כבוד התורה ותורת הכבוד
kvod hatora vetorat hakavod ktav yad מספר אנשים, המתגאים באדיקותם, באו לבית כנסת, בו אין הם מתפללים, וביקשו לדרוש בפני הקהל. בקשתם לא ניתנה להם. אך הם עמדו על שלהם. דוברם החל לנאום. הוא השמיע דברים, אשר לא־מזמיניו לא אבו לשמעם. פרצה תיגרה. הורמו ידים. הוטחו גידופים. המבקרים באו, על פי מושגיהם, לתת כבוד לתורה. אך מה היתה תוצאת ביקורם? במקום תפילה, מהומה; במקום קדושה, חילולה; במקום התרוממות רוח, מפח נפש; במקום נועם, קינטור; במקום אחווה ושלום, רוגזה, צער ופירוד לבבות. למה באו אלה במקום אלה? כי "הפעילים" הללו לא למדו את תורת הכבוד – מימי הרב הגדול ר' אברהם הכהן קוק זכר צדיק לברכה, ועד עצם היום הזה.
"חבר פעילים" אחר רצה לעורר את דעת האומה לבעיית המיסיון ושיטתו המטריאליסטית – לא במובן הפילוסופי של המושג – בהעברת יהודים על דתם. ואכן, בעייה רצינית היא, אף חמורה. כל יהודי חייב להיות ער לה. עובדה מוזרה היא, כי במדינתנו שלנו מתרחשים, בשטח חינוך ילדים, דברים, אשר כמותם לא אירעו אף בתפוצות הגולה. ילדי ישראל, בכל אתר ואתר, למדו, מאז נפלו חומות הגיטו, ומוסיפים ללמוד, גם בבתי ספר המוחזקים על ידי ממשלות נוצריות. אבל אין אלה בתי ספר מנצרים. יש ואין בהם שיעורי דת כלל. אך אם שיעורים כאלה ניתנים לתלמידים, הרי נוצרים לומדים נצרות ויהודים יהדות. אין ערבוב תחומים. אין נסיון, באמצעי כלשהו, להשפיע על נפשו הרכה של עול הימים לנטוש את אמונתם אבותיו.
לא כן במדינת ישראל. יש בה לא רק בתי ספר של נוצרים אלא גם של מנצרים. שום בר דעת לא ישיג על זכות קיומם של בתי חינוך פרטיים מן הסוג הראשון. אין היא נופלת מזכותם של יהודים לקיים בתי ספר משלהם בכל מושבותיהם, בהן היהודים הם מיעוט לאומי ודתי. אולם הסוג השני של בתי ספר, בהם תמורת טובות הנאה, עליהן כתב בכנות הראוייה לשבח "הטיימס", מוחדרת בלבות החניכים אמונה דתית לא להם, מעורר התנגדות ומרירות. אפילו ניתנת הדת הנכריה לא בשיעורים אלא לשיעורין, לא בהטפה ישירה אלא בעזרת סמלים ושירים – חמורה היא הפגיעה בנפש האומה. את זאת עלינו לאמר גם היום ובכל הכוח המוסרי של עם, הקורא לעצמו, בגלל סיבות הידועות לכל רודפיו לדורותיהם: שארית הפליטה.
כל מי שעוסק בצרכי ציבור יודע, כי לעתים עליו לקרוא, מתוך כהוי עינים, מכתבים, בהם מחבריהם תובעים התערבות למען הטבת תנאי קיומם הקשים ומסיימים במילים הנוראות לאמור: אם תביעתי לא תישמע, אשלח את ילדי למיסיון! דואב הלב שהגענו לכך דוקא במדינתנו אשר על הקמתה, בשם נצח ישראל וחרותו, ניתנו קרבנות כה רבים טהורים וקדושים. אבל שליחי המיסיונים למיניהם, היודעים על המצוקה, אינם צריכים לעוט את קרבנותיה. הם חייבים, בשם המוסר האנושי הפשוט, להתרחק מכל צורה של ניצולה. לדאבון לבנו, הם נוהגים אחרת.
הבעייה היא איפוא כאובה מאד. אבל אם ברחבי תבל, בקרב עמים ידידותיים וכן בקרב אויבינו ומבקשי נפשו, מתפרסמות ידיעות, כי בבית ספר אחד הוכתה המנהלת, כי בבית ספר אחר הופלה ארצה רופאה, בבית ספר שלישי הושמעו דברי עלבון כלפי כהן דת – שוב אין ידיעות אלו יכולות לגרום אלא למפח נפש, לרוגז לצער ולהשפלת כבוד ישראל. ותמיד חובה עלינו לזכור, כי כבוד ישראל, אשר הושפל עד דכא מדור לדור, והורם, לעיני כל העמים, במלחמת המצווה והגבורה של מעטים נגד הרבים, אינו מושג מופשט אלא הוא גורם ממשי, מן החשובים ביותר, בשמירת קיומה של האומה ובהבטחת חירותה.
תורת ישראל, ערכי נצח בה. עלינו לשאוף להשרשתם בחיי האומה. נישאם בגאווה ובאמונה, למען לא תנותק, אלא תהודק, שרשרת הדורות של עם, אשר קיומו, באמונתו, הוא נצח. אבל נישאם ונשרישם בכבוד, לא בהיפוכו.
