יום הזכרון לזאב ז'בוטינסקי – יום חשבון הנפש

יום הזכרון לזאב ז'בוטינסקי – יום חשבון הנפש

18/07/1947

(פנימי)

חיילים,

יום כ"ט בתמוז, יום הזכרון לאבי המרד בדורנו, חייב להיות יום של חשבון נפש לכל אחד ואחת מאתנו. העושה אני את אשר הוטל עלי? העושה אני את אשר הטלתי על עצמי בעלותי, מתוך היענות לקול מצפוני, על דרך המלחמה, שהיא מטבעה גם דרך היסורים? השומר אני על הדגל הקדוש המתנוסס מעל לראשי? המוסיף אני במאמצי נדבך עלי נדבך לאותו בנין, שביסודו הונחו התכונות הענלות ביותר של האדם החפשי: התמכרות ללא שיור לאידיאל ונכונות להקרבה עצמית? השומר אני על החוקים, אשר את עולם קבלתי מרצוני החפשי ואשר מטרתם לא רק לשמור על כחה של משפחתי הלוחמת, אלא להגביר ולהאדיר את כחה?

אלו הן השאלות העיקריות, שכולנו – מפקדים וחיילים – חייבים להציג לעצמנו ביום בו הננו מתיחדים עם זכרו של האיש, שפרשת מלחמתו לחדוש האומה כתובה בשדה הקרב ובבית הכלא ובלבם של המוני העם. כי תורתו של זאב ז'בוטינסקי איננה בעיקרה תורה מדינית. מעל הכל זוהי תורת האופי: תורת האופי של העברי החפשי, תורת האופי של מורד, תורת האופי של אדם, המשתחרר מתוך מאמץ עליון משעבוד כמעט נצחי וכובש לעמו את החרות הרוחנית,] עוד בטרם החזיר לעצמו את החרות המדינית.אנמנם, היה זה זאב ז'בוטינסקי שהניח בדורנו את היסודות למדיניות עברית גואלת. הוא שהציב בפנינו את המטרה; הוא שהוציא אותה מתהום התכחשות וטיהר אותה – כטהר החשמונאים את המנורה – מטומאת הבגידה. וידוע גם ידוע, כי הרישא והסייפא בתנועת השחרור היא המטרה. המטשטש את המטרה; המנסה להתאים אותה ל"אפשרי"; המוכן לוותר עליה למען הישג-ביניים; המצווה להשתיקה או להכחישה – סותר את הדרך להגשמה, הן בפני בני דורנו והן בפני הדורות הבאים אחריו. כך אירע עם שאיפת עמנו לשחרור ארצנו מזרחה ומערבה מן הירדן; כך אירע במשך דור שלם עם הכמיהה ההיסטורית לרבונות ממלכתית. ואילו זאב ז'בוטינסקי איחה מחדש את קרעי הדגל, חרת עליו את המטרה והרימו מעל לראשי העם. הוא גם הוציא את המדיניות העברית שלא היתה כלל מדיניות, כי אם שתדלנות של פרנסי גיטו אצל "הפריץ", אל מרחבי המדיניות העולמית, בבססו אותה על היסוד המעשי, היחידי והקובע: האינטרס המשותף. את מדינות הבריתות עם עמים שונים הורה לעם זאב ז'בוטינסקי. אכן, יסודות הבריתות משתנים עם שנוי התקופה והמצב הבין לאומי, אבל העקרון עצמו לעולם עומד.

אך כאמור, עיקר תורתו של ז'בוטינסקי, המכניסה אותו להיכלם של מחדשי האומה, הוא בשטח הרוחני. הוא שלימד את בני דורנו למרוד; הוא שלמד אותנו לשחות נגד הזרם ולהפנות את ה זרם; והוא שנטע בלבנו את הכוח לעמוד בפני נסיונות ומבחנים וקרבנות, מעטים נגד רבים, או אפילו אחד נגד כולם – אם רק אמונת צדקתך מפעמת בלבך. פשוטה היא התורה ובמלים פשוטות אפשר, אחריו, להסביר אותה:

קודם כל שאל את נפשך, האם צודק אתה – או לא. אם רעיונך אינו צודק – אל תתחיל; ואם מפקפק אתה בצדקתו לאחר שהתחלת – אל תמשיך. הסתלק. אך אם מאמין אתה שהצדק עמך; אם הנך בטוח בלבך פנימה כי נכונה היא הדרך בה החילות ללכת – אזי אל תשאל לסכויי הנצחון, אל תסתכל מי הם ההולכים אחריך; אל תשים לב לאלה העומדים נגדך. לך! קדימה! אל תוותר. אם רק מעטים יצטרפו אליך ורבים יקומו עליך – אין דבר. אם יסקלוך באבנים – קבל אותן באהבה. רק קדימה. הנצחון יהיה עמך. המעטים יהיו לרבים, והרבים שקללוך ימחאו לך כף. והיה אם תיפול בדרך – דע כי שקר הוא שנפלת; קום תקום. כלומר: הרעיון, שעליו נתת את נפשך, קום יקום ויעבור את מסע הנצחון שאתה לא זכית לו. בין כה וכה אתה תהיה המנצח. אתה שלא נרתעת, אתה ששמרת אמונים לרעיון, שבצדקתו האמנת ולמענו נתת את כל אשר לך.

על ברכי התורה הזאת, שהיא גדולה בפשטותה ופשוטה בגדולתה, חונכו כל גיבורי הרוח, כל אלה ששינו את דרכי ההיסטוריה, שנתנו אור לחשוכים, חרות למשועבדים, לחם לרעבים, צדק לנרדפים. על ברכי התורה הזאת חונכו ההולכים בגבורה לקרב ובשירה למוות. על ברכי התורה הזאת חונכו כל אלה המטים אוזן לקולם הפנימי; כל אלה המקבלים על עצמם שליחות, כל אלה המעיזים לקום ולהצהיר: כאן אני עומד ולא אזוז; עמי הצדק ובו אחסה ואתו אלך עד הסוף.

את התורה הזאת לימד אותנו ואת כל בני הדור זאב ז'בוטינסקי. בלעדיה לא היינו מעזים להתחיל; בלעדיה לא היינו עוצרים כח להמשיך; בלעדיה לא היינו עומדים בפני יללת התנים המלווה את צעדינו מיום צאתנו למלחמה ועד היום הזה; בלעדיה לא היינו עומדים בבדידותינו, שהיתה דוקא בימים הקשים ביותר, בדידות מוחלטת. הודות לה – הזוכרים אתם אחים? – הרימונו את נס המרד עת העם שקע באשליות ומנהיגיו הטעוהו בבדותות; הורדנו מהלומות מפתיעות על ראש האויב; סבלנו אבידות והמשכנו; עמדנו בפני השערוריה האיומה ביותר של שיתוף פעולה מצד "הישוב המאורגן" עם הבולשת הבריטית, בפני חרפת הבגידה הפנימית, עליה נלוותה הכניעה, מתוך "פלירט" מחפיר עם מסגירי אחים, של אלה המתימרים להיות לוחמים "עקביים", או אפילו "קיצוניים" מאתנו.

אחר כך בא "האביב" – בסתיו. צדקתנו יצאה לאור. סבלנותנו נתנה פרי. העם הוכנס למערכה. מלחמתנו היתה למלחמת העם, ועד היום – על אף העריקות המבישה של ההגנה – היא לא חדלה להיות, בעיני העולם, מלחמת שחרור של עם משועבד. וגם אז היינו אנו שהורדנו את המהלומות הקשות ביותר על ראש האויב.

עובדה היסטורית היא, ששום סילופים כיתתיים לא יצליחו לשנותה, כי בשדה הקרב ועל הגרדום, במלחמה ובקרבן צועדת משפחתנו לפני העם כולו. המעמד הוא הוציא את מלחמת השחרור העברית ממיטת הסדום של התנקשויות פרודיות, המעמד הוא שחדר ללבו של שלטון המשעבד והיכה בו, במכה אחת בלבד, יותר משהיכוהו האחרים במשך שנים. המעמד הוא שהכריח את האויב לנסות את נשק האימים האחרון, את "המצב הצבאי", הוא שהכניס במישרין את השליטים הבריטיים לגיטאות שלהם, העושים את מלכות הרשע ללעג ולקלס בעיני גויים. המעמד הוא שהיכה באויב במקום הרגיש ביותר: ב"פרסטיג'ה" שלו. המעמד הוא שעשה את ה"בלתי אפשרי": פרץ את חומות המבצר של עכו. המעמד הוא גילה לעולם כי לא אלמן ישראל, כי יש כח לעם העברי, אשר בפניו יגור צר ואיב.

כן, אחים, חרשנו חריש עמוק ועשינו, במשך שנים ספורות, מהפכה בישראל. הפכנו עם מוכה ומושפל לעם לוחם, שכבודו וחרותו יקרים לו מן החיים עצמם. החדרנו רגש גאווה בלב ההמונים הדוויים במולדת ובגולה. מתברכים בנו מליונים יהודים, שחשבו, אחרי ההשמדה, כי לא נותר לנו אלא לבקש רחמים ולצפות לגל המכבים תוסס בלב הנוער העברי. וגויים? רבבות פועלים צרפתים – סוציאליסטים וקומוניסטים - צועקים ברחובות פריס: "וויוו לא ארגון!" ("יחי הארגון הצבאי הלאומי"); מיליונים אמריקאים רואים ב"ארגון" את סמל הגבורה העילאית, האירים גם באירלנד וגם באמריקה, מצווים "להוריד את הכובעים" בפני מהפכנים, המזכירים להם את ימות הזוהר והסבל של מלחמת השחרור האירית, וכך בצ'כוסלובקיה ובבולגריה, בטוניס ובסין הרחוקה ובאמריקה הדרומית ובכל אתר ואתר. בפי כל השם "ארגון" ובלב הכל כבוד והערצה לחייליו.

ובשטח המדיניות: עינינו פקוחות לראות את המצב הבין-לאומי. מתוך נאמנות לעם ושאיפתו שמרנו, ונוסיף לשמור על חופש היזמה הפוליטית שלנו, עם הבהרת עמדת היסוד – והיה, כי באויב הבריטי, שירש את מקומה של גרמניה הנאצית, נלחם בכל התנאים ובכל מצב בין-לאומי עד הסתלקותו מארצנו. משום כך, דוקא משום כך, יכולנו להשפיע על עמדת הגוש המזרחי בארגון האומות המאוחדות, יותר מכל גוף אחר והראיה: מכתבו, הידוע לשורות, של נציג פולין. לא פחות אופיינית היא עובדא אחרת. נודע, כי בקונגרס העתונות הבין-לאומי בפראג, שאל נציגה של ברית המועצות ד. זסלבסקי, מעורכי ה"פראוודא", את נציגה של עתונות החצר הארצישראלית, מי מהם מייצג את העתונות ה"תת-קרקעית" של הארגון? וכאשר הללו גמגמו מה שגמגמו, אמר: "הם הלוחמים והם היו צריכים להיות מיוצגים במשלחתכם".

והנה אנו עומדים בפני המשך המערכה, שלא תהיה קלה, אלא, להפך, תהיה הרבה יותר קשה מן הקודמות.

נעמדו לבדנו. לבדנו? לא, אחים, אתנו יהיו רוחו של אבינו, חוזה גלמוד שעמד מול המון עוורים, עמד נרדף ולא נכנע. אתנו יהיה רוחם של חללי הקרבות, שנתנו את נפשם ללא היסוס. אתנו יהיה רוחם של מעוני הגרדום, שנצחו את המוות והנציחו את שמם ואת משפחתם בתולדות האומה. ואתנו יהיו המוני העם הפשוטים, הנרדפים, הסובלים, באשר בנו הם רואים את תקוותם. דעו להפריד. מועצת הזקנים בגיטו – המנגנון איננו העם. העם איננו עם מתעיו ומאמלליו, שבגדו בכל שבועותיהם והפרו את כל אלותיהם. העם בטוייה הממשי. אל תשכחו, כי ההמונים במולדת נאנקים תחת שוט כפול: תחת הטירור הפנימי של בעלי הנכסים למיניהם, נושאי התבוסנות והבגידה. ואילו שם בגולה, מקום שם אין הטירור הכפול מסוגל להשפיע, פתוח לב ההמונים הרעבים – הרעבים למולדת ולחרות וללחם – פתוח לבם ללוחמים. וסוף סוף: למי אנו נלחמים אם לא להם, להמונים הנדכאים במולדת ולהמונים הגדולים, המעונים בגולה? הם אתנו. ולמענם כדאי לחחום, לסבול ולהקריב קרבנות.

בדידותנו תהא אפוא, בדידות מגופים, אך לא בדידות מן הנפש. בבדידות כזו טוב לעמוד. היא איננה מורידה מן הכח. להיפך, היא מוספיה כח. היא מעוררת בנשמת הלוחם כחות טמירים, שלא היו מתעוררים בתנאים רגילים. כן, אחים, במערכה הבאה עלינו נהיה בודדים, אולם דוקא משום כך נהיה חזקים יותר, משהיינו בזמן מן הזמנים.

אבל המערכה תהיה קשה. צל הגרדום ירחף מעל כל אחד ואחת מאתנו. ירדפונו על צוואר. ישסו בנו. יפיצו עלינו שמועות פרובוקטיביות. יספרו על דברים שלא היו ושאל נבראו על מגמותינו, על תוכניותינו ועל הנעשה בקרבנו. ההסתה רק החלה והיא תלך ותגבר.

לפיכך חייב כל אחד מאתנו לשאול את נפשו: המוכן אני? האעמוד בכל אלה? האלך עם משפחתי עד הסוף?

אם אין אתה מוכן, אחא, עשה עמנו חסד: לך מאתנו, עזבנו. לא נתמרמר עליך ולא נחזיקך בעד דש בגדך. בודדים נהיה ועלינו להית בודדים גם, או בעיקר מחלושי אופי.

אבל אם את נפשך שאלת ותשובתך היתה: "אני מוכן!" – אזי זכור:

א.      שמור על כבוד הדגל והמשפחה הלוחמת. איש מחתרת אתה. לא יבדילוך מאחרים. אף על פי כן - או דוקא משום כך – זכור, את מי ואת מה אתה מייצג בביתך, ברחוב, קהל אנשים קרובים, או זרים. נתנו לעם ישראל את הטיפוס של חייל עברי, חייל החרות. שמור על דמותו בכל עת ובכל שעה. כבד זקן, אשה וילד. היה נקי בגופך ובנפשך. עזור לעני. אהב את האיש הפשוט, העמל. היה "צנוע כמשרת וגא כנסיך".

ב.      אל תהיה נמהר ופזיז. עקור מלבך ומסביבתך כל תופעה של יהירות. חיינו רציניים כסבלו של עמנו. מלחמתנו רצינית, כמות גבורינו. עשה את מלאכתך בשקט ובענווה.

ג.       הווה זהיר בהליכותיך. זכור, כי ישנן היום הרב זוגות עינים – עבריות דוקא – הבולשות אחריך, הרוצות להגיע אליך ועל ידך לאנשים שונים ולדברים שונים. אל תגזים. אל תכנס לחשדנות מופרזת. משור על השקט הפנימי. אך היה זהיר.

ד.      עבוד. תן את המכסימום של מרצך וזמנך לעבודת המעמד ולהתפתחותו.

ה.      למד. דע מה שמלמדים אותך בקבוצה. אך למד יותר. קרא. הרחב ידיעותיך. העמק הכרתך. היה חייל משכיל. חייל עברי.

ו.        אהב את משפחתך הלוחמת. כי משפחת היא, כי היא שתוציאנו מעבדות לחרות.

אלו הן, אחים, הוראות השעה, שערכן רב בכל זמן, אך חשיבותן מכרעת בימי מבחן, בימי מצור. זכרו אותן; שמרו עליהן. כי לא רק בנפשנו היא אלא גם בנפש האומה ומלחמתה לחרות ולעצמאות.

 מי יתן ויכולנו לבא ביום חשבון הנפש אל כולכם, אל כל היחידות בעיר ובכפר, כדי לומר לכם במישרין מה עבר עלינו ומה עומד לפנינו ומה רב האושר על שזכינו כולנו לקדש את שם איבנו במלחמת קדש שמעטות כמותה בדברי הימים. אך מיפקד כזה – מיפקד כללי של מפקדי המעמד וחייליו – אי אפשר לנו לערוך. במחתרת אנחנו. אף על פי כן, ערוך נערוך היום, ביום הזכרון, מיפקד כללי של משפחתנו. נערוך אותו בעיני רוחנו. הנה ניצבות השורות האין-סופיות. הראשונים הם: חללינו, גבורינו. אחריהם שבויינו; אחריהם אנשי הקרב מכוסי הפצעים ואחריהם חיילים וחיילות, וותיקים וצעירים, מכל הארצות, מכל השכבו. משפחה אחת. ובפני השורות הללו, שכמותן עוד לא קמו בישראל מימי בר-כוכבא, מתייצבים אחיכם, שהוטל עליהם יחד עתכם לשרת את העם בלשד עצמותיהם ובדם לבם, ושואלים, פעם נוספת: מוכנים לכל? המוכנים ללכת עד הסוף? כל הירא ורך הלבב – יצא. כל הפורק עול – יזוב, אל יתמהמה, על יקלקל את הורה. בשורה זו יש מקום רק לסוג אחד של אנשים: לאנשי פלדה, שהעמיסו על שכמם את העול הכבד ביותר: את עול המלחמה לפריקת עול השעבוד.

היצאו כבר אלה? אם כן – בנינו אנחנו. גוש פלדה. טוהר. הקרבה ואמונה.

והנה בוקע קול אדיר מאלפי לבבות, מלבות כולנו. עם רוחו של אבינו; עם רוחם של חללי הקרבות; עם רוחם של גבורי הגרדום; למען עמנו המעונה, למען ארצנו השדודה – הלך נלך יחדיו למלחמה, לסבל לקרבנות. עד הסוף. יהיה אשר יהיה. יחד. תמיד יחד – נצחון או מוות.

יהיה נצחון. מעלה דגל המעמד.

המפקד והמפקדה