כדאי היה

ד"ר יעקב (קובה) שכטר – בן 60

כדאי היה

הכרתי את יעקב שכטר, לפני שלושים ושלוש שנים בכינוסה העולמי של בית"ר. עד אז שמעתי עליו רבות כעל אחד הנואמים רבי ההשפעה בתנועתנו. בכינוס שמעתי את דבריו, היה בהם רגש עמוק ושכל טוב. וזהו השילוב שבלעדיו פנייתו של אדם אל שומעיו אין עמה כוח שכנוע. נוכחתי אז לדעת כי שמעו של יעקב שכטר, כאד המסבירים המצויינים בתנועתנו אשר, בהשפעתו של ראש בית"ר, לא היתה חסרת נואמים, מוצדק לחלוטין. ודאי הוא כי מבחינה זו ה"זיקנה" הקשורה, על פי מסורת האבות, בגיל הששים, לא נתנה כלל את אותותיה בבעל היובל; כפי שהיה – כן הינו היום אחד האופראטורים הטובים ביותר בתוך תנועת ז'בוטינסקי.

לימים הכרתי את ידידי יעקב בתנאים אחרים, ואם מותר כך לומר במעמד שונה. שנים ספורות חלפו מאז ראיתיו ושמעתיו בהתייעצויות הגדולות, מתוות הדרך, מפלסות הנתיב שנתקיימו בשנות השלושים, בין ראש בית"ר לבין תלמידיו – ופרצה מלחמת העולם השניה, סערת הדמים האיומה ביותר בתולדות אנוש, גם יעקב היה בין אלה שהצליחו להגיע, בהצילם את נפשותיהם מידי המשמיד הגרמני, לווילנה העיר, שהוכללה ברפובליקה הליטאית בקופת המעבר היתה עדין ליטא מדינה עם מידה של עצמאות אמנם גם עליה נכפו בסיסים צבאיים סובייטים, בעקבות אותו פרוטוקול ממיט החרפה אשר נחתם בין מוסקבה לבין ברלין ב-23 באוגוסט 1939 על ביתור פולין וכן על חלוקת אזורי השפעה באירופה הצפונית והדרומית בין הנאציונאל-סוציאליזם של היטלר ובין הנאציונל קומוניזם של סטאלין. היינו אז בבחינת פליטים, עשינו כמיטב יכולתנו כדי לחלץ חברים נוספים, רבים ככל האפשר, משני שטחי הכיבוש, מערבה ומזרחה לבוג. עבדנו יחד בהבנה רבה. בין השאר נקראנו להכריע – או, מה קשה היתה הכרעה! – למי לתת, משמע, במציאות המרה, למי לא לתת רשיון עליה ארצה ישראל מתוך המספר המיצער של ה"סרטיפיקטים" שהועמדו לרשותנו.

אך תקופת מעבר זו היתה קצרה. ב-15 ביוני 1940 בנפול פריז – ריסוקה של החזית המערבית דאז, אף הוא היה בבחינת תוצאה קיפה אך ברורה, של אותו הסכם מביש, הנושא את שמותיהם של ריבנטרופ ומולוטוב - חצו הכוחות הסובייטים את הגבול הסובייטי – ליטאי והשתלטו לחלוטין גם על מדינה בלטית זו.

נלכדנו. אמנם מידי המשמיד הגרמני נמלטנו, אך נפלנו בידי המשטרה החשאית של סטאלין.

את הקיץ הנורא ההוא נזכור בודאי כל ימינו. גם לאחר ה-15 ביוני הוספנו לקיים קשר עם ראש בית"ר – אם במישירין ואם בעקיפין – אך מי יכול היה להעלות על דעתו, באותו יום מר והנמהר, כי בא וקרב יום השלישי באוגוסט 1940, הוא כ"ט בתמוז ת"ש, יום אסוננו, הלאומי והאישי כאחד, בו נסתלק, במרחקים, רווי צער ודאגה לגורל בני עמו ובתוכם בני רוחו – זאב ז'בוטינסקי אף תחת שלטון ה-נ.ק.וו.ד. לא היססנו להתייחד עם זכרו של נושא התקוה. לא רצינו להתחשב בשום סכנות ובשום הפרעות. חשנו בכל נימי נפשנו כי יהיה גורלנו האישי אשר יהיה, לא נוכל שלא לקדש את זכרו של המורה על ידיד שבועת אמונים קיבוצית כי נוסיף ללכת בדרכו ונעשה ככל שהאדם יכול לעשות, אם במלחמה ואם בסבל, למען הגשמת חזונו.

לא עברו ימים רבים ויעקב "נעלם". בימים ההם ותחת המשטר ההוא ידענו את פישרה של ההיעלמות הפתאומית. בעקבותיו גם אני נעצרתי והבאתי לבית הסוהר הנודע בלוקישקי, בו יעקב כבר היה בבחינת דייר ותיק. במשך חדשים רבים ידעתי על הימצאו בבית הכלא, אך לראותו לא יכולתי. מי יודע? אולי באחד הלילות נטולי התנומה, בהם שנינו הובלנו אל מרתף החקירות, נפגשנו איש עם רעהו בדרך מן החוקר או אליו. אך גם אם נפגשנו, לא יכולנו לראות איש את רעהו. לאו דווקא בגלל האפילה, אלא מחמת הסידורים מחתרתיים המפורסמים של הנ.ק.וו.ד., של סטאלין וברייה. שני העצורים, משיבואו איש לקראת רעהו, חייבים להיעצר אחד מהם מקבל הוראה בעוד מועד, להפנות פניו אל הקיר, השני עובר – חול, ואז ממשיך גם הראשון במיצעדו, אם אל חוקרו ואם אל תאו.

יתכן שבמשך החדשים המרובים של החקירות החוזרות ונשנות נאלצתי אני לסובב את ראשי, או הוכרח יעקב לנפנות את גבו, לא אדע.

אולם באחד הלילות ההם ראה ראיתיו. ימים מספר לפני כן הודיע לי חוקרי כי מצפה לי הפתעה. שאלתיו מה פרושה. והוא השיב: תהיה לך פגישה פנים אל פנים. לפי טבע הדברים חשתי לשאול: עם מי? מובן מאליו שקיבלתי תשובה הכוללת את כל סימני השאלה האפשריים. זה יוודע לך, אמר בעל הרזיטן, כשתראה את האיש.

בלילה שנקבע על ידי החוקר הובלתי אליו ונצטוויתי, כרגיל, לשבת. לא המתנתי זמן רב, הדלת נפתחה והוכנס יעקב שכטר. מובן מאליו שהיתה זו הפתעה בשבילי. אבל על פניו של יעקב, לא רק תדהמה ניכרה, גם צער עמוק בלט בהם. ההסבר הוא פשוט, אני ידעתי כי הוא נמצא בלוקישקי. הוא בבדידותו לא יכול היה לדעת כלל על עצם מעצרי.

החלה ה"אוטושנוסטאבקה", כלומר, פגישה פנים אל פנים של שני אסירי ציון, ממנה מצפים חוקרים לראות את שניהם בהשפלתם ולשמוע את האשמותיהם ההדדיות.

לכך לא זכו חוקרינו. האסירים ניסו להחליף ביניהם דברי עידוד הדדיים. אלה הופסקו במהרה. הכלל הגדול במרתף ההוא מחייב, כי הנעמדים פנים אל פנים לא יפצו פה אלא אם יישאלו על ידי חוקריהם העושים אזניהם אפרכסת ועיניהם בלישה מתמדת.

במהרה עברנו איפוא ממתן תשובות לשאלות. הבעיה המרכזית, שעניינה את ברית המועצות האדירה, היתה מי מאתנו חילק את הסרטיפיקטים, מי היה האחראי ל"ועדת העליה" של פליטי הצה"ר ובית"ר בווילנה, אך חוקרינו אל שמעו האשמות הדדיות, נהפוך הוא, כל אחד משני האסירים נטל על עצמו את האחריות המלאה על פעולה "נפשעת" זו של שליחת יהודים לארץ אבותיהם. ושוב לא הואיל כל לחץ של שאלות נוספות. עמדנו על דעתנו. חוקרינו לא הסתירו את אכזבתם. סאדיזם אל בא על סיפוקו הפגישה לא נמשכה זמן רב. הופרדנו. שוב הושמעו בחדר הקטן דברי עידוד. שוב נשמעה גערה על שיח בלתי-חוקי. אין דבר.

לימים שוב נפגשנו עם יעקב. אך לא בכינוס ואף לא בבית-כלא. אי-שם בערבות הצפון, בתחנת רכבת הקרויה קוז'בה. בדרך אל האיזור הארקטי, נצטוו האסירים, אחד טלטולי דרך של שבועות, בקרנות של בהמות, לצאת אל הרציף, להסתדר בשורות ולצעוד קדימה, עוד צפונה, אל הבלתי-נודע, בעוד אזהרותיהם של נושאי הרובים מהדהדות באזניהם: צעד אחד ימינה או צעד אחד שמאהל ייחשב לנסיון בריחה ואנו נירה בלא אזהרה.

עדי התחלת מצעד העבדים, תחת הסוציאליזם המשחרר, נפשנו קמעא יעקב ואני ניצלנו הזדמנות מסויימת, נשארנו לבדנו והחלפנו מלים. הוא בודאי זוכר את אשר אמרתי לו. בקיצור נמרץ: נתראה בארץ-ישראל.

שבתי לפניו ארצה. יעקב נשאר אחרי עוד שנים רבות במחנה הריכוז. הוא עמד במבחנים רבים וביסורים קשים. אך ברוך השם, אף הוא שב. דבר האמונה קויים, ונתראינו בארץ-ישראל.

בימים אלה מלאו לו, ליעקב שכטר, אחד מטובי תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, ששים שנה. בבואי לברכו באריכת ימים ובבריאות טובה ובהמשך פעילות בורכה בתוך תנועתנו, למען האומה והמולדת אפנה יחד עמו אל הלילות הלבנים ואל הימים האפלים ואשאל אותו ואת עצמי: הזוכרים אנחנו? הכדאי היה? אין לי ספק בתשובת שנינו. זוכרים. אי אפשר לשכוח. וכדאי היה הכל היה כדאי, ובלבד שנתראה ונהיה בארץ-ישראל.