יסודות הסברה באומות
יסודות הסברה באומות
(מעריב, 2.5.1975 – כ"א באייר תשל"ה)
א.
לא עוד על פי תיאוריה, אלא על יסוד ניסיון, של פנייה, תגובה וקריאה, יכול אני להציע יסודות להסברה ישראלית בקרב אומות העולם החופשיות, שתהיה משפיעה ומועילה.
מסתבר, כי זכותנו לארץ ישראל היא היסוד הראשון והקובע. זאת למדתי, בעקבות ביקורי הקודם בארצות הברית, לא רק מיהודים אלא גם מנוצרים. ביקרה אצלי קבוצה של אזרחי אמריקה נוצרים מאזורים שבהם האוכלוסייה היהודית היא מיעוט זעיר. בשנה הבאה עומדת קבוצה זו להביא לירושלים שלושת אלפים מקרב תומכיה, כדי להפגין את תמיכתם בנו "ברוח שנת 1776". הכוונה היא לשנה, שבה תושבי אמריקה גברו על השלטון הקולוניאלי של בריטניה והכריזו על עצמאותם – בלי ספק, אחד המפנים הגורליים בתולדות האנושות. אנשים אלה, השופעים רצון טוב כלפינו, אמרו לי במפורש: אל תהיו ביישנים בציון זכותכם לארץ הזאת על פי התנ"ך. אנו מאמינים בכך בכל לבנו. נעמוד לימינכם. נפנה ונקרא לעמיתינו לפנות אל הנשיא ואל חברי הקונגרס בתביעה לעזור לכם, למען לא יוכלו אויביכם לפגוע בכם.
על יחס כזה אלינו למדתי גם ממכתבים אישיים, אשר הופנו אלי מתושבי אמריקה נוצרים, בעקבות תכנית הטלוויזיה "פגוש את העיתונות". אף יהודים, החיים בקרב תושבים אלה, אישרו את ההערכה על יסוד המגעים ההדדיים ביניהם. כך סיפר לי סטודנט ישראלי, המשתלם באוניברסיטה, באזור שבו היהודים הם מעטים. אנשי שיחי, כתב, שהם רובם ככולם נוצרים, הדגישו בפני, לאחר ששמעו את דבריך, כי בעיניהם זה העיקר: היהודים שבו לארץ אבותיהם.
אין אני בא לטעון, כי כל האמריקנים כך חושבים, או אומרים. יהיו, בוודאי, ביניהם כאלה אשר יטענו, בנימה שלילית, כי לא מעניינת אותם "מיסטיקה". מה כי נתפלא עליהם, אם את המושג הזה מטילים לחלל האוויר יהודים, או ישראלים. אבל אפשר לומר, כי חלק ניכר של תושבי אמריקה מתייחסים ברצינות לאמת ולאמונה, כי ארץ ישראל שייכת לעולמיים לעם היהודי. אסור לנו שלא לפנות אליהם באמונת-אמת זו. הוברר, גם לפני ששים שנה, כי גורם חשוב הוא בחיים. נקבע אז, בעוד אנו מיעוט קטן בארץ, ואושר על ידי האומות, כי קיים קשר היסטורי בין העם היהודי לבין ארץ ישראל (בימים ההם אף לא עלה על דעתו של שום דובר ציוני שלא לקרוא את המלה PALESTINE, המופיעה בנוסח האנגלי של המנדט הבין-לאומי: ארץ ישראל. ההיפוך האומלל הופיע אצלנו רק בתקופה האחרונה).
אפשר לציין בסיפוק, כי תהליך ההתפכחות, לקראת השיבה אל האמת ההיסטורית, החל נותן אותותיו גם באירופה. ההוכחה העיקרית, לא היחידה, לכך ניתנה לנו לאחרונה דווקא בצרפת, מעל עמודי ה"לה מונד". בעיתון חשוב זה, שאינו מצטיין בידידות יתר לישראל, פורסמה קריאה רבת-רושם תחת הכותרת: אנו מאשימים.
לפני שאספר על תוכנה העיקרי של הקריאה, מבחינת זכותנו, אמנה מספר שמות של מחבריה. בין החותמים נמצאים רֶנה קאסין, חתן פרס נובל לשלום, פייר ז'ילבר, שגרירה הדגול של צרפת בישראל, יוג'ין יונסקו, חבר האקדמיה הצרפתית, יוסף קסל, חבר האקדמיה הצרפתית, אטיין וולף, חבר האקדמיה הצרפתית, מישל דרמון, גיבור מלחמת ההתנגדות.
הם מאשימים... אישים דגולים אלה מזכירים את ה"אני מאשים" של אמיל זולא וכמוהו הם מגלים אומץ לב אזרי, בכותבם דברים חריפים מאוד גם נגד מדיניותה הרשמית של ארצם, במזרח התיכון. בין השאר, הם קובעים:
"הציונות היא תנועת שחרור לאומית. זוהי תנועת שחרור לאומית בארץ היהודים, שהיא ארץ ישראל (Sur la terre Juive qu’est la Palestine), ארץ אשר היתה בשלטון פרסי, יווני, רומאי, טורקי או אנגלי, אך לאורך כל ההיסטוריה, לא היתה אלא שלמות לאומית בשביל העם היהודי".
דברים כאלה, המתפרסמים על ידי אישים כאלה, יש להם חשיבות חינוכית ומדינית גם יחד. הנה המקור: הזכות.
ב.
לעומת זאת, יש לדחו, ללא סייג, את הדיבור המוזר, המזיק, על הצורך בהכרה "בזכותנו להתקיים". יש אנשים, שרצונם אינו רע, הסוברים, כי הם מיטיבים עמנו, אם הם תובעים את ההכרה האת, מצד הערבים, או עמים אחרים. עלינו להסביר לכולם, כי אין אנו מבקשים אותה, כפי שהצרפתי או האנגלי, או האיטלקי, או האלבני, לא יבקש משום עם ולשון "הכרה בזכותנו להתקיים". קיומם הוא זכותם. כמוהו קיומנו.
מה בעצם אומר מי שמבטיח לנו את "הזכות להתקיים". בדורנו קם הנאציזם אשר שאל, אם יש לעם היהודי זכות כזו, והשיב בלָאו. הנאציזם גם עשה, כרוע יכולתו, כדי להגשים את תשובתו השלילית. ביים אלה, במלאת שלושים שנה לניצחון המדביר על אותו רֶשע, אשר כמוהו לא קם בתולדות אנוש, באים אנשים ואומרים, מתוך טפחיה עצמית על השכם: איננו מסכימים עם החלק הזוועתי ביותר, במחשבה ובמעשה של הנאציזם. איזו קידמה! יש לומר, כי "ההכרה" הזאת לא רק פוגעת בנו אלא גם משפילה את דורשיה.
שמנו לב לסוגיה מוסרית זאת עוד לפני שנים. זכורנו, כי זמן מה לאחר מלחמת ששת הימים קיבלנו איגרת נשיאותית מוושינגטון, שבה נאמר כי ארצות הברית חשה באחריות לקיומה או ל"הישארותה בחיים" (Survivle) של ישראל. בישיבת הממשלה הצעתי, כי נשים לידידינו בארצות הברית, עם כל הכבוד, כמובן, כי לקיומה של ישראל אנחנו, אזרחיה ונבחריהם, נושאים באחריות. כאומה חופשית, אנו מבקשים עמים בני חורין אחרים, ובראשם העם האמריקני, כי יעזרו לנו להגן ל עצמנו, לא, חלילה על ידי שיגור חיילים אלא בכלים, בעוד מאחורי אויבינו, ניצב כל כוחה האדיר של האימפריה הסובייטית. הממשלה אישרה את האבחנה הזאת; שר החוץ קיבל על עצמו להסבריה, בהזדמנות הקרובה, לאנשי שיחו בוושינגטון.
הרושם הוא, כי יש לשוב ולהבהירה, בימים אלה, בבירות שונות, לרבות זו של ארצות הברית, במיוחד נוכח הניסוחים החוזרים של מזכיר המדינה על הבטחת "הישארותם בחיים" (כנ"ל באנגלית) של מדינת ישראל. אף זו הסברה נחוצה, בריאה.
ג.
זכותנו לארץ ישראל היא מוחלטת. אם כך, היש להוסיף עליה נימוקים כלשהם? זוהי שאלה טובה, רצינית. אשיב עליה מיד, ללא היסוס, כי בתנאים הבין-לאומיים הקיימים, חשוב וחיובי לשלב את הזכות לארץ לשלמות אחת עם הזכות לביטחון לאומי. אולי יש בכך ביטוי להבדל בין אומה קטנה ובין מעצמה גדולה; אף הוא חלק ממציאות חיינו.
לפני שבועות מספר נפגשתי, בארץ, עם עיתונאי אמריקני מפורסם, שאינו דווקא מבין ידידינו (גם עם אלה צריך להיפגש). ניסיתי להסביר לו, כי שני התנים, המוצגים על ידי אויבינו להסכם כלשהו עם ישראל, פירושם העמדתה של מדינתנו על סף התהום. התנאים הנודעים הם: נסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967 והקמת מדינה עראפאתית ביהודה, שומרון ועזה. כדי להמחיש לו את האמת המדינית-ביטחונית הזו, הבאתי בפניו, עם כל ההבדלה המובנת, משל להלכה.
- נניח, אמרתי לו, כי הרוסים שאינם נמצאים בצב מלחמה עמכם, מבטיחים לכם יחסי שלום וידידות לנצח, בתנאי שתתפרקו, באופן חד-צדדי, מן הנשק האטומי שלכם ומכלי שיגורו. האם לא הייתם אומרים כולכם, כי אין זה שלום אלא העמדת אמריקה על סף התהום, בסכנת החרבה?
- כן, השיב העיתונאי, אין צורך להסביר את הדבר; הוא מסתבר מאליו.
נאה דרש. כמוהו, כמובן, נוהגים דובריה של מעצמה אחרת. אין הם חשים כל צורך להסביר, מדוע היא שלטת, ויש בדעתה להוסיף ולשלוט, בקניגסברג, הנקראת על שמו של נשיאה, קלינין-גראד. עם קטן – שאני. הוא נדרש להסביר. נעשה כן.
בעצם, אין אנו צריכים ללמוד מתקיפי עולם, כיצד לא לנהוג. יש לנו מסורת הסברה משלנו, מאז היינו לעם. מצוות כיבוד אב ואם מובנת מאליה. אף על פי כן, היא ניתנה לנו והוסברה בנימוק "ביטחוני" מובהק. לאמור: כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה, אשר ה' אלוהיך נותן ל. מותר, וצריך, אפוא, להסביר, כי זכותו של עמנו לארץ ישראל וזכותו לביטחון, אינן ניתנות כלל להפרדה; חד הן.
יש להתמיד ולהסביר, כי מסירת יהודה ושומרון לשלטון זר מעמידה את רוב ערינו ומושבותינו בטווח האש הארטילרית של אויבינו. היום אין עוד ספק בכך – התפתחויות מציאותיות תמיד נותנות תוקף להסברה – כי מוסקבה היתה מספקת לעראפאת, אורחה לעתים מזומנות, גם תותחים ארוכי-טווח, שהיו מאיימים, במישרין, על ירושלים ותל אביב גם יחד. אבל נמצאת בידינו כבר הוכחה ברורה להנחה זו, אשר מן הדין שתדאיג עוקות את כל מי שטוען, כי הוא רוצה בטובתה של ישראל, בשמירת ביטחונה. אסאד הציע, ועראפאת הסכים, כי לו היתה קמה אותה מדינה, בשלטונם של המחבלים, היא וסוריה היו מתאחדות. במקרה כזה, היתה הארטילריה הסובייטו-סורית נעה מיד לעבר ערי ישראל ומכסה" את הרוב המכריע של האוכלוסייה האזרחית, איש, אשה וילד. השלום יהיה לנו אז, או...? אין צורך לסיים את השאלה, או להשיב עליה. הצגת אותה – השיבות עליה.
לכך מתחברת הסוגיה החשובה של אספקת נשק לישראל להגנתה, להרתעת התוקפנות, למניעת מלחמה. לא נוכל לומר, כי המאורעות הנוראים בדרום-מזרח אסיה עוזרים לנו. כוונתי להתפשטות הקומוניזם. עלינו להדגיש, כי זו סכנה משותפת לעמים החופשיים ולנו. הקומוניזם נמצא במתקפה רצינית. אחרי קמבודיה ודרום וייטנאם כבר נמצאת בתור לאוס, אשר בה חידש הפאטט-לאו את הלחימה. ובפקין הודיע שליטהּ של קוריאה הצפונית, כי לא לאורך ימים יסבול עוד את קיומה של המדינה הדרום-קוריאנית. גם בפורטוגל, על אף תוצאות הבחירות, עדיין לא ידוע מה יהיה אופיו של המשטר בהתפתחותו... באירופה המערבית גוברת הדאגה לעתיד. אם נדגיש, כי התקדמותו הרגרסיבית של הקומוניזם היא סכנה לישראל, כמו לעמים בני חורין אחרים, תהיה שותפות האינטרסים ביניהם ובינינו מובנת יותר.
אבל נכון הדבר, כי ההתרחשויות המעציבות בדרום-מזרח אסיה הבליטו את ההבדל בין העמים, אשר עליהם הוטלה הטוטליטריות, ובינינו. איך אמר לאחרונה נשיא ארצות הברית, באחת האוניברסיטאות: עלינו לעזור לאלה היודעים לעזור לעצמם. זה הכלל, שאנו טוענים לו. אנו יכולים לעזור לעצמנו לשמור על חרותנו, לשאת באחריות לקיומנו. כאומה חופשית, אנו זכאים לקבל סיוע בכלים, מן העם החופשי, הגדול, אשר בשמו נתן הנשיא את הבטחתו למי שיכול לעזור לעצמו.
ד.
אל נבולל לתוך שפת עֶבֶר את הברבריזם הלשוני: פלשתינה. אם נכריז כי אנו מכירים בישות, הנושאת את השם הזה, יתבעו מאתנו להותיר בידי נציגיה המוכרים לקבוע, לא רק היכן היא מתחילה אלא גם איפה היא מסתיימת. ומי הם הנציגים, המקבלים הכרה, לא רק בראבאט – ידוע. אם מצדנו תינתן הכרה כזו, לא תעמוד לנו לארוך ימים גם הטענה נגד הקמת "מדינה שלישית" בין הים ובין המדבר. נידרש, על פי שורת ההיגיון, בעקבות הכרתנו הרשמית, להשאיר בידי נושאי השם המנכר את ההחלטה, איך והיכן, בשלב הראשון, לבטא את הגדרתם העצמית. ניזהר. המסלול הזה נמצא בשיפוע עמוק. אם חלילה, נתחלק עליו, אין לדעת לאן נרד.
מעניין: לא מצאנו שום קושי, שום פגיעה בשם: ערביי ישראל, גם אם ישראל הוא לא רק שמה המקוצר של מדינתנו אלא גם שמו הנרדף, תרתי משמע, של עמנו. מדוע אין אנו יכולים לומר, לעצמנו ולעמים אחרים: ערביי ארץ ישראל? הן ה שם טבעי יותר מקודמו. ובאומרנו כך, אנו יוצרים מיד פרספקטיבה מוסרית ומדינית אחרת. לעם הערבי עשרים מדינות. היש הצדקה להקים מדינה ערבית מס' 21, אשר במישרין תסכן את קיומה של המדינה היהודית, וגם תשאף, כידוע לכל, לבוא במקומה?
נוב ונגיש, בפני דעת הקהל, את הצעותינו החיוביות. השבתת נשק מוחלטת, משא ומתן ישיר על חוזי שלום. בארץ ישראל, יכולים יהודים וערבים לחיות יחדיו בחרות ובכבוד אנושי, תוך הבטחת אוטונומיה תרבותית למיעוט, אופציה חופשית לגבי האזרחות, פתרון אנושי, חיובי, לבעיית הפליטים.
אם על יסודות אלה נבנה את הסברתנו הלאומית, יש סיכוי טוב, כי היא תרכוש לבבות ומוחות רבים.
