יופיטר הרוגז וחקירת הממשלה

אין לבוא בטענות אל ראש הממשלה על שנשכחו מלבו כללי הדקדוק הלטיני. גם לו היה קורא לעומתי, בהתאם לכללים אלה, Quod licet iovi ולא "Iovis", הייתי דוחה את אמרת פיהו השאולה. וזאת לא רק משום ההמשך, שאולי אינו ידוע למר אשכול, לאמור Non licet bovi או במלים עבריות, שאינן מתחרזות, המותר ליופיטר, אסור... לשור. לראש הממשלה דהיום יש סיבה מיוחדת להמנע מלהזכיר את הבהמה הזאת, בין אם ימשילנה על פי תורת ישראל ובין אם יזכירנה לפי חכמת יוון ורומי.

הסיבה המכרעת היא, כי יש בפתגם זה, בהקשר בו הטילו לאולם הכנסת מר אשכול, חנופה ביזנטינית, אשר השחיתה, במשך שנים רבות, כל חלקה טובה בכרם ישראל, ועוד אגרופה נטוי. רצה לומר יריבי הנכבד, כי, אם מר בן-גוריון מאשימו בהונאת הצבור, באחיזת עיניים וכדומה – ניחא; לי, השוא, אסור. נפשו של כל בן-חורין תסלוד מדברי השתפלות כאלה של ראש ממשלה.

אין אני חייב לשוב ולקבוע, מהי דעתי על ראש הממשלה לשעבר ועל מנהיגה (הלשעבר?) של מפא"י. הבעתי אותה פעמים רבות, ודווקא בפניו של היופיטר הזועם של מר אשכול. כי זה ההבדל בין אנשי חנף מבוהלים לבין אזרחים חופשיים וגאים. הראשונים מחווירים; האחרונים מחזירים. אחת התוצאות החיוביות של הבדל זה, החשובה גם למר אשכול, היא, כי קודמו, שקרא דרור מופקר ללשונו, לא יכול היה עוד לעמוד במבחן המוכח של פיתגם קדמוני אחר:

Qui quae vult dicit, quae non vult audiet

האומר את אשר עולה על רוחו, ישמע את אשר אינו לרוחו.

עובדא היסטורית היא, כי ראש מפא"י גיסס (על משל גסות) את סגנון החיים הציבוריים בישראל. אלימות הפה, שהיתה מנת חלקו מימים ימימה, הופנתה לכתחילה נגד יריבים מדיניים (אגב, כלפי שליטים נכרים היתה הלשון, הנמהרת, כרגיל מאופקת). ההופעה הזאת מצאה את בטויה התחתון בטומאת השפתיים, שנזרקה לעבר מורה הדור, שנקרא בפיו וולדימיר היטלר. היא נמשכה לגבי לוחמי המחתרת, שכונו מניאקים, שודדים ועוד. בא יום והקצף נשפך, על פי חוק ההמשכיות, על ראשם של אנשים, ששרתוהו והיטיבו עמו ורצו לפני מרכבתו. לשר החוץ לשעבר קרא בשם החמוד: תינוק פוליטי. את שר הבטחון לשעבר כינה בשלוש "שין", אשר הראשונה בהן מתחילה את התואר הלועזי שרלטן; את התוארים האחרים, העבריים, אינני רוצה להזכיר. באדם, שעמד לפקודתו, נתן, אחר מות, את סימן הנוכלות וחוסר המצפון. בשני עתוני הצהריים – מי אינו זוכר מה עשו הללו כדי לרוממו – נתן את אות הנבזות הקיבוצי. לאחר מעורכיהם קרא טיפש, לשני נחש, בהשאירו לקוראיהם לנחש, מי הוא מי, או מה.

כאשר יופיטר המרעים כך מבריק בצחצחות לשונו, גם ראש ממשלה לא ינצל מפגעו. קראנו תיאור, לא רק מילולי אלא גם קולי ופרצופי, של דו-שיח בין מי שהיה ובין מי שהנו ראש ממשלה. הראשון צעק והסמיק; השני החוויר וענה. עד אשר הגברת בבה אידלסון זעקה במזכירות מפא"י בזה הלשון: איך הוא (כלומר מר בן-גוריון) מדבר עם ראש ממשלת ישראל? באמת איך? חבל שהגברת הנכבדה לא שאלה, בגירסה מותאמת, את קושייתה המרה בהזדמנויות קודמות, לפני שלושים, או עשרים, או חמש-עשרה שנה.

אולם אם אחר כל אלה נתן ראש הממשלה, מתוך קל וחומר, אווילי בריקנותו, ליצנציה גדפנית להתנשאות עולבת, אין פלא, כי המחונף הזועם מעלה על דעתו לתבוע, בכתב וברשמיות, כי הממשלה כולה תועמד לחקירה על אחת מהחלטותיה.

ב.

לאחר הקומדיה המחתרתית, שנערכה בשותפות עם שר המפשטים, במשרדו ובביתו, נודע, כי ד"ר יוסף הסביר לממשלה את מהות תביעתו של מר בן-גוריון הקשורה בפרשת לבון. מסתבר, כי ראש הממשלה לשעבר אינו דורש לשוב ולחקור, מי לא נתן את ההוראה לביצוען של הפעולות המזיקות בשנת 1954, או לקבוע – זוהי שאלה שלא נפתרה עדיין – מי כן נתן את ההוראה האומללה ההיא. הדרישה, כפי שלמדנו מהוראה רשמית של הממשלה, היא אחרת לגמרי. מר בן-גוריון מציע, כי וועדה, אשר שר המשפטים יקימנה, תחקור, אם החלטתה של הממשלה לבלתי הענות לבקשתו של הקצין הבכיר להקים וועדת חקירה תאמה את החוק, את האמת ואת הצדק וכן את הנוהל, לפיו פעלה הוועדה, אשר הממשלה הקימתה, תאם שלושה אלה. לפני שנאיר תביעה זו, המגלה חוסר ידיעה מדהים בהילכות מדינה ומשטר פרלמנטרי, נעמוד על עצם טיפולו של מר בן-גוריון במה שקרוי פרשה.

מאחר ועל פי אימרת השפר של ראש הממשלה, אנו מטפלים באחד יופיטר עלי אדמת ישראל, נזכיר עוד פיתגם עממי הקשור בשם מאולל זה. כך רגילים הבריות לומר מימים ימימה: יופיטר, אתה רוגז, משמע שאינך צודק. אף אימרה זו, יש בה יותר שיגרא מאשר חוכמה. יש והיא מטעה לחלוטין.

אם אדם רוגש על עוול, הרי הוא צודק. אם אדם נשאר אדיש בשלוותו, או שלוו באדישותו, כלפי רשע, אין הוא צודק כלל.

על פי כללים פשוטים אלה, חייב אני לומר, כי, לו ידעתי שמר בן-גוריון רוגז, בקשר עם מסקנתה של וועדת השבעה, על עוול שנעשה, הייתי מצדיק את אי-מנוחתו. אבל הוא עצמו, בהתנהגותו ובהודעותיו, הוכיח, כי הוא רוגז על שלא נעשה עוול – למר פנחס לבון. רוגז כזה ובקשת צדק הם תרתי דסתרי.

אביר הצדק שלנו אמר במפורש, כי הוא היה מסתפק לחלוטין במבוי הסתום אליו הגיעה בשעתה וועדת אולשן-דורי, שאף היא לא פעלה בוועדת חקירה "משפטית". אם כך, היכן האמת הקודמת לכל? פירושן הפשוט של המלים מבוי סתום הוא, כי האמת לא נתגלתה, לא נמצאה, לא נקבעה. אם כן, מדוע לא בקש אותה משנת 1955 ועד 1960? בהיותו, בחמש השנים ההן, שר הבטחון, שמע מר בן-גוריון האשמות נוראות על זיופים ועדויות שקר והדחות למסירתן. מדוע הוא לא ציווה לחקור בהן? ועדת החקירה הצבאית, מורכבת משני קצינים בכירים בראשותו של שופט בית המשפט העליון מר כהן, מונתה על ידי ראש המטה, במצוות שר הבטחון, רק לאחר שהאדם השלישי התוודה בפני בית המשפט, כי עדותו כוזבת היתה וכי הממונים עליו הדיחוהו למסור אותה. אפשר, איפוא, לומר, כי מר בן-גוירון הסכים להקמתה בדלית ברירה. וועדת כהן באמת קבעה, בין השאר, כי עדות זו, שהיתה מרשיעה כלפי מר לבון, היתה כוזבת לחלוטין ופרי ביאושים של קשר הדחה פלילי. האם לקביעה מוסמכת זו אין שום משמעות ביחס למהימנותו של הקצין הבכיר, הנזקק למעשים ועדויות כאלה, ביחס לבר הפלוגתא שלו, הטוען, כי לא נתן לו את ההוראה?

כדי להוציא את הטיפול בפרשת לבון מידי וועדת החוץ והבטחון של הכנסת, החליטה הממשלה, בראשותו של מר בן־גוריון, למנות וועדת שרים. ראש הממשלה דאז לא התנגד לכינונה ולא התפטר אחר הקמתה. הוא סיפק לה, כשר הבטחון, את כל המיסמכים שנדרשו על־ידה. הוא לא יכול היה שלא לדעת לא רק את נוהל דיוניה אלא גם את מהותם. ידע והחריש. רק לאחר שוועדת השרים הגיעה למסקנה, כי מר לבון, בהיותו שר הבטחון, לא נתן את ההוראה – מסקנה אשר מר בן־גוריון לא רצה בה, כי הוא העדיף, כאמור, את המבוי הסתום – קפץ רוגזו של רודף האמת והצדק הלזה. מאז אין נפשו הנזעמת נחה. הוא מוסר, בניגוד לאתיקה ולחוק, מיסמכים חסויים לאנשים, אשר מעולם לא הוסמכו להחזיקם, בתיתו בכך דוגמא הרסנית לעובדי המדינה. לבסוף הוא מגיש לשר המשפטים חיבור משולש וטוען, בלגלגו על סופר "דבר" דווקא, כי חיבור זה עורר בהלה בקרב החוגים הפרלמנטריים המפחדים מפני גלוי האמת. הערכה צנועה מאד. ראוייה ליופיטר, אבל מה אעשה, ואין בינה ובין המציאות אלא מה שמר שרת כינה תלישות. הייתי גם השבוע בין החוגים הפרלמנטריים. דברים שונים שמעתי. סימני בהלה לא ראיתי. מי מכם, חברי הכנסת, לסיעותיה, חש בה? השמעתם? מר בן־גוריון הגיש את מחקרו למר יוסף, וירעדו סעיפי בית הנבחרים בישראל. כפי הנראה, מוצא המגיש סיפוק מיוחד בהשערה דמיונית זו. אחרת, לא היה נדחף לרשום ולפרסם אותה. סיפוק מוזר הוא.

ג.

נשער בנפשותינו, בלי כל בהלה מצחיקה, כי תביעתו של מר בן־גוריון מתקבלת על דעתו של שר המשפטים. וועדת החקירה, הנדרשת על־ידו, קמה. שלושה שופטים של בית המשפט העליון (אין לומר, כמקובל, "שופטים עליונים"; שופט עליון הוא אחד ויחיד) מתמנים לכהן בה. הוותיק בהם יהיה היושב־ראש. מוענקת לה, על פי פקודת וועדות החקירה, הסמכות להביא עדים ולהשביעם, כי יאמרו אמת, את כל האמת, ורק את האמת.

מה תעשה הוועדה לאחר כינונה כדין? עלי להזכיר, כי היא צריכה, על פי דרישתו השקולה של אדם, שהיה ארבע-עשרה שנה ראש ממשלה, לבדוק ולקבוע בשורה הראשונה, אם הממשלה קיבלה, לפני ארבע שנים, החלטה נכונה, הוגנת וצודקת, או הפוכה מזו. מי יכול להיחקר על כך? ומי להעיד יוכל? לשבתי שאלות אלו אין אלא תשובה אחת. כל השרים, ורק השרים, שהשתתפו בישיבה הגורלית ההיא, יכולים להיות, וחייבים להיות, הנחקרים והעדים.

יעמוד ראש הממשלה דאז.

- השם ושם המשפחה?

- דוד בן־גוריון.

- הכתובת?

- זמנית שדה בוקר.

- מקצוע?

- עובד חקלאי.

- טוב, נרשום כך; עובד חקלאי.

- אתה נשבע לומר את האמת...

- האמת קודמת לכל.

- אבל אתה נשבע?

- כן.

- ההשתתפות בישיבת הממשלה, בה הוחלט לדחות את בקשתו של מי שמכונה הקצין הבכיר להקמת וועדת חקירה?

- השתתפתי.

- ספר, במלים שלך, איך ולמה נתקבלה החלטה זו.

- רבותי, זו היתה החלטה הנוגדת את החוק, את הצדק ואת האמת. אני מאשים....

הספור נמשך. בהלה אין. דווקא, סקרנות יש.

יבוא שר האוצר דאז

היום ראש הממשלה

השאלות האישיות – כדלעיל.

התשובות אחרות.

שאלה נוהלית־מהותית: ההשתתפות וגו'.

התשובה חיובית.

- ספר לנו...

- רבותי זה היה בסדר גמור...

כך היו עוברים כל שרינו, כבני מרון. לפני וועדת החקירה. רובם היו דוחים את ההאשמה בחוסר הגינות, ברמיסת הצדק, בדריסת האמת. אחדים היו משמיעים השגות והסתיגויות. והוועדה, לאחר ששמעה ושקלה את עדויותיהם, היתה צריכה להחליט ולהודיע, אם כל אחד מן השרים לחוד והממשלה כולה נהגו ביושר, או בהיפוכו כחוק או נגדו, למען הצדק או לשללילתו, למען האמת או לסתירתה, בהצביעם בעד, ובקבלה, את ההחלטה האמורה.

ד.

החייב אני לבקש סליחה על הגרוטסקיות של התמונה, המצויירת בפרק הקודם? אולי. העובדה המכרעת האי, כי ההצעה עצמה, אם נתבונן בה, אינה יכולה להתקבל אלא במנוד ראש. באחת: ראש הממשלה לשעבר דורש, כי חבר ממשלה ימנה, וועדת חקירה, שתבדוק את התנהגותה של הממשלה ותקבע, אם היתה הוגנת. היתכן, כי מי שיודע א"ב בהילכות מדינה ורשויותיה, ומוכן לנהוג לפיהן, יעלה רעיון פרא שכזה? צריך להיות בור־פיטר, כדי להעלות אפילו על הדעת כתב סמכות כזה לוועדת חקירה כזו. אולם מאחר ומר בן־גוריון למד שנה אחת משפטים וכיהן י"ד שנים כראש ממשלה, אין להניח כי הוא הגיש את תביעתו מתוך בורות גמורה; הוא הגישה מתוך התנשאות נורא, שהיא תוצאה של החנופה המשחיתה. יופיטר שכזה חושב, כי הכל מותר לו.

מהי הדרך הנכונה? אם הקצין הבכיר ראה את עצמו נפגע על ידי הסירוב להקים וועדת חקירה, הוא צריך היה לפנות לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ולבקשו, כי יוציא  צוו על תנאי נגד השר המוסמך (שר המשפטים או שר הפנים) שיבוא וינמק למה לא להקים וועדת חקירה כזו. השאלה אם בית המשפט היה נענה לבקשה, או דוחה אותה, אינה שייכת לדיוננו העקרוני. החשוב הוא לציין, כי הדרך נתונה. מעשיה ומחדליה של הרשות המבצעת עומדים, במסגרת החוק, תחת פקוחו של בית המשפט הגבוה לצדק.

באין רצון, או יכולת, ללכת בדרך זו, מהי הדרך האחרת בה ניתן לבטל החלטה מסויימת של הממשלה? כל מי שיתבונן בחוק, המחייב בישראל, יידע את התשובה. סעיף 11 (ג') לחוק המעבר תש"ט אומר: "הממשלה תישא באחריות משותפת לפעולותיה בפני הכנסת, תמסור לה דין־וחשבון עליהן ותכהן כל עוד תיהנה מאימון הכנסת. סעיף 22 לחוק יסוד: הכנסת, קובע: "הכנסת רשאית למנות וועדת חקירה, אם על ידי הסמכת אחת הוועדות הקבועות ואם על ידי בחירת וועדה מבין חבריה, כדי לחקור דברים שהכנסת קבעה" במלים אחרות, חבר כנסת הרוצה, בגלל החלטה מרושעת של הממשלה, להביע לה אי־אמון, צריך להניע את אחת הסיעות, ככתוב בתקנון, להגיש הצעת אי־‏אמון בממשלה; או, אם הוא רוצה להביא, במישרין, לידי ביטולה של החלטה בלתי צודקת של הממשלה, הוא יכול להציע לכנסת לבטלה בהחלטה מיוחדת; או, אם הוא רוצה להניע את הממשלה לעשות צעד מסויים, הוא צריך להציע לכנסת לחייב את הממשלה לעשות את הצעד הזה; או, אם אין הוא סומך על וועדה ממונה על ידי הממשלה, הרי יש לאל ידו להציע הקמת וועדת חקירה פרלמנטרית. כל הדרכים האלו היו פתוחות בפני חבר הכנסת בן־גוריון. שלוש מהן עודן ניתנות לבחירה על ידו. אך במקום ללכת בדרך, הגזורה ממשטר פרלמנטרי, הקבועה בחוק, בוחר לו האיש הזועם הצעה משונה, לפיה הממשלה, הנתונה לפיקודה של הכנסת, תקים ועדה שתקבע, במקום הכנסת, אם הממשלה נהגה כשורה.

אך לא פחות, ואולי עוד יותר, תמוה הוא, כי שר המשפטים המלומד הודיע, כי הוא ישקול את התביעה הזאת ויחליט עליה לאחר שיעיין, במשך שלושה-ארבעה שבועות, בחומר המלווה אותה. מה בין חומר כלשהו לבין תביעה הנוגדת את החוק? חובתו של שר המשפטים היא לדחות תביעה מעין זו, כפי שאומרים משפטנים, a limine, על הסף, משל למה הדבר דומה? אזרח, בין אם מדמים אותו ליופיטר או לשור, היה מבקש להקים וועדת חקירה, שתפסוק את סירובו של נשיא המדינה להעניק למאן דהוא חנינה היה צודק או לא. אין ספק, כי שר המשפטםי היה מיד משיב, כי לתביעה כזו אין כל יסוד מאחר וחוק כהונת הנשיא, אחרי חוק המעבר, נתן לנשיא סמכות ייחודית לחון עבריינים ולהפחית עונשים. הוא הדין דרישתו של מר בן־גוריון. היא נוגדת את החוק. רק בית המשפט או הכנסת זכאים לבדוק, בדרך הקבועה בדין, את הסכמותיה או סירוביה, פעולותיה או מחדליה של הממשלה. וועדת חקירה, שתקבל מנויה מידי שר המשפטים, אין בענינים אלה שום מעמד. ואם השר הנכבד "שוקל" ומחשה ופוגע בכך בכבוד הכנסת, מן הדין שהיא תאמר את דברה.