יש ללמוד ממסדה איך לא להגיע אליה, ממודיעין כיצד לעשותה

היה היתה יהדות. אף היא נקראה במידה של מנוד ראש רחמנית, מזרחית. אחד-העם יצא ממנה, אך הוא כתב על היהדות ממול, המערבית, כי היא חיה בעבדות שבתוך חרות. זו, היהדות המזרחית – להיפך. היא חיה בחרות בתוך עבדות. וזה לא היה הפרדוכס היחיד בחייה. היא היתה מושפלת וגאה, דלה ועשירה, מוכה ומצחקת, נרדפת ומאמינה. היהדות הזאת, שבתוכה עמדו בתי אמא ואבא של רבים מאתנו, והם אינם עוד כאילו בלעתם האדמה, עמדה על שלשה יסודות: התורה, האהבה והאמונה.
תורה שבכתב, תורה שבעל פה, תורה שבלב. אי קיבוץ יהודי שני, בכל התקופות, מאז יצאנו אחר חורבן הבית השני אל הגולה, ובכל הארצות שבפזורה הדוויה, בו מאלפי בתי מדרשות ובתי כנסיות, יומם ולילה, נישא קולו הקיבוצי של המתמיד: שנים אוחזין בטלית?
והיתה ביהדות זו אהבה. מעל לכל, אהבת המשפחה היהודית, של אב לבנו, של אם לילדה, של אח לאחותו – אהבה ללא תנאי וללא מעצור וללא מיצר, אהבה אשר עמוקה וקדושה הימנה לא תמצא בשום עם אחר.
והיתה הזאת אמונה, האמונה התמימה, האדירה, הנובעת מן המקורות הנצחיים של ישראל סבא. היא מצאה את בטויה בשבת הקדושה והמקדשת, השלווה, הטהורה, המלכותית, מרוממת הרוח והנפש. אי השבת היהודית הזאת, אם בכרך הגדול ואם בעיירה הקטנה? ואי הקדושה של ערבה, של ליל השבת כשכל המשפחה, מתוך אהבה עמוקה, מסובה לשלחן ועליו הנרות הדולקים, אשר אם יהודיה בברכה עליהם הזילה את דמעתה, שיגונית ממנה ותקוותית ממנה לא זלגה מעין אנוש?
והיתה בה אמונה כבירה בביאת המשיח, אשר אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום, בכל יום אחכה לו, שיבוא. אני מאמין באמונה שלמה – זה השיר ששמענוהו הלילה, וזה השיר האחרון שעמו הלכו אבותינו המאמינים, מקדשי השם, אל הנהרות ואל התאים מהם לא שבו עוד.

איכה השיגה בין המצרים אויב משמיד

כי זו היתה היהדות ההיא. איכה השיגה בין המצרים אוייב-משמיד, הרג ולא חמל, המית ולא הפסיק, רצח וחנק איש, אשה זקן וילד ויונק? אולי אין תשובה לשאלה זו. ואולי רבות מני ספור הן התשובות. נשתדל, בליל הזכרון הזה לסבל שלא היה כמוהו ולגבורה שלא היתה עליונה הימנה לברור שתי סיבות מבחוץ וארבע מבית.
הסיבה הראשונה, לא האחרונה, אך בוודאי המכרעת, היתה באוייב עצמו. יש ויש חית טרף בלב האדם. והיא מסוכנת מכל חיה המהלכת ביערות עד שלא ארצות בלתי נודעות. לרשותה לא שניים ולא צפרניים, אלא ידע, מדע, טכנולוגיה, מוח שטני, ממציא ומחדש, מקדם ומסיג לאחור ומטיל את אפלת הלילה על אנוש.
ואם יימצאו, בין זרים אף בתוכנו, מעקמי האמת ומעוותיה – אנו נאמר אותה בגלוי ובכל הכרת קיומה: בשום עם לא היה טיפוח של החיה הזאת בלב האדם כפי שהוא היה וקויים במשך דורות בקרב העם הגרמני. שואלים אותנו, מול קביעת עובדה היסטורית זו: ומה על גיטה ועל שילר ועל קלופסטוק ועל קנט ועל לסינג ועל בטהובן? אסונה של האנושות בשתי מלחמת עולמיות, אשר בעקבותיהן הושמדו עשרות מיליונים אנשים מכל העמים ומכל הארצות, ובעיקר אסונו של עמנו, היה בזה שהיא והוא ראו את הכסות של היופי ולא חדרו לעומק הנפש הטורפת. תחת הכסות הזאת של היופי הספרותי והמוסיקלי והפילוסופי, היה טיפוח מתמיד של הברוטליות הבהמתית, רמיסת כל מתנגד, השמדת כל עם הנמצא בדרכם של אלה שהשמיעו את סיסמת ,,דראנג אוסטן".
מימי מסדר נושאי הצלב בפרוסיה המזרחית, שהתפללו בכנסיותיהם והשמידו בחרבותיהם מיליונים סלאבים כדי לפנות את הדרך בפני הכובש והרומס הגרמני ועדי הצהרת קיסר על רמיסת כל מתנגד בפרסות סוסו; דרך מרטין לוטר, נושא הקידמה הרפורמית כביכול, המצווה להשמיד ללא רחם, לא רק איכר-מורד, אלא גם יהודי אומלל, לשרוף את בית הכנסת שלו ולשים אותו באורווה, בה יבכה ויקרא לאלהים שעזבהו; ועד הסיסמה הרומית שחזרה והדהדה בקרב העם הזה, ובאחד הימים הגיעה לאזניו של עתצונאי צעיר ושמו תיאודור הרצל; הפ, הפ, Hep-Hiersualelm Est Perdita ועד האפותיאוזה של החיה הבלונדית החפשיה מכל מעצור של ניטשה ועד לקריאת ההמון המוסת ושואף הדמים יודה פער-הקה – בכל הדורות האלה ובכל התקופות האלו טופחה חית הטרף בלבו של הגרמני כלפי כל עם העומד בדרכו ובמיוחד כלפי עמנו שלנו, משהשתלט עליו, לעיני העולם כולו אשמדאי שגמר אומר להכריתו מתחת שמי השם.

העולם הרכין ראשו בפני חלאת אדם

הסיבה השניה היא בעולם החיצוני. העולם דיבר על אלהי הצדק וסגד לבעל – לבעל הכוח. חלאת המין האנויש, שעלתה מן העולם התחתון של ווינה מלפני מלחמת העולם הראשונה ומחפירות הדבמים של מלחמה זו, כבשה עמדת כוח, הסיתה עם שלם, השתלטה עליו, הצליחה. ואיך העולם כולו, התרבותי והנאור, הרכין ראשו בפני חלאת אדם זאת?
ג'יימס מקדונלד היה ראש ממשלת בריטניה, סוציאליסט. והוא אמר: מראשיתם הוא לא נתן אמון בידיעות על ה- excesses, על ההתעללויות בגרמניה. יתרה מזאת, הוא מבין היטב את אופין של הסיבות המיוחדות המתלוות אל מהפכה, והוא ראש מממשלת בריטניה הלייבוריסטית, ,,מבין גם את התנועה של גרמניה הצעירה ואין לו סיבה לבקר אותה".
לויד ג'ורג', הליברל הגדול, הארי במלחמת העולם הראשונה כותב לקורנן-איוונס, כי ,,יש לו הערצה אישית עמוקה אליו (אל היטלר) והוא, לויד ג'ורג', אך מייל שאיש בעל איכות עליונה כזו היה עומד בימים אלה בראש ארצו שלו", (בראשה של בריטניה הגדולה).
כך הם דיברו עליו, כך הם נסעו אליו, כך הם החניפו לו, כך הם סגדו לבעל, לבעל הכוח הפיסי הגס ביותר, אשר כמוהו לא היה בתולדות האנושות. וכך הם איפשרו לו, צעד אחרי צעד, לצבור עוד יותר כוח, עוד יותר אווירונים, עוד יותר טנקים,עוד יותר תותחים, עד אשר הם עצמם, כולם, בהפקירם להתעללותו עם אחד חסר כל כוח, הועמדו בפני אותה סכנה לא רק של שעבוד, אלא ברבות הימים, גם של כליה. ובנס, נס ההשגחה העליונה המוליכה את האנושות מעבר לתהומות, מעל למכשולים וכשלונות אלי עולם של צדק וחרות, ניצלו הם, ועמם שארית פליטתנו.
והיו סיבות מבית. הראשונה בהן, אולי המכרעת, הלא היא, כפי שנומר (כך במקור – ד.ב) בעברית שאולה, הפה'איזם, או כפי שנאמר בשפה הישנה ה,,דא-איגקייט". היו מנהיגים בישראל אשר לא רק בשנות העשרים, אך אף בשנות השלשים, ואפילו בשנת 1939, כשהברקים האירו ממרחקים, והרעמים נשמעו ממש על יד הבית, עוד אמרו למיליוני היהודים באירופה המזרחית והמרכזית והדרומית: הישארו במקומותיכם. פה נולדתם. פה אתם יושבים אלף שנה. פה תוסיפו לחנך ילדיכם. אל תצאו. אל תנוסו. מקום שם עמד ביתכם זה דורות, יוסיף לעמוד בו. פה, פה. דא, דא.

קריאתו של מורה הדור: הצילו נפשותיכם

אל העם הזה, בניגוד למנהיגים אלה, בא מורה הדור, ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, וקרא אליהם: הצילו נפשותיכם, צאו מגיא ההריגה, אחרת נידונתם. עד היום הזה מהדהדת באזני, ועד יומי האחרון עלי אדמות אשמע את קריאת הנביא, הסר והזועם והפצוע אשר לשאגת אריה דמתה, בתוככי הגיטו היהודי בוורשה. הוא הזכיר ליהודים שם, כי באחד הקונגרסים הציוניים קם מנהיג וקבע כי כל המיליונים היהודים בחלק ההוא של העולם, אבותינו ואחיותינו ואמהותינו ותינוקותינו ורבנינו ומלומדינו – כי כל אלה אינם אלא בבחינת אבק שיישק בין הגלגלים בעולם אכזרי. והוא זאב ז'בוטינסקי, קורא להם: אני את חיי הקדשתי כדי להציל את האבק הזה, זה עמי. וכל עוד נשמה באפי אעמול למען הוציאו מגיא ההריגה לחוף מבטחים - ,,ואוי לה לאומה שאתה מנהיגה" !
כך הוא בא שנה שנה, הלך מעיר מעיר לעיר, מגיטו לגיטו וזעק: הצילו את נפשותיכם, פנו את המקום בו נידונתם. והיו ששמעו. והיו שציוו שלא לשמוע.
והיתה סיבה שניה מבית. היהודים, משבאה והתרחשה עליהם צרה, שאלה שגורה היתה בפיהם והם עצמם השיבו עליה. השאלה היתה: מה יגיד העולם? וואס וועט די וועלט? היכניסו אותנו לגיטו – ומה יאמר העולם הישפילונו עד דכא – ומה יאמר העולם? כך חזרו ושאלו. והתשובה העצמית היתה: לא, זה יהיה בלתי אפשרי, כי הרי העולם לא ירשה, כלום יחריש העולם?
והם יקירי נפשותינו האומללים, לא ידעו את אשר עוד בשנות השלשים כבר אמר העולם. מרטין גילוט וריצ'רד גוטט מספרים בספרם ,,הפייסנים", כי, ,,בשמוע אירופה כיצד גרמנים מתעללים בהם (ביהודים), היא אירופה לעתים תכופות צחקה". עוד העולם הגדול עמד על כנו התרבותי, עוד לא פשתה, בעקבות המלחמה הכלל-אנושית, הקהת החושים מול פני הדמים הנפשכים, ועם שלם הועמד בפני התעללות בהמתית מצד עם אחר. אך אירופה שמעה וצחקה. היהודים לא שמעו את הצחוק הזה. הם הוסיפו להאמין בעולם ולשאול את עצמם מה יגיד הוא. וישיבו: הוא לא יחריש ולא יתן. לכן נשארו מקום בו היו – ולא היו עוד.

עם מוקף אויבים – ולא החזיק נשק

הסיבה השלישית – שנאת הנשק. נכון, הנשק היה תמיד בידי עמים אחרים. אנחנו נתנו להם את החזון של אחרית הימים. אבל הם דוחים את הגשמתו מדור לדור, מתקופה לתקופה. העמים הוסיפו להחזיק נשק ולהשתמש בו. העם היחיד שפרק מעל עצמו כל נשק הוא העם שנתן לעמים אחרים את חזון אחרית הימים. הוא היה מוקף אוייבים ומשנאים ורודפים ומלעיגים – ולא החזיק נשק. הנשק שאחרים השתמשו בו היה נשק דמים, נשק של רצח, נשק של עבדות, נשק של השמדה. עמנו ראה את הנשק הזה בידי משנאיו וגעלה נפשו בו. והוא בחל בו ובהם גם יחד, והחל לשנוא את הנשק בתור שכזה, זרק אותו ממנו והלאה השליך אותו מעליו ואף לא רצה לשמוע עליו. משבא זאב ז'בוטינסקי אל עמנו ואמר לו: משום שאין לך נשק ומשום שאין אתה יודע להשתמש בו, חרות וחתום על מצחך ,,הפקר" – קראו מנהיגים מוכים בסנוורים להטפתו זו בשם האוילי ,,מיליטאריזם". הם לא אבו להבחין בין נשק השמדה לבין נשק הצלה, בין נשק טומאה לבין נשק קדושה, בין נשק לזריעת מוות לבית (כך במקור – ד.ב) נשק להבטחת הקיום, בין נשק להשפלה לבין נשק כבוד. והלא כאלה הם החיים על ההבדלים הצפונים בהם. יש אש שורפת, ויש אש צורפת; יש מים מטביעים, ויש מים מטהרים. וכאלה הם שני הסוגים של אותו נשק: לעבדות או לחרות, לטומאה או לקדושה. אבל היהודים, אחינו האומללים, בלבלו את שני הסוגים גם יחד, זרקו את הנשק. לו אהבוהו, שנאוהו, לא קידשוהו, בחלו בו. לו ידעו את חשיבותו, את הכרחיותו, כמה אלפים ורבבות של יחידות נשק היו בעוד מועד קונים, רוכשים, כובשים, מסתירים קוברים – עד בוא יום הפקודה. ובבוא היום, המר והנמהר, ואוייב משמיד פורץ למושבותיהם, היו מוציאים את הנשק מן הבורות ומתחת לרצפות והיו קמים על מכריתיהם והיו מצילים, לאלפים ולרבבות, את נפשותיהם והיו עושים שפטים בשופכי דמם. אך משלא החזיקו ולא רצו להחזיק בנשק, משלא למדו ולא רצו ללמד איך להשתמש בו, עמדו ללא כוח כלשהו, והלכו אל הנהרות ואל הבורות ואל הכבשנים עד לרגע שלפני האחרון ללא כל התנגדות .
הסיבה הרביעית הלא היא הרתיעה מפני סיכון החיים. אהבו אחינו היהודים את החיים, כפי שצונו. אהבת אמת אהבום. הם קדשו את החיים, כפי שנצטוו. אבל הבן לא הבינו כי עם כל קדושת החיים וגדולתם, יש בחיים דברים שהם יקרים מן החיים עצמם. אם אתה נרתע מלסכן את החיים למען דברים אלה, או אפילו למען החיים עצמם, למען חיי רעיתך, אביך הזקן, ילדתך הקטנה – וקם על כולם אוייב ומשמיד – אולי תשמור עליהם עוד שבוע, עוד חודש, עוד יום, עוד שעה, אבל אבודים הם ואף לך אין עוד תקווה. וכך הם הלכו משפחה אחר ממשפה, עיר אחר עיר, בדרך ממנה לא שבו עוד.

השאלה: למה הם לא מרדו?

מחמת העובדה שלא היתה התנגדות אקטיבית, כמעט עד הרגע האחרון, למשמיד הגרמני ולעוזריו, יש ושואלים אצלנו בייחוד מאז משפט ירושלים, את השאלה, אותה הזכיר היושב-ראש ידידי יוסף שופמן: למה הם לא מרדו, למה הם לא התקוממו, למה הלכו כצאן לטבח יובל?
באתי הלילה הזה לומר לכם, כי אנחנו היודעים מרד מהו לא מדיבורים, לא מהצהרות, עצרות ואזכרות, אלא מנסיוננו האישי, מעולם לא התרנו לעצמנו ולעולם לא נרשה לעצמנו להציג כלפי אחינו הקדושים את השאלה הזאת. התנאים היו שונים לחלוטין. אדמת נכר, לא אדמת מולדת עולם סגור, לא עולם פתוח. ומאידך גיסא, הכוח הזה, הגס, החייתי, הכובש, הרומס. עלימו לזכור, הגורם העיקרי כוח הוא אולי לא הכוח עצמו אלא הפרסטיז'ה שלו. ובשנות הארבעים הראשונות אימת הפרסטיז'ה של הכוח הגרמני, של המגף הס.ס.י של האוייב האכזרי הזה – כמותה לא היתה בעולם כולו. מי עמד מולו? מי לא נסוג מפניו? מי לא נכנע לו? מי לא הרכין רק בפניו? והיתה בהם, באחינו, הרגשת חוסר ישע מוחלט, לאמור, לשווא, לשווא כל נסיון התנגדות מול כוח כזה.
אך האמת היא שגם תקפה אותם הבהלה – זה הרע ביועצים לכל עם בעת צרה. פשוטו כמשמעו: היד אינה מתרוממת עוד. יש שעשו, או עושים את החשבון: עשרת אלפים איש, ביניהם אלפי גברים, מסביבם עשרה או עשרים קלגסים, זקיפים מזויינים. איך לא התנפלו האלפים על היחידים? אמנם יש ליחידים הללו נשק חם. הם יירו, הם ימיתו, ואף על פי כן, לאחר שייהרגו מאות רבות בכל זאת ההמון העצום הזה ירמוס אותם, ישמיד אותם וחלק מנו ישאר בחיים, אחרים ינוסו אל היערות וכך יצילו את נפשותיהם.
לא, ידידים, זוהי אריתמטיקה, בינה ובין נפש האדם אין ולא כלום. יש ומעטים מזויינים, ביחוד אם הם מייצגים כוח שאימתו רבה, מוליכים אלפים ורבבות ואין בהם רוח של התנגדות. אך בכך אין חדש. שאל הנביא גם כשהתופעה באה מן הכוון ההפוך: ,, איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה." ואילו בכוון הזה הוא קלל והוכיח: והפקדתי עלים בהלה... ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם ונסתם – ואין רודף אותכם". קל וחומר, כשיש רודף ואיזה הוא?
,,והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ונפלו – ואין רודף", על אחת כמה וכמה משיש הרודף.

מיהו השואל את השאלה, למה לא התקוממו?

וכל מיהו השואל את השאלה הזאת, למה לא התקוממו? לפני שבועות מספר עמד מנהיג יהודי וציוני מפורסם, היכה על חטא והתוודה בפני עם ועדה, כי בימים בהם הולכו מיליונים אלי הרכבות והקרונות שתחנתם האחרונה אושביץ, מיידאנק, טרבלינקה – כי בימים ההם המנהיגים היהודיים ברחבי תבל שתקו, לא שינו מאורח חייהם, לא הזעיקו את העולם, לא הפסיקו שום פעולה רגילה יומ-יומית (כך במקור – ד.ב) שלהם. האם דברים אלה נאמרו רק ב-1963, עשרים שנה לאחר מרד גיטו וורשה? ואולי יותר משני מיליונים יהודים היו חיים שם וכבר היה ידוע על מחנות ההשמדה ועל האיינזאץ-גרופן, על הגאזים ועל הכבשנים? הנה נאמרו הדברים מפי מחתרת עברית לוחמת, לא בעולם הסגור, אלא בעולם הפתוח, באזני העם היושב על אדמת המולדת ובאזניהן של תפוצות הגולה החפשיות. איז הד היה להם, לדברים האלה, בלבות מנהיגינו ועמנו גם יחד.
,,ההיסטוריון העברי, שיכתוב, את קורות העם והארץ, יעמוד ויתמה ולא ידע לתרץ את השאלה, במה עסקו בני דור ההשמדה בעצם ימי ההשמדה. החומר העובדתי, שיהיה מונח לפניו, יהיה ברור. בגולה עובר על עם ישראל נחשלו של השמדה פיסית. נטבחו מיליונים; נעקרו ישובים למים. היה זה תהליך מהיר. אולם בכל זאת תהליך שנמשך כמה שנים. היה איפוא זמן, היה סיפק בידי חלקי העם האחרים לעמוד על גודל השואה, על סבותיה וגורמיה וכן על דרך ההצלה שהיתה קיימת אולם נסתמה באבני נגף של ערמה פושעת וטירור ממשלתי. ואף על פי כן, יקבע ההיסטוריון הבא, לא התעורר הדור ולא עשה את המעשה הגדול שאפשר היה, לפי טבע הדברים, לצפות ממנו. ,,חרד" היה, אך לא נע ולא זע.
בני דור מאידנק לא שינו במאומה את אורח חייהם. הם חיו כתמול שלשום כאילו לא קרה שום דבר לעמם, לאבותיהם, לאחיהם ולבניהם. פרנסה, רווחים, יוקר, קצת שעשועים – כל זה מילא את תכן חייהם הפרטיים. ובחייהם הצבוריים? גם בהם לא חל כל שנוי, כל מיפנה. נמשך ריב המפלגות; התקיימו בחירות כלליות ומקומיות עם זיופים גלויים ונסתרים. נקראו וועידות עם סדרי יום ארוכים, עם וועדות מתמידות ווכיוחים סוערים, נתקבלו רזולוציות קיצוניות או פשרניות, נערכו מגביות, נשלחו שליחים – הכל לפי האפנה מימי המלכה וויקטוריה.
ההיסטוריון ירשום ויתמה, הוא ישקיף על התקופה האיומה מרמה היסטורית ומבלי משים ישאל את עצמו: מה קטנים היו ראשי הדור ההוא, דור ההשמדה? על מה רבו? במה עסקו? הרי לנגד עיניהם התחולל האסון הגדול ביותר בקורותיהם – והם? שערי המולדת היו נעולים במשך שנים ארוכות, אך הם לא ניסו אפילו לפרוץ אותם; הספר הלבן חייב, אך הם לא קרעוהו בכח ההתמרדות העברית. מה עשו איפוא עת שליש העם הושמד והארץ שועבדה ונגזלה? הם עסקו בדיבורים נגד ,,העוול המשווע", בחטיפות, הלשנות והסגרות נגד אלה שקמו לעשות וקראו למלחמת שחרור...
ההיסטוריון יודהם. ובהיותו עברי לא יוכל לשמור על השקט של רושם אובייקטיבי. מגליתו תהיה מגילת אש ודם וגם מגילת בגידה. ומלבו אולי תתפרץ קללה, הוי גוי חוטא, הוי בנים קשוחי לב. אבל הקללה *** (לא ברור – ד.ב) לא תצא מפיו, אין מאשימים תקופה; אין מקללים דור; אין מטילים דופי ב ציבור גדול *** (לא ברור – ד.ב) לא הציבור אשם, אשמים *** (לא ברור – ד.ב) *** (לא ברור – ד.ב) המנהיגים המרדימים במקום לעורר, הפטפטים במקום לעשות, המתקוטטים במקום לאחד, הקוראים למלחמת אחים במקום להרים את נס מלחמת החופש".

נתן כבוד לגדולת ההתנגדות הפסיבית

ואם פה כך, איך יבואו אנשים אלה, ודומים להם, ויציגו את השאלה: אחינו שם, למה לא התקוממו? מוטב שיחרישו. ואילו אנחנו, לפני שנמסור כבוד לגבורת המרד האקטיבית, נתן כבוד לגדולת ההתנגדות הפסיבית – של מיליונים יהודים בכרכים ובעיירות, בין חומות הגיטאות וביערות, בכל מקום בו האוייב המשמיד קם עליהם, והם עד נשימתם אחרונה שרו: אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח.
לבסוף פרץ המרד. גיטו ווארשה לא היה היחיד בו מרדו היהודים. מרדו גם בווילנה. ש *** (לא ברור- ד.ב) והדריך ולימד ונפל בקרב נגד גייסות הטומאה, נציב בית"ר בליטה, מפקד בארגון הצבאי הלאומי, אחד הגבורים הקדושים שלנו יוסף גלזמן, אשר לכבודו, בתוך הגיטו, נכתב השיר אותו שמעתם הלילה, שיר הפרטיזנים: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה. והיה מרד בנדין. והיו מרידות גם בעיירות הקטנות. והיו פרטיזנים גבורים ביערות. אחד מהם, ידידנו היקר חיים לזר, כתב את מגילת מצדה של וורשה, אשר אל אחת וכל אחד מאתנו חייבים לעיין בה.
עתה אייחד את הדיבור על ארגון הצבאי היהודי, אשר קם למרוד בגיטו ווארשה. אביא מסמכים. לא ממקורותינו שאבנום, אלא מעטיהם של אחרים, שגילו את האמת מתחת לאפר, זו האמת שהוכחשה שנים רבות והוסתרה והיא אפילו מן האפר יוצאת ועולה.

האמת על הארגון הצבאי היהודי

הראשון שגילה את חלקו של ארגון זה במרד גיטו ווארשה הוא איש תמים ובר-לבב, הלל זיידמן. גם ההיסטוריון רנגלבלום, כפי שנתגלה בדיעבד, הזכיר את הארגון הצבאי היהודי ואת פועלו. אחריו באו ההיסטוריון קרמיש וכן ההיסטוריות פרופיסור מארק. מאלה, וגם ממקור חדש שלא ידענו עליו עד לפני שנה, אביא את המסמכים ההיסטריים.
כותב יוסף קרמיש: ,,הבית"ר והרביזיוניסטים הקימו ארגון לוחם חזק. הוא הארגון הצבאי היהודי, ז.ז.וו. לארגון זה השתייכו גם בלתי מפלגתיים... בראשו עמד איש בית"ר פרנקל וחברי המטה היו אנשי בית"ר הבאים: נתן שולץ, רוונישפרונג, רודאל, אלברשטיין, מילבסקי: כמה מקורות נעדי אינטרס אישי, משמעים דברי הערכה רבים על עוזם ועל התמדתם של לייב רודאל ואחיו שמשכו אחריהם, ב** (אולי בכח – ד.ב) התלהבותם, את חבריהם למלחמה. המפקדה נמצאה ברחוב מוראנובסקה 7-9 ומחסן נשק נמצא שם בבונקר מיוחד. לרשותו עמדו שלש פלוגות: אחת בגיטו המרכזי, אחת בבתי המלאכה למברשות"...
להלן מעיד: ,,הארגון הצבאי היהודי התחייב לספק לארגון הלוחם היהודי כמות נשק ותחמושת מרוב המלאי שלו והם הגיעו (בשעתם) לידי הסכם בדבר חלוקת גיזרות הגנה...
,,כן יש להטעים, כי פרט ליחידות הלוחמות של הארגון היהודי הלוחם והארגון הצבאי היהודי, אשר יצרו את אווירת המרד הפעיל והמזויין, היו גם יחידות קרביות קטנות שמטעמים שונים לא השתייכו לאחד מן הארגונים האמורים, אבל היו מעין עתודה".
ולהלן: ,,האגון הצבאי היהודי היה מזויין היטב. קבוצה גדולה מחברי הארגון רוכזה במקום העבודה הסמוך לתחנת הרכבת המזרחית בתחנת וורשה-פראגה ומשם הבריחה את הנשק. הארגון אף רכש מקלע שעליו כתב שטרופפ (הגנרל הנאצי) בדו"ח היומי הראשון שלו. ממקורות יהודיים חשובים נמסר, שביום הראשון לקרבות לכדו חברי הארגון במוראנו בשני מקלעים ונשק אחר".
ולהלן: ,,על פי ההסכם בין שני הארגונים חולק הגיטו המרכזי לשתי גיזרות צבאיות. הגיזרה הראשונה, שהגנתה הופקדה בידי הארגון היהודי הלוחם, הקיפה דרכי הגישה אל הרחובות הראשיים בהם התחולל המרי היהודי: זמנהוף, **(לא ברור - ד.ב), גנשה ונאלבקי. לוחמי הארגון היהודי הלוחם תפסו שלש עמדות בפינות הרחובות הראשיים שהגרמנים עמדו לעבור בהם, כדי לחסום את הגישה. הגיזרה השניה, זו שבתוך הגיטו ממש וככר מוראנו במרכזה – נמסרה להגנת הארגון הצבאי היהודי, שחבריו התבצרו בכמה גושי בתים של רחוב מוראנובסקה".
ולהלן: בשעה 17:30 נתחוללו קרבות חזרים ומרים במוראנוב. אש המקלעים – כהגדרות שטרופ – ונשקם האוטומט של המורדים הפכה את הככר למבצר בלתי נכבשף דגלי תכלת לבן ודגלי פולין התנוססו... הגרמנים ראו בדגלים אלה התגרות קשה, אבל לפי שעה לא מצאו דרך לסלקם. הקרבות כאן נמשכו שעות אחדות; אחר הפסקה קצרה חזרו ונתלקחו הקרבות ולא פסקו עד הערב... עלה בידי הלוחמים ללכוד שני קלעים וגם נשק אחר. הטנק הוצת פה בשנית באותם קרבות".

עובדות בעתון פולני קומוניסטי

עתונם של עורכי הדין של פולין דהיום ,,החוק והחיים", מן ה-15 באפריל 1962, מגלה בפעם הראשונה עובדות היסטוריות של היו ידועות לנו. את הדברים האלה כותב בעתון פולני, קומוניסטי, של משפטנים, אדם שמקרוב השקיף על המאורעות בגיטו ווארשה, כפי שמתברר מקריאת דבריו, ואלה העיקריים בהם: הארגון הצבאי היהודי היה הארגון הראשון, ועד מחצית 1942, היחידי, בעל אופי צבאי בגיטו ווארשה, אשר שמר על המוראל של העם וקיים את ההגנה עליו. אינני מטפל פה בהיסטוריה של ההתפתחות הבאה של ארגון זה, אם כי היא צריכה למצוא מקום לפרסומה. התיאור היחידי של ארגון הצבאי היהודי נמצא בספרו של פרופ' מארק ,,מלחמת גיטו וורשה וקיצו", אבל אצלו כאצל רינגלבלום התיאור הוא צנוע באופן יחסי, ורק על ידי ההשוואה המופיעה אצלו של מחסן הנשק ברחוב מורנובסקה 7 עם המחסן של הארגון היהודי הלוחם אפשר להגיע לידי הערכה גבוהה של הארגון הצבאי היהודי".
ולהלן: מלבד הארגון הצבאי היהודי לא היתה עד ליולי 1942 שום תנועת התנגדות בגיטו... רק מיבצע החיסול ,,רינהארד" זיעזע את האנשים. בעוד הם רואים מוות בלתי נמנע, יצאה מן השרידים המעטים שאיפת תגמול כלשהי, מלחמה כלשהי, אפילו ללא סיכוי מלבד הצלת הכבוד. אז קם הארגון היהודי הלוחם ומתרחב ועולה אפילו במספר חבריו על הארגון הצבאי היהודי, אם כי מעולם לא השתווה עמו בכוח האש".
ההתנגשות הראשונה בין הגרמנים לבין חיילים יהודיים הלא הם חברי הארגון הצבאי היהודי היתה ב-18 בינואר 1943, בפינת הרחובות סמוצ'ה ונובוליפקי. התנגשות זו הרימה את המוראל בגיטו והעלת את קרנם של היהודים מן הצד הארי, מאז זרם יותר נשק גם לארגונים אחרים בתוך הגיטו".
להלן הוא מוסר לנו את תיאור הקרבות ביום המכריע, הלא הוא ה-27 באפריל 1943, והוא, המשקיף הפולני, מגלה לנו עובדות שהוכחשו על ידי בני עמנו, בספרו על מלחמת היאוש והגבורה של הארגון הצבאי היהודי באותה פנה של מוראנובסקה 7-9 ובסיימו: ,,בקרב העיקרי ביום ה-27 באפריל 1943 נפלו כמעט כל המפקדים של יחידות הארגון הצבאי היהודי מככר מוראנוב. בהצילם את הכבוד הקריבו את חייהם, היו אלה גבורי ההתנגדות של הארגון הצבאי היהודי, גבורי העם היהודי"...

מכתבו של יהודי אלמוני בוורשה

ספרו המונומנטאלי של חיים לאזר הובא מכתב שאיש לא ידע על קיומו מיהודי אלמוני אל קרוביו בארץ ישראל. לידיהם הוא לא הגיע. הוא הוסתר ונמצא במכון היהודי ההיסטורי בווארשה העיר. והנה כותב היהודי האלמוני ההוא, ב-21 ביולי 1943:
,,בפסח ציוו עלינו באורח סופי לעזוב את הגיטו. אך הנערים והנערות, החיילים האלמונים שלנו ביצעו התנגדות כראוי... אלף צעירים ובחורות, מזויינים באקדחים, רמוני יד, מכונות יריה, פצצות וכו' התנגדו לרוצחים ונפלו מאות אנשי ס.ס. אני הגבר ראיתי הכל, שאלתי את הצעירים איך קוראים לכם ואולי אזכה לגאולה ותכנסו להיסטוריה. אבל הצעירים ענו: לא מענין. אנו רוצים להיות חיילים אלמונים ואנו רוצים לעזוב את העולם בסיפוק שנקמנו קצת. כן אני מוכרח להעיר שהצעירים התגייסו מכל השכבות, מהימין הקיצוני לעד לקיצוני השמאל ורובם היה רביזיוניסטים".
כך כותב יהודי אלמוני, תמים, מגיטו ווארשה חדשים מספר לאחר המרד והקץ.
את כל אלה, גבירותי ורבותי, הבאתי בפניכם לא כדי להמעיט, אלא כדי להרבות, לא כדי לקצץ, אלא כדי להוסיף, לא כדי להכתים, אלא כדי לקדש. ידע העם כולו: באולם הזה, בליל זכרון לעינויים ולגבורה, להשמדה ולמרד, לקדושת ההתנגדות הפאסיבית ולגבורת המרד האקטיבית, שנערך על ידי תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי – באולם זה ולהלילה הזה נמסר כבוד לכל המעונים, לכל המתייסרים. לכל הקדושים, לכל מיליוני היהודים, לכל הגבורים והלוחמים והמורדים שנפלו ובחייהם ובמותם קדשו את שם ישראל לדורי דורות.
אבל השאלה, משום מה במשך שנות מחצית דור היו בתוכנו אנשים שידעו את העובדות האלו, מנסיונם מהתבוננותם, והם שתקו והכחיש והשתיקו – השאלה הזאת תוסיף לנסר לא רק בחלל האולם הזה, אלא בחללו של עולם היהדות כולו.

הלקח שהובא לפני 18 שנה

ולבסוף – הלקח. יהודים, במולדת ובתפוצות הגולה, מהו הלקח שנלמד ממה שאירע לעמנו בשנות השלשים והארבעים למאה וממה שהתרחש על המתרס האחרון בגיטו ווארשה? אמנם כן, אנחנו הבאנו את הלקח הזה לפני 18 שנה, בפסח הראשון לאחר המרד לא ידענו עליו. עוד לא הגיעו הידיעות אפילו לארץ ישראל. רק במרוצת שנת 1944, בעוד בארץ ישראל מתוחלל מרד, לא למען מות כבוד, אלא למען חיי חרות, ובני עמינו מוכים בסנווים, במקום להצטרף למורדים, מוסרים אותם בידי רודפיהם ומבקשי נפשם – בפסח תש"ה כתבנו, פנינו אל העם במולדת ובגולה לאמור:
,,לפני שנתיים, ב-19 באפריל, יצאו אחינו בגיטו ווארשה למלחמת יאוש נגד רוצחי עמנו. טחורים נגד טמאים; מעטים נגד רבים ידוע ידעו כי מלחמתם היא מלחמה למוות יותר מאשר לחיים; הבן הבינו, כי האוייב האכזרי, שהסתער עליהם בטנקים ואווירונים, ישמדם ללא רחם. ואף על פי כן הרימו את נס המרד ועמדו בפצצותיהם הביתיות ובאקדחים המעטים נגד שריון ואוויריה.
הם הרימו את הדגל לא רק נגד ילוד השטן שבא להכרית את עם ישראל. הם הניפוהו, כפי שהודיעו בעצמם בקריאתם האחרונה, גם נגד העולם הנאור, שידע על מסע ההשמדה, אך לא הציל ולא ניסה להציל. כחול-לבן היה דגלם של מורדי הגיטו, אך כשהעלוהו מעל החורבות טבול היה בדמם של מאות אלפי יהודים שנשרפו, נחנקו ונטבחו. וזעק הדגל הזה: אני מאשים!
בזכרנו את גבורי הגיטו נזכור גם את זעקתם האחרונה, כי היא לא חלפה. אלה שהכריחו את אחינו להישאר בבית הכלא, שהיה לבית מטבחיים, באירופה; אלה שנעלו, באכזריות ובערמה, את שערי המולדת ממשיכים גם היום בתעלוליהם וגוזרים כלייה על השרידים באירופה ועלינו בציון. לפיכך נדע ביום הזכרון, כי המורדים הגלמודים ציוו עלינו במותם: קומו. והלחמו. התאחרדו והלחמו, קחו נשק וצאו לקרב, למען העם המושמד, הנצחי, למען המולדת, המשועבדת, היחידה.

הלקח לעתיד לבוא
והלקח היום, והלקח לעתיד לבוא: ראשית, אם אוייב היהודים אומר, כי יש בלבו, בדמו ,שאיפה, להשמיד אותם – אל תזלזלו, אל תלעיגו, אל תפקפקו, אלא קחו את שאיפתו ברצינות, התייחסו אל דבריו בכל החומרה הטבועה בהם. האמינו לו. האוייב הזה רוצה להשמיד את היהודים. מנעו ממנו את הכח להשמידם. הכונו כל יום תמיד ליום הפקודה, אבל לעולם אל תאמרו עוד: אין זה רציני.
שנית לעולם אל תשאלו עוד, יהודים, במולדת ובתפוצות *** (לא ברור –ד.ב): מה יגיד העולם. דעו: לעולם לא ירחם העולם על יהודים נשחטים. אך לעולם יכבד העולם יהודים לוחמים.
שלישית: החזיקו נשק. לימדוהו וקדשוהו בכל מושבותיכם. בהם חיה חית הטרף בלב האדם – במיוחד כלפי היהודי. זה נשק הקדושה, החיים, הכבוד, החרות. לעולם לא תעזבהו עוד ולא תטשוהו, ולא תשליכוהו. אמנם כן, מאמינים אנחנו בחזון אחרית הימים. אך מי ידע מתי תבוא. וכל עוד יש נשק בידי אוייב אחד של העם הזה, הנשחט והנטבח בכל הדורות, האומר דווקא בליל הגאולה כי לא אחד עמד עלינו לכלותנו. אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ודמו נשפך כמים, ואילמלא השחיטות והטביחות הללו, בהיותו אחד העמים העתיקים ביותר בתולדות האנושות, היה מגיע היום הזה למאה עד מאה וחמישים מיליון נפש, ואילו בגללן לא נותרה ממנו אלא שארית פליטה של 11 מיליון בלבד, לאחר שבדור האחרון הושמד שליש ממנו, והשליש עצמו הוא כעם שלם, גדול מן העם הנורבגי, כמעט כעם השבדי – כל עוד יש נשק מחריב ומשמיד בידי אוייב אחד של העם הזה, יהודים החזיקו נשק בידיכם, כל נשק הדרוש כדי למנוע ממנו את זממו, כדי שלא יהי צורך עוד במרד כמרד גיטו וארשה.
רביעית: התורה, למען שמירתה דורשת לעשות מסביבה סייגים. קיומו של עם התורה דורש, למען הבטחתו, מסביבו מיתרסים. והמיתרס הראשון הלא הוא הכבוד היהודי. ראשית ההשמדה בהשפלה. לא יכול היה האוייב לעשות את עמנו לאפר אחר מותו, בטרם יעשה את עמנו לעפר בחייו. הוא השפיל את אחינו, הוא רמס אותם תחת רגליו, הוא הפריד ביניהם, הוא רימה אותם, הוא הערים אליהם, הוא התעלל בהם, הוא הסית איש נגד אחיו, ורק לאחר שכך עשה בהם, יכול היה להוליכם, כמעט ללא התנגדות, עד לשערי אושביץ, עד יפתתחו תאי החנק. שמרו על הכבוד היהודי לבל יושפל עוד בידי קלגס, בידי כל גס רוח בכל מושבותיכם, כי המיתרס הזה הוא הראשון במיתרסים לשמירת עצם קיומכם.
חמישית: דעו להתאחד מול פני אוייב. בגיטו קמה והיתה התפוררות. יהודים נפרדו ורבו ובגדו איש ברעהו והסגירו איש את אחיו ולא היתה עוד רוח בהם להתלכד ולקום על משמידיהם, אלא ברגע שלפני האחרון. לא כן באומה. דעו להתאחד מול אוייב ולעמוד נגדו תמיד כעם אחד. לעולם אל יפקירו עוד המעטים, למען הצלתם כביכול, את הרבים, - גם הם יפלו. אך לעולם יקומו מעטים ויסכנו את עצמם למען הרבים, - גם הם יפלו. אך לעולם יקומו מעטים ויסכנו את עצמם למען הרבים – ואף הם יינצלו.
ששית: הלקח העיקרי, נישא ממרד גיטו ווארשה, הוא, - לעולם לא להגיע אליהם, כלמור, לא לגיטו ולא למרד של גיטו. לשון אחרת היסטורית, הנישאת אלינו מימי קדם ועד עצם היום הזה: מה יש ללמוד ממצדה? – כיצד לא להגיע אליה. מה יש ללמוד ממודיעין? – איך לעשות אותה.
זהו הלקח. לא עוד מצדה. תמיד, בכל דור ודור, אם יקום ההכרח, או תבוא השעה – מודיעין. כי הדרך שנסללה בימינו, על ידי לוחמים ומורדים, בפני יהודה וישראל, היא לא אבדון עם כבוד, אלא כבוד עם נצחון.