזו היתה סכנה איומה לעצם קיומנו הפיסי. ייתכן, שהיינו נאלצים לפנות חלק גדול של תושבי תל-אביב. לאן? במקום שתל-אביב תהיה – כפי שהיא היתה באמת – הבסיס העיקרי לכוחות העבריים, היתה העיר הגדולה נופלת למעמסה נוראה על הנהגת המלחמה העברית.

אבל נניח שתל-אביב היתה עומדת במבחן הנורא והיתה מתגברת על יפו. על אף הכל. כמה זמן היה דרוש לכך? כמה אנשים היו דרושים לכך? הקרב המכריע היה מתחיל ב-15 במאי, עם צאת הבריטים מיפו; הן כך רצו האסטרטגים הרשמיים, שראו בהתקפתנו המוקדמת (או המוקדמת) מעשה טירוף. אבל באותו יום ה-15 במאי עברו את גבולות הארץ המצרים, הסורים, הלבנונים, העיראקים והלגיון הערבי שהיה בירושלים, עמד בלוד, ברמלה, בוילהלמה. אלפי לוחמים ואלפי כלי נשק היו צמודים לחזית יפו-תל אביב, בעוד כוחות הפלישה עולים על ארצנו מכל עבר. גם אחרי נפילת יפו, גם אחרי שחרור תל-אביב לא עמדו לרשותנו כוחות וכלי זין מספיקים כדי לעצור את האויב ולהכותו. מה היה קורה בדרום, בצפון ובמזרח, לו חסרו לנו בחזיתות האלו עוד אלפי לוחמים, עוד אלפי כלי נשק? חרדה עוברת בלב לעצם המחשבה שהיינו עלולים לעמוד במצב כזה.

נס הפרישה עמד שוב לעמנו. התקפתנו על יפו בעוד מועד – במועד האחרון – הצילה לא רק את תל-אביב מסכנת חרבן ומאימת מוות; התקפתנו המוקדמת בסוף חודש אפריל, שהעמידה את יפו הפורעת על הברכים, בטרם תקום לכלותנו, הצילה את כל החזית העברית משבר.

כיבוש יפו הוא אחד המאורעות הגורליים במלחמת העצמאות העברית.

אבל כיבוש יפו עלה לנו במחיר יקר מאד. שלושים ושמונה מפקדים וחיילים – מטובי מפקדינו ולוחמינו – נתנו חייהם למען תחיה תל-אביב ותחיה האומה. רבים בקרב הלוחמים נפצעו וביניהם – נכים לכל ימי חייהם. וייתכן שהמחיר הוא יקר עוד יותר, מי יודע, אם גם ,,אלטלנה" אינה חלק מן המחיר, ששילמנו בעבור שיחרור יפו, אשר העלה לשיא את אהבת העם למורדיו.