יזמות רוג'רס ויארינג

יזמות רוג'רס ויארינג
(מעריב, 19.2.1971)
א.
יוזמת יארינג היא בתהּ של יוזמת רוג'רס. האם הבת, הלא חמודה, היא חוקית, או לאו. זוהי שאלה אחרת. אבל האמהוּת, לפי טבעה, אינה מוטלת בספק.
באוגוסט 1970, בניגוד לעמדתנו ביוני אותה שנה, קיבלנו את היוזמה האמריקנית. התחייבנו, בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, בשלושה דברים: ביצוע החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1967, נסיגה, ושיגור נציג לשיחות עם ד"ר יארינג, על פי נוהל שהוא ימליץ עליו. בא יום, ונציגו של מזכיר האו"ם נטל יוזמה והציע לצדדים, על פי נוהלו, למסור לו התחייבויות, הנובעות, לדעתו, מהסכמתם לבצע את ההחלטה 242. יש יסוד להניח, כי ד"ר יארינג היה מעלה את תביעותיו בסתיו, או בחורף, של השנה שעברה. אבל המצרים הרעו לנו. הם הפרו את הסכם ההקפאה באיזור 50 הקילומטרים מערבה מתעלת סואץ. הם קידמו עשרות סוללות של טילי קרקע-אוויר משופרים וחדישים, כדי להבטיח את עצמם מפני התקפות נגד של חיל האוויר שלנו, בימים בהם ישובו לתקוף ולהפגיז את עמדותינו. בעקבות הפרה חמורה זו של הסכם פשוט, החליטה הממשלה להפסיק את הדיונים עם ד"ר יארינג, עד אשר המצב באיזור התעלה יוחזר, על ידי המצרים, לקדמותו. אבל הממשלה שברה את התנאי המפורש שלה והחליטה, בראשית שנה זו, לחדש את השיחות עם שליח האו"ם, אף על פי ששום טיל לא הוסג אחור, אלא, להיפך, רבו תלונותינו על קידום נוסף של סוללות. יוזמתו של ד"ר יארינג, שהיא, ללא ספק מפנה מדיני, נדחתה לארבעה חודשים, משום שאויבינו רמסו הסכם והשיגו יתרון אסטרטגי; אפשר גם לומר, כי ההשהיה נמשכה כ-120 יום בלבד, משום שהממשלה הפרה את החלטתה שלה. אבל היוזמה עצמה, בעקבת הפיכת הלאו להן לגבי יוזמת רוג'רס, התה בלתי נמנעת.
כאשר איגרתו של ד"ר יארינג הגיעה לידיעתם של חברי הממשלה, הביעו כמה מהם את דעתם במפורש או במשתמע, כי הוא חורג מסמכותו. בגלל סיבות, המובנות לכל קורא, אמנע מלדון בתוכנה של טענה נוהלית זו. אבל אבקש רשות להמליץ לפני השרים הנכבדים, כי, לאחר שהשמיעו טענתם, יניחו לה.
הבעיה אינה משפטית. גם בבית דין, אין הצד קובע חריגה מסמכות; הערכאות קובעות. אבל לפנינו סוגיה מדינית. נניח שאנו מוסיפים לטעון, לעומת שליחו של מזכיר האו"ם, כי אין הוא מוסמך להציג לנו את דרישותיו, מי יכריע בינינו? הווה אומר, הכתוב השלישי. מי הוא זה? שולחו הישיר של ד"ר יארינג הוא המזכיר הכללי של או"ם. היש ספק, שמר או-טאנט יסמוך ידיו על יוזמתו של שליחו? יש אומרים, שהוא, או-טאנט, כבר עשה כן; איש לא יסתכן בהפרזה, אם יטען כי יש יסוד להשערה, שהמזכיר הכללי ידע מראש מה עמד לעשות נציגו.
אבל נניח שאנו מסרבים לקבל גם את חוות דעתו של או-טאנט, מה אז? ד"ר יארינג פועל מכוח ההחלטה של מועצת הביטחון. יבקש, אפוא, המזכיר הכללי של הארגון הבין-לאומי, על פי הכללים המפורשים במגילה, לזמן ישיבה של המועצה, למען תקבע היא, האם השליח חרג מסמכותנו, או פעל במסגרתה. כל מי ששכל בקודקודו, וידיעה כלשהי במוחו, מבין, כי מועצת הביטחון היתה מחליטה, פה אחד, לדחות כל טענה של חריגה מסמכות, ואף לאמץ את ידיו של השגריר יארינג בקידום יוזמתו הברוכה, למען השכנת שלום ודק וקבוע במזרח התיכון.
מניין לי כי מועצת הביטחון כולה, היתה דוחה את טענתנו הנוהלית? קראתי את הדין וחשבון המלא על דבריו של מר סיסקו, עוזרו של מזכיר המדינה האמריקני, בתכנית "מול האומה". מיודענו הפיקחי אמר כך: "לפני הכל, הייתי מזכיר, כי ביוני, בשנה שעברה, אישרו הישראלים את היוזמה האמריקנית (ביחס לתארך טעה מר סיסקו, ב-19 ביוני 1970 הוגשה לנו יוזמת רוג'רס ודחינו אותה. קיבלנו על עצמנו את היוזמה האמריקנית חודש לאחר מכן. זוהי טעות לא מכרעת, כמובן, אבל די אופיינית) ובחלק מאותה הצעה, התחייבו הישראלים, כמו מצרים וירדן, לציית (To abide by) לכל הנוהלים, שלפיהם יחליט השגריר יארינג לקיים את שליחותו זה, בשילוב עם החלטת מועצת הביטחון, נותן לשגריר יארינג, מרחב רב ממדים". לאחר הדברים האלה, אין עוד מקום לפקפוק כלשהו, כי לו טענת העדר הסמכות של שליח האו"ם, היתה באה לפני מועצת הביטחון, היה מר יוסט, או מי שיבוא במקומו, לא רק תומך בהצעה לדחותה, אלא אף היה בין יוזמיה. הטענה הנוהלית לא תעמוד לנו. אין מנוס מלטפל בתוכן.
ב.
מדוע היתה יוזמתו של ד"ר יארינג בלתי נמנעת? מאחר שהנחה זו הושמעה לפני כמחצית השנה, יש צורך, לא רק זכות או חובה, להזכיר את יסודותיה וטעמיה.
ביולי ואוגוסט אשתקד, התחייבנו בביצועה של החלטת מועצת הביטחון, כפי שמציינים, בהזדמנויות שונות, הן מר סיסקו והן נציגי האו"ם. החלטה 242 כוללת קביעה, לפיה חל איסור מוחלט על רכישת שטחים על ידי מלחמה, בהקשר מפורש למלחמת ששת הימים. על רקע זה. הגיעתנו ידיעה מעניינת, לפני שנמסרה לידינו איגרתו של ד"ר יארינג. המצרים, כך נאמר, דרשו משליח האו"ם, כי הוא יתבע מישראל שהיא תצהיר על קבלת הכלל האוסר רכישת שטחים על ידי מלחמה. השיב להם, לפי הידיעה, ד"ר יארינג, כי אין צורך בהצהרה מיוחדת כזו. ישראל, הסביר להם, כבר התחייבה בכך, בקבלה על עצמה לבצע את החלטת מועצת הביטחון, על כל חלקיה...
באוגוסט 1970 התחייבנו להיסוג משטחים שנכבשו בסכסוך של 1967... אל גבולות מוסכמים, בטוחים ומוכרים שייקבעו בהסכמי השלום. נוסח ישראלי זה הועבר לממשלת ארה"ב. אך האמריקנים הטילו את התוספת לסל. הם הודיעו לד"ר יארינג, כי (גם) ישראל קיבלה את יוזמתם, הכוללת את מכתב ההסכמה, המקורי בשבילו. ד"ר יארינג, מצדו, הודיע לאו-טאנט, כי הוא קיבל סמכות, לקדם הסכם בין שלוש המדינות, בין השאר, על יסוד התחייבות ישראלית לסגת משטחים שנכבשו בשנת 1967, בלי תוספת כלשהי, המתחילה במלה אל... אנחנו, אמנם, הודענו בחגיגיות, כי מה שמחויב אותנו, הוא מסמכנו; אבל ד"ר יארינג פועל על פי מסמך המחייב, או המזכה אותו לפעול. ואנו ידענו זאת. התעלמות היא בריחה מן המציאות; היא איננה מדיניות.
אבל אפילו היתה תוספתנו מתקבלת, היא לא היתה משה את העיקר. התחייבנו בנסיגה. לא היה מנוס עוד שבעל הדברים שלנו, הלוא הוא ד"ר יארינג, ישאלנו באחד הימים, לאן אתם מוכנים, או לא מוכנים, לסגת. הצד האחד משיב ברורות לשאלת הנסיגה, החרותה בהחלטה, אשר התחייבתם לבצעה. הוא, הצד הערבי, אומר: אל קווי ה-4 ביוני 1967. אתם, הישראלים התחייבתם בפני לסגת, מקווי ה-11 ביוני 1967, ל..אן? הודיעו לי על כך, למען אוכל למסור את תשובתכם, השלילית או החיובית, לבעלי הדברים שלי, הלוא הם המצרים וירדנים, שאלות, או תביעות אלו של ד"ר יארינג, היו בלתי נמנעות. ההתפתחות אך אישרה את הניתוח. ד"ר יארינג שלח לנו את איגרתו בפברואר 1971; אנו הזמנו אותה באוגוסט 1970.
כאשר שר החוץ עמד על סוגיות אלו, בנאומו ביום ה' שעבר בפני מרכז מפלגתו, הוא ציין, כי מאוגוסט אשתקד חלו שינויים במדיניות הישראלית. זוהי הודאה חשובה, הסותרת, בדיעבד, את ההודעות, לפיהן קבלתה של יוזמת רוג'רס לא שינתה כלל את מדיניותנו, המוסיפה, גם אחר אוגוסט, להצטיין אפילו בדבקות (!) בקווי היסוד של ממשלת הליכוד הלאומי. הפלא הוא, שמר אבן היה עדיין מלא סיפוק עצמי מן התוצאות של השינויים היסודיים האלה. מי שקרא את דבריו, למחרת היום, יכול היה לקבל רושם, כי שר החוץ אינו – איך אומרים בעברית החדישה – מעודכן, אינו יודע כלל על איגרתו של ד"ר יארינג, בעל הסמכות מטעם הקהיליה הבין-לאומית, לפי מליצתו, לא של ד"ר יארינג. אבל מובן מאליו, שרושם כזה היה מוטעה לחלוטין. איגרתו של שליח האו"ם הגיעה לירושלים ביום ג' שעבר; שר החוץ נשא את נאומו 48 שעות לאחר שלמד את תוכנה על בוריו. הוא אף דיבר, ברמזים, על קיום "המסגרת" של השליחות החשובה, אבל התעלם, על פי השיטה, מן העיקר.
מר אבן הוסיף להתפעל מן הגיבוי האמריקני למדיניות הישראלית החדשה, שעוצבה באוגוסט אשתקד. אמנם, הוא הודה, שהמדיניות הזאת לא קרבה הסכם שלום, אבל היא נתנה לנו תמיכה מדינית מובהקת. תמיכה במה? לא אבה שר החוץ להסביר, או אולי סירב להבין, כי האמריקנים נותנים גיבוי מלא ל ד"ר יארינג, ואילו שליח האו"ם מביע תמיכה מלאה בתביעות המרכזיות של אויבינו. שוב התעלמות. אולי אין היא מפתיעה, היא, בוודאי, מוזרה.
שר החוץ הודה, כי החלטת אוגוסט פירושה התחייבות לחלוקת ארץ ישראל. אבל, מה אעשה, הוסיף, אם בשבילי המלה חלוקה אינה מלת גנאי. יש בארץ הזאת ציבור אדיר, אשר בשבילו אין מלה מגונה יותר. לאחר שזכינו לאחר את ארץ ישראל המערבית, יש גם במפלגתו של שר החוץ חברים טובים, אף ותיקים ממנו, הסוברים, כי המלים חלוקה מחדש, לא רק גנאי יש בהן, אלא גם סכנה חמורה. הם אמנם מחרישים, בימים אלה, אבל הם ישנם, ם ידועים. בינתיים יואילו נא החלקים להתבונן, אפילו מנקודת ראותם, בתוצאות השבח, שהם נותנים להחלטת החלוקה. הם מפארים אותה ואינם אלא מזמינים לחץ מטעם הקהילייה הבין-לאומית כולה, לרבות ארצות הברית, לנטוש את הכל, לקבל ולבצע את תכנית רוג'רס, לסגת אל קווי ה-4 ביוני 1967, עם תיקונים קלים. הלא יתבוננו!
ג.
הממשלה החליטה באורח רשמי, לקיים את ההליכים, שנקבעו על ידה בינואר, בהמשך השיחות עם מועצת הביטחון, אשר מכוחה פועל ד"ר יארינג, ולנהל דיונים בחסותו, על פי הנוהל המומלץ על ידו, לא ניתן כל תשובה לשאלותיו הברורות, הממשיות? כל אחד מאתנו שמע בחייו דברים אבסורדיים; סבורני, כי אבסורד כזה עדיין לא הוצע, בין אנשים מבוגרים.
גם על פי מה שפורסם ברבים, ברור לכל יודע קרוא, כי שליח האו"ם מפרש את התחייבותנו לבצע את ההחלטה 242, על כל חלקיה, כחובה לנטישת סיני, יהודה ושומרון ועזה. ד"ר יארינג אינו מטפל ברמת הגולן, משום שכתב ההסכמה ניתן לו, מלבד ישראל על ידי מצרים וירדן, ולא על ידי סוריה. בשארם-א-שייח', כפי שפורסם, יש לשוב לסידור שהיה קיים עד ה-23 במאי 1967, תיקונים קלים הדדיים, בקווי ה-4 ביוני 1967; זמנם עוד יבוא. אבל ברור, כי הנטישה צריכה להיות מוחלטת. זוהי תכנית רוג'רס העומדת להיות לתכנית יארינג, כפי שקבלתה של יוזמת רוג'רס הביאה לעולם את יוזמת יארינג. כלום אפשר להשיב ליוזמות ותכניות אלו "בהתעלמות?.
הגענו לימים, בעקבות החלטת אוגוסט, בהם הקהילייה הבין-לאומית תובעת מאויבינו, כי בתמורה לנטישה הישראלית המוחלטת, הם יקבלו על עצמם... את הניסוחים חרותים בהחלטה 242. ואם מתפרסמות ידיעות, כי המצרים, למשל, מוכנים אפילו לחבר את הניסוחים האלה במפורש (!) לישראל, רואים בכך הבריות קרובן מצד מצרים. והישג מהפכני בתולדות המזרח התיכון. אבל שר החוץ, ביודעו את העובדות הללו, עודנו משבח ומפאר את שינויי אוגוסט במדיניות הישראלית.
השינויים האלה הולידו את תביעותיו של ד"ר יארינג. אבל לא יהיה מנוס מלהשיב עליהן. התשובה יכולה להינתן במסגרת המדיניות המוצהרת של הממשלה. אנו נתבעים להתחייבות ממשית שהיא, לכל הדעות, תנאי מוקדם לכל משא ומתן על גבולות. והן בכל ההצהרות, ולא רק בקווי היסוד של תכנית הממשלה, ציינו דוברינו, כי לא נסכים לתנאים מקודמים. עליהם לזכור, אף לאור הניסיון האחרון, כי יש לאו, שהוא כולו חיוב מבחינת האינטרס העליון של האומה; ויש הן המסכן אותו.
לפני שאני מסיים את השורות האלו, הריני שומע קול ובו נימת גנאי: האם כתבת אותו, כדי להוכיח, שגח"ל צדק? הכך נוהגים? היפה הדבר?
עדים הקוראים, כי חשבתי, גם הצעתי, כיצד לנהוג, בשלב זה, אחר המשגים החמורים. אבל בין אם עצתי תתקבל, ובין אם תידחה, עלי לומר בכנות, כי אין שום דבר רע או לא יפה, אם גורם ציבורי, אשר צדק בניתוחו המדיני, מסביר את עובדת צדקתו.
מאידך, לא אכחיש, כי אצלנו לא מעטים הם הסוברים, כי ממשלה, המקבלת החלטה, אפילו היא סותרת לחלוטין החלטה קודמת, תמיד יודעת מה היא עושה. אמנם מוזרה דעה קדומה זו בקרב אנשים שהם בני חורין לחשוב. וגם ניסיון כפול להם. במו עיניהם ראו בני דורנו ממשלות, אשר עשו שגיאות יסודיות, גורליות. שנית גם ממשלתנו מבקרת החלטות – של ממשלות אחרות. משמע, שממשלה יכולה בהחלט לטעות, לשגות.
אבל ביודעי כי האמונה הטפלה, בה דיברתי, היא עודנה מנת חלקם של לא-מעטים בקרבנו, אזכיר להם, כי בקשר עם יוזמת רוג'רס קיבלה הממשלה שתי החלטות, אחת לדחייתה, ביוני, השנייה לאישורה, באוגוסט אשתקד. אינני דורש, אף לאור כל ההוכחות הממשיות, מאלה, הסוברים, כי הממשלה תמיד "יודעת" שיודו בצדקתה של האופוזיציה. יאמרו נא, כי הממשלה צדקה – ביוני 1970.