י"א באייר וט' באב

א.

עודנה קיימת, למרבה התמהון, מידה ניכרת של חוסר ידיעה, או הבנה, של המוסד הפרלמנטרי הקרוי הצעת אי־אמון. מילא, אם מנהיגה של מפא"י מציע, כי ההצבעה על הצעה כזו תידחה לישיבה אחרת של בית הנבחרים, אפשר להבין, גם אם קשה לסלוח, את הבערות המלווה כהונה ממלכתית רמה. כבר ידוע לרבים, כי האיש, היושב במרכז השולחן הממשלתי, אינו יודע, לעתים, אלא להעמיד פני יודע. לאחרונה, אף נתפס, לעיני כל, בהעמדת פנים זו. את פירושה של המלה קנוניה, אמר מעל במת הכנסת, למדתי לא ממילונים אלא מן התלמוד. מיד לאחר מכן, הביא את הגדרת המונח, מלה במלה, כפי שהיא מופיעה באחד המילונים, ממנו לקחה. המתפאר סבר, כי איש מבין חברי הכנסת שומעיו לא עיין במילון הזה, אבל טעה ונתפס. בבוא היום – בכנסת, כידוע, אין ולא יהיו מונולוגים – הוכחה התפארות השווא של סנוב ידעני...

רק מי שאינו יודע כללים פרלמנטריים יסודיים, יכול להציע, כי הצעת אי אמון תישאר מוגשת ותלויה. נהפוך הוא. דווקא ממשלה, לה מוצע להביע אי־אמון, חייבת לתבוע להעמיד את ההצעה להצבעה, כלומר להכרעה, ללא כל דחוי, זולת המתחייב מן החוק, מתקנונו של בית הנבחרים. דחיית הדיון בהצעת אי האמון לעשרים וארבע שעות לאחר הגשתה, הקבועה בדיני הכנסת, יש בה הגיון פרלמנטרי וטעם ציבורי. כל רוב, התומך בממשלה מסויימת, זכאי לדרוש, כי לא יפילוה אלא לאחר שיקבל הודעה מוקדמת על הניסיון הישיר להביא לידי התפטרותה. הצבעה על הצעת אתגר כזו אינה צריכה להתקיים בהרכב, שאינה אלא פרי המקרה. אבל משהוגשה ההצעה ונתקיים דיון בה, איך אפשר לדרוש, או לבקש, או להציע דחיית ההכרעה בה? הן בינתיים, אפילו יהיה זמן קצר מאד, ירחף סימן שאלה מעל מעמדה של הממשלה. רק מי שהיחס בין ידיעותיו ובין ההתפארות בהן הוא הפוך לרעתן, יכול לטעון, כי יש אפילו הגיון (!) בדחיית ההצבעה על הצעת אי האמון עד לאחר תום הדיון בסקירה ממשלתית, כלומר לפחות לשבוע תמים.

אך יש להודות, כי גם שמקיפים משכילים העריכו בצורה לא נכונה את תכליתה של הצעת אי אמון פרלמנטרית. אנשי האופוזיציה, שיזמו את ההצעה הזאת, עם פתיחת מושבה השני של הכנסת החמישית, נשאלו, האם הם קיוו, על ידי הגשתה, להביא לידי הורדת הממשלה, ולא, מה הטעם בה?

הדעה, לפיה אין להגיש לבית נבחרים הצעה להביע אי אמון בממשלה, בו היא תלוייה, אלא אם היא תביא, או עשוייה להביא, לידי פיטוריה, היא דעה מוטעית לחלוטין. אמנם, ישנם מקרים, בהם האופוזיציה מצליחה להעביר לצדה חלק מתומכי הממשלה, או להניעם להימנע מן ההצבעה, וכתוצאה ישירה, או עקיפה, ממנה נאלצת הממשלה להגיש התפטרותה. כך קרה לא רק בימי נוויל צ'מברליין, בימים הגורליים לאנגליה, בהם הן אטלי הסוציאליסטי והן לויד ג'ורג' הליברלי והן אמרי הקונסרבטיבי תבעו ממנו לאפשר הקמת ממשלה חדשה, ממשלת אחדות לאומית, בעוד דווקא האחרון צועק לעבר מנהיג מפלגתו: בשם האלהים, לך! כך אירע גם בימי רמזיי מקדונלד, או, אם לשוב למאה הקודמת, בימי פיל וד'ישראלי ועוד. אבל המקרים האלה הם מעטים מאד, ואילו הצעות אי האמון בבית הנבחרים הבריטי הן רבות מני ספור.

בפרלמנט הצרפתי, ברפובליקות השלישית והרביעית, היתה הבעת אמון מכשיר ממשלתי הרבה יותר מכפי שהיתה אופוזיציוני. הממשלות הצרפתיות המתחלפות היו נוהגות להפוך הצבעה בענינים שונים להצבעות אמון, כדי ללחוץ על תומכיהן המפורדים ולהניעם להתייצב מאחוריה. בתכסיס זה נהג פעם אחת צ'רצ'יל בבית הנבחרים הבריטי. הדבר היה בראשית 1941, בתכוף המפלות הצבאיות בכל רחבי האימפריה ועמן, כרגיל, הביקורת, מבית. צ'רצ'יל לחץ אז על הצבעה, וקבל את מבוקשו, כלומר גם אותה וגם את האמון המכריע שנבע הימנה.

אף בבית ישראל קרה והצעת אי אמון אופוזיציונית הביאה להתפטרותן של ממשלות על הרכביהן השונים. המקרים היו שניים; את שניהם הפעילה סיעת תנועת החרות; פעם, לקראת סיום תקופת כהונתה של הכנסת השניה, פעם אחרת בימי הכנסת הרביעית. האם ידענו, או יכולנו לדעת, כי זו תהא תוצאת הצעותינו? האמת מחייבת להשיב בשלילה לשאלה זו. בשתי ההצעות גם יחד נדחתה הצעתנו, והממשלה שהותקפה על ידנו קבלה כאילו את אמון הבית, אבל בעקבות הדיון וההצבעה באה התפטרות הממשלה. תוצאה עקיפה מעין זו עשויה גם לבוא, מבלי שנוכל לחזותה מראש, באחד מימי הכנסת החמישית.

אולם, בדרך כלל, מגישה אופוזיציה הצעה להביע אי אמון בממשלה, בידעה, בפשטות, כי רוב הוא רוב ומיעוט אינו אלא מיעוט. מבקרי האופוזיציה המבקרת אינם צריכים להניח, כי, לפתע, נעלמה ממנה ידיעת לוח הכפל. בבקרו של יום א', בו החליטה סיעת תנועת החרות, להגיש, לפתיחת מושב הכנסת, הצעת אי אמון בממשלה, ידענו היטב, כי, במספרים מוחלטים, תומכיה של הממשלה מונים ששים ושמונה ואילו מתנגדיה מספרם הוא היתרה ממאה ועשרים. מוטב לשער, כי ידענו, פחות או יותר, גם מי הם הנעדרים משני הצדדים, בקיצור, מותר לכל משקיף משכיל להניח, כי ידענו, לא פחות ממנו, את התוצאה של ההצבעה על הצעתנו. דבר אחר לא ידענו באותו בוקר: האם הסיעות, שאינן תומכות בממשלה זו, יצטרפו אלינו, או יצביעו עמנו. היה עלינו לקחת בחשבון את האפשרות, כי נשאר לבדנו בהצעה, אף בהצבעה. שקלנו אפשרות זו והגענו למסקנא, כי גם אם היא תיהפך מהשערה לעובדא, חובה עלינו לעשות את הצעד הפרלמנטרי הציבורי הזה. עמידה לבדית לעולם לא תרתיענו מלעשות את אשר אנו חושבים לצודק ונבון וחשוב. בדיעבד, יכולנו לציין בסיפוק, כי יזמתנו הצמיחה הצבעת אי אמון אופוזיציונית, שכמותה, באופן יחסי, עדיין לא היה בכנסת מאז כינונה. ארבעים ושבעה מול חמשים וחמשה. לא רע, גם אם לא מספיק – עדיין.

מה הוא, איפוא, טעמה של הצעה להביע אי אמון בממשלה, מאחוריה, כידוע מראש, יתייצב בהצבעה רוב גדול, או אף קטן, אך מספיק, כדי שתוסיף לכהן? כדי להשיב לשאלה זו, רצוי ומועיל לבדוק את מהותו הציבורית של הצעה, הנקראת, בשפת אם הפרלמנטרים, לא motion of no-confidence אלא motion of censure או, בלשוננו, הצעת גנוי. הצעות גנוי כאלו מציעה כל אופוזיציה בפרלמנט הבריטי חדשים לבקרים. צ'רצ'יל, בהיותו ראש האופוזיציה לממשלותיו של אטלי, היה מרבה בהן ופעם ספר, כדי להצדיק את רבויין, כי האופוזיציה בתקופה קודמת הגישה שלש הצעות גנוי, או כמקובל לומר אצלנו, אי אמון, במשך שבוע אחד בלבד. מובן מאליו, שכולן נדחו על ידי הרוב, הלא הם תומכי הממשלה.

אם נעמוד על המהות, ולא על המינוח, נבין, כי אופוזיציה מחליטה להגיש הצעת אי אמון או גנוי לממשלה לא רק שעה שהיא חשה, כי על ידה אפשר להוריד את הממשלה – מקרים כאלה, כפי שהוכח, הם מעטים מאד – אלא בעיקר שעה שהיא מרגישה, כי חובתה, הנובעת משליחותה הממלכתית, היא לקרוא ולעורר את תשומת לב הציבור למצב מיוחד, שנוצר, על פי הכרתה, באשמת הממשלה או אחד ממעשיה הרעים. זהו הטעם; אחר אין; גם לא דרוש. טעם חשוב וחיובי הוא.

רק מי שבית נבחרים של בני חורין הוא לו למעמסה, הנסבלת בדלית ברירה, יכול לטעון, כי מעל במתו מדברים "אל הרחוב", כך אמר, לא פעם אח  בלבד, מנהיגה של מפא"י. אך כל דימוקרט ופרלמנטרי אמיתי – והן אין דימוקרטיה בלי פרלמנט חפשי – יודע, כי שלשה הם תפקידיו העיקריים של בית נבחרים במדינה חפשית, הלא הם: לתת חוקים למדינה, לפקח על ממשלתה ולהשפיע על דעת הקהל בה. התפקיד השלישי אינו פחות חשוב משני קודמיו. מי שרוצה לשלול אותו, ועמו את השליחות של כל פרלמנט ראוי לשמו, מדבר על דיבור "לרחוב"; מי שמחייב אותו, יצביע על השפעה מתמדת על דעת הקהל של אומה בת חורין הנקראת להכריע, לא רק ביום האחד של הבחירות, בין דעות שונות, אשר בלעדיהן אין החופש אלא מלה בכפל־הדיבור הנודע.

אופוזיציה עומדת נגד ממשלה כל ימות השנה. זה תפקידה הממלכתי; זו שליחותה הציבורית. ואם יש בעל שררה, היוצא מכליו, או מאבד עשתונותיו בגלל מלוי תפקידה ושליחותה המכובדים והחיוניים, הריהו מוכיח, או שעצביו מעורערים, או שבנבכי נשמתו מפכים, על אף העמדת הפנים, יצרים טוטליטאריים, שלא באו, בגלל חוסר יכולת הכפייה, לידי מימוש. האופוזיציה, היודעת את מעמדה, אינה יכולה להתרשם מהתפרצויותיו של מי שפוסלה ועל ידי כך במומו הוא פוסל. היא נקראת למלא את פקידה כל יום, ובכל שטח, בדרך כלל לציון השוני, לעתים, למען האומה, לבטוי אחדות מרצון. אבל ישנם ימים ומקרים, בהם האופוזיציה חייבת להטיל אלומת אור מיוחדת על נקודה אפלה במיוחד במסכת מעשיה או מחדליה של הממשלה. את זאת היא עושה, ומנסה להשיג, לא בהצעה רגילה לסדר היום של הפרלמנט, לא בדיון שניזום על ידי הממשלה, אלא בהתקפה פרלמנטרית יזומה שלה, או, בשפה המקובלת, על ידי הגשת הצעת אי אמון.

כך נהוג בכל מדינה, שיש בה משטר פרלמנטרי ופרלמנט ואופוזיציה ראויים לשמם. וכך צריך שיהיה נהוג גם בישראל. איש לא יוכל לטעון, כי אנו מרבים בהצעות אי האמון או הגנוי לממשלה. להיפך. אנו ממעטים בהן. והחסכון הזה, שהטלנו על עצמנו מרצוננו החפשי, תכליתו היא בהדגשה הציבורית לאמור: הממשלה הרעה הרעה באופן מיוחד. מתוך ערנות וחסכנות אלו נפעל גם בעתיד. עוד תהיינה הצעות אי אמון בכנסת החמשית. ואנו נגישן, בשעת ההכרח או בצורך, למען מטרתן הציבורית הטבועה בהן, בין אם ניתמך על ידי אחרים ובין אם נשאר לבדנו, בין אם תוצאתן, הישירה או העקיפה, תהיה התפטרות הממשלה ובין אם לא תהיה תוצאה כזו אפילו ימים רבים. ויואילו נא המשקיפים המשכילים, שבקרתם רצוייה לנו מאד, לא לשאול עוד: מה טעם? הוא הוברר. כן הנני רוצה לקוות, כי הם יוסיפו להניח, שגם אנו יודעים לספור מאחד עד, לפחות, מאה ועשרים.

ב.

הדיון בהצעות אי האמון האחרונות נתקיים בכנסת ביום י"א באייר. השיב עליהן, אף על פי שנושאן היה כלכלי, מנהיגה של מפא"י, המכהן כראש הממשלה. הוא הזכיר בדבריו שלא היה בהם אלא קמח טחון על רעלו, את תשעה באב. ובגלל מה שמכונה סערה בכנסת (סערות קשות מזו הן מרובות בכל הפרלמנטים בעולם לרבות זה הנחשב לסמל השלווה, הלא הוא בית הנבחרים הבריטי) הופנתה תשומת הלב, במיוחד, לפסקא הבאה בתשובתו, שאביאנה ככתבה וכלשונה מן הסטנוגרמה:

"הייתי בממשלה שדרשה שני קרבנות ממש והעם נענה, ולא רק שנענה אלא הוא גאה על ההישגים שקרבנות אלה הביאו. ואני מוכרח לעשות יוצא מן הכלל אותך ואת חבריך, כי על דבר אחד שדרש קרבנות אמרתם שהביא לתשעה באב ועל דבר שני שדרש קרבנות אמרתם...

במקום זה נרשם בפרוטוקול הזמני, כי אני קראתי: "אתה רוצה לומר שאנחנו לקחנו קרבנות"? מובן מאליו שכך לא אמרתי. קריאת הביניים שלי היתה קצרה ופשוטה: אנחנו לא הבאנו קרבנות? כל מי שיקרא את הפיסקא המובאת לעיל, ולא רק מי ששמע אותה בן-רגע, יודה, אם אין לו ענין מיוחד להכחיש, כי קריאתי-תגובתי לא היתה אלא טבעית. אמנם כן, לאחר שקראתי את דברי ההתגרות, התפלים והמחללים בשלמותם, אין בדעתי כלל להכחיש, כי הם ניתנים, בחלקם, לשני פירושים. המלים, המופנות לידידי ד"ר בדר, "ואני מוכרח לעשות יוצא מן הכלל אותך ואת חבריך" יכולות לחול הן על הרישא והן על הסיפא שלהם, אליה עוד אשוב היום. אבל שעה שאתה שומע דברים נוראים כאלה על קרבנות העם ועל יוצאים מן הכלל ועל גאווה וחוסר גאווה על הישגי הקרבנות (!), אין אתה חייב, כפי שאינך יכול, לעסוק בפירושים. משום כך אתקן, בפרוטוקול, את נוסח קריאתי, כפי שצריך; אך לא אחזור ממנה, כי לא צריך.

משהשמעתי את קריאתי הנכונה, עטו עלי כמעט כל חברי מפא"י בכנסת, סביב שלחן הממשלה ומעבר לו ואמרו במקהלה: הוא לא אמר זאת. קריאתם לא נרשמה וכמוה תשובתי לה. אין פלא, כי באותו זמן רעד ורעם הרמקול, הניצב על הבמה ומי שעמד עליה צרח בכל כוח גרונו, כי לא אפחיד אותו, כי הוא לא מפחד מפני צעקותי, כאילו קריאת ביניים פרלמנטרית, אפילו חריפה, תכליתה היא להפחיד, ואמיצי לב, כידוע, אינם מפחדים מפני שום דבר בעולם. אך האמת היא, כי אנשי מפא"י כך קראו לעומתי, ואני השיבותי להם בשאלה: אז מה הוא אמר? היו, בינתיים, קריאות נוספות, מהן נרשמו ומהן נותרו בחלל. הרמקול הוסיף לרעוד ולהרעים את והנואם חזר על דבריו בנוסח קצת מתוקן לאמור: "העם גאה  על ההישגים שקרבנות אלה הביאו אולי מלבדכם (כבר אולי...) שאתם אומרים שזה הביא לתשעה באב ועד היום אתם אומרים שהדבר השני היה כשלון. אתם היחידים האומרים זאת כי אתם והעם זה שני דברים שונים"... אז שבתי וקראתי ושאלתי: "ואנחנו לא היינו בתוך העם בנתנו את הקרבנות"? נשמעו קריאות נוספות מכל עבר, ולבסוף, מתוך נימה אינפנטילית מזעזעת בגיל מסויים, ("מכיוון שדברי מכעיסים אותך, אחזור עליהם עוד פעם" – דווקא!) חזר ראש הממשלה הזה על גירסתו, גרתו.

לאחר הישיבה ניגש אליו סופרו הפרלמנטרי של "הצפה" ושאלהו, לא עוד בריתחת הווכוח ולא כדי להפחידו רחמנא ליצלן, למה התכוון באמרו תשעה באב וגו'. וזאת היתה התשובה, כפי שמסר אותה באזני חברי כנסת רבים מסיעות שונות, העתונאי הוותיק: "הם התנגדו למלחמת הקוממיות". פרוש אוטנטי לשאלתי החוזרת בזמן הישיבה: אז מה הוא אמר. העתונאי. כפי הנראה, נדהם והוסיף להקשות: אתה מתכווון, אדוני, ליחסם לחלוקה (של ארץ ישראל)? לא, היתה התשובה הפסקנית הם אמרו זאת על כל מלחמת הקוממיות. תם ונשלם.

וגם ניחא. לא כסף היה לי, הייתי מפיץ בכל פינה במדינת ישראל ובכל מושבותיהם של בני ישראל באשר הם שם פלקט מאיר עינים  בזו הלשון ובחתימתה של תנועת החרות: כך אמר, ביום י"א באייר תשכ"ב מנהיגה של מפא"י, מר דוד בן־גוריון: הם, אנשי הארגון הצבאי הלאומי ותנועת החרות, התנגדו למלחמת הקוממיות. ולא הייתי מוסיף שום פירושים, אף לא את הפירוש, לפיו הפירושים מיותרים. אבל מכיוון שכסף אין לי, ועוד מעט יהיה עלי לחסוך בפקודתו של שר האוצר, אסתפק, לעת עתה, ברשימת הדברים בעתון עברית יתכן ואכניס אותם, בהדזמנות קרובה, גם לתוך דברי הכנסת, למען ידעו גם הדורות הבאים את נוהגו ולהגו של מי שפיו מלא סילופים יותר מכל רמוני ארצנו הברוכה.

ג.

בינתיים, נשוב לתשעה באב. הוברר, באופן המוסמך ביותר, כי אותו דבר ראשון, שדרש קרבנות והעם נענה ונתן אותם (אנחנו והעם "זה שני דברים שונים") הלא היא מלחמת הקוממיות, או בדיוק השפה הרשמית, המלחמה נגד התקפנים הערביים שהחלה ב-30 בנובמבר 1947. על חלקנו בדמים, ופעלנו בהצלת העם מידי אוייב חזק ממנו, לא השבוע אכתוב. אבל את מעשה הסילוף, אשר לשכמותו, או גרוע ממנו, מסוגל היה, מלבד מחברו, אולי רק עריץ מזרחי מסויים, אבהיר, אף אוקיע בעזרת עובדות ומיסמכים.

בקשתי, לא רק בזכרוני אלא גם בכתובים, מתי והיכן אמרתי תשעה באב, או תשע באב שלישי בקשר עם המאורעות ההיסטוריים בדורנו. לא קשה היה למצוא. ואת אשר מצאתי אביא ואספר, וישפטו נא, בין ראש מפא"י לביני, כל איש ואשה בעלי רצון טוב.

לפני למעלה משתים עשרה שנה, בשני בינואר 1950, התקיים בכנסת הראשונה ווכוח על ירושלים ומעמדה, על עיר דוד שבין החומות ועל נפילתה. השתתפתי בדיון ההוא ותבעתי, בשם סיעת תנועת החרות, כי הכנסת תקים וועדה לחקירת הנסיבות, בהן נפלה העיר העתיקה לפני צר ואוייב ולא נגאלה, אף על פי שעם תום הפסקת האש הראשונה ועם חידוש הקרבות בכל החזיתות היו בירושלים החדשה כוחות מספיקים, של ההגנה, אצ"ל ולח"י, כדי לשוב ולגאול אותה והם לא נשלחו להתקפה המתואמת אלא שעות ספורות לפני היכנס ההפוגה השניה לתקפה. בדיון החשוב ההוא אמרתי, בין השאר, את הדברים הבאים:

"ב-14 במאי (1948), בשעה שבע בבקר, החלה המערכה המכרעת על ירושלים. אותה שעה עמדו אנשי הארגון הצבאי הלאומי, בהסכם מאושר על ידי הוועד הפועל הציוני, עם ארגון ההגנה בירושלים ופעלו במשותף... באותו זמן עצמו עמד בעיר העתיקה קומץ קטן של מגינים, מורכב מחברי ההגנה ומחברי הארגון הצבאי הלאומי. שתי היחידות קטנות היו ונשקן דל. הן עמדו שבועות רבים שכם אל שכם על המתרס הקדוש ביותר של האומה. האוכלוסיה האזרחית דרשה פעמיים להניף דגל לבן, באשר היו בתוכה נשים רבות וילידם רבים. פעמיים נמנעה הכניעה על ידי אנשי המחתרת – פעם יחד עם חבריהם לנשק, אנשי ההגנה, ופעם על ידיהם בלבד. אולם לאחרונה אי אפשר היה למנוע את הכניעה. מפקד היחידה של ההגנה שכב פצוע, ומפקד היחידה של הארגון הצבאי הלאומי נפצע גם הוא. אזלה התחמושת, מרבית האנשים היו פצועים ותשושי כוח מרעב ומצבא, הם עמדו מול טנקים ותותחי האוייב. לא היתה יד בריאה שתקח נשק ביד. והעיר העתיקה, עיר דוד, נפלה לפני צר ואוייב".

"אבל – המשכתי – גם אחרי התשעה באב הזה, שלא חל באב, היתה אפשרות לקום ולשחרר את עיר דוד. בעשירי ביולי (1948) נסתיימה ההפוגה והחלו תשעת ימי הקרבות המחודשים בכל רחבי הארץ. אז הועבר נשק רב לכל הארגונים המזויינים בירושלים. ההגנה קבלה נשק כבד, תותחים, מכונות יריה כבדות; אנו הקימונו יחידה שהתקרבה במספרה לאלף איש מצויידים בנשק חדיש; הלח"י צייד יחידה בנשק חדיש... דרשנו השכם והערב: הבה ונלך לשחרר את העיר העתיקה – אל נשאירנה ביתמותה".

להלן תיארתי את הדחיות ואת השהיות ואת לחצנו ואת ההתחמקות במשך כל תשעת הימים הגורליים ההם עד שהחלה, בלילה האחרון בהם, ההתקפה המשותפת על חומות העיר של אנשי ההגנה, אצ"ל ולח"י.

ההסתערות המשותפת החלה ב-2 אחר חצות. בשני המקומות לא הצליחו לוחמי ישראל לפרוץ את החומה. בשער החדש, הצליחה היחידה שלנו, של הארגון הצבאי הלאומי, בפיקודו של נמרוד, גבור רמת רחל, גבור הגנתה והצלתה, לפרוץ את החומה. היה זה בשעה 4 בבוקר. בשער העיר העתיקה עמדו כוחות ישראל מאוחדים ברצון אחד – לגאול את עיר דוד מידי צר ואוייב. שבעים דורות חיכו למעשה הזה, התפללו מן המיצר לאותה שעה בה נגיף את דגלנו על עיר דוד. אולם בשעה 5 בבקר באה הפקודה לסגת – הוכרזה ההפוגה... אנחנו דורשים שהכנסת תחליט להרכיב וועדת חקירה מיוחדת שתבהיר את הפרשה הסתומה הזאת – כיצד הגענו לתשעה באב השלישי בתולדותינו, למה לא גאלנו את העיר העתיקה, אשר הישארותה בידי צר ואוייב היא בכיה לדור, ותהיה בכייה לדורות, אם לא נשנה את המצב בדורנו".

זו פרשת "התשעה באב" ונפילת עיר דוד הקשור בה מימים ימימה. אבל לפני שנוסיף לגלות את הזיוף ואת הסילוף המחרידים, בהם שוב חטא, אף נתפס, מנהיגה של מפא"י, עלי להפנות את תשומת הלב לבטוי הבא אחריו בדברי: בכייה לדורות. האין הוא מזכיר משהו? האין אלו אותן המלים, שיצאו, אך לפני שבועות מספר, מפיו שלו? עוד אשוב, בהזדמנות אחרת, לאותה בכייה לדורות, עליה דבר וקונן ראש הממשלה הזמנית, אשר, לפי דעתו, היא שגרמה לה; מצאתי מסמך מענין מאוד השופך אור, לא אפילה, על סוגיה זו. אך היום אסתפק, בשאלה מוסר־השכלית. לאחר שראש מפא"י הכריז, בפני עם ועדה, כי בתקופה, הקרוייה תקופת מלחמת הקוממיות נגרמה, על ידי חברי ממשלה מסויימים, בכייה לדורות, האם עלה על דעתי, או על דעת חברי, לטעון, כי המכריז כך אינו מתגאה, בניגוד לעם שנתן קרבנות במלחמה הזאת, בהישגי הקרבנות האלה? שום בר דעת לא ישמיע טענת זדון שכזו.

ואני לא דברתי על בכייה לדורות כוללת סתמית, הפתוחה לפרושים שונים. אני טענתי, במפורש ובמישרין, לנפילתה של העיר בין החומות ובה קשרתי את המושגים ההיסטוריים הקשורים בתחושת האבל של העם עד עצם היום הזה. קינה על נפילתה של ירושלים והר הבית בידי צר ואוייב – חטא הוא על פי מושגיו של המנהיג המפא"י?

עתה נתבונן בסילוף ובצרוף. ראשית, הוא יצר רשם, אף אמר במפורש לאחר ישיבת הכנסת, כי בשם תשעה באב קראתי למלחמת הגבורה של העם נגד אוייביו. שנית, ביודעו את האמת, כי הן הוא חטט בנאומי בשנים עברו, עשה לו אסוציאציה מענינת ביותר. מאחר ואמרתי, כי נפילת ירושלים בין החומות בדורנו, היא, כפי שהיא באמת, כתשעה באב, אף כי לא היתה באב, יוצא, כי חברי ואני (הוא היה כותב בסדר הפוך) איננו גאים בהישגי הקרבנות, שניתנו על ידי העם, אשר אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, הננו, על אפם וחמתם של כל דורשי רעתנו, חלק ניכר מאד, בתוכו, ומעל לכל במתן קרבנות למענו. מי שעושה צרופים כאלה, אין זאת, כי שנאתו חסרת האונים לתנועה עטורת המעשים, אשר הוא ניסה, לא פעם אחת בלבד, להשמידה ולהורידה, והיא יוצאת, מתקופה לתקופה, חזקה יותר, מושרשת, נתמכת ואהודה יותר – אין זאת כי שנאה תהומית, לא־אנושית זו העבירתו לחלוטין על דעתו. סילופים כמו־סטליניים הם. צרופים מניאקיים הם.

בקשר עם כל אלה, אפנה היום מלים מספר, בפני עם ועדה, על פי כתבתו של מר בן־גוריון. אמנם, הוא, מרוב שנאה חונקת נשימה, אינו מסוגל אפילו לבטא את שמי. פעם קרא לי "האיש הזה". לאחרונה, מאחר והתואר המעודן הופנה, בנתיב השנאה הנזעמת, לעבר חבר מפלגתו, הוא כבר החל לתארני בעזרת טופוגרפיה פרלמנטרית. ניחא. לי לא איכפת לקרוא לו בשמו, אם בעט ואם בפה. כי לא השנאה ממלאת את לבי כלפיו. כפי שהיא ממלאת את לבו כלפי, אלא רגש אחר לגמרי, שאינו זקוק, כדי לתארו, לאותיות כה מרובות.

לכן, אומר לך, מר בן־גוריון, לאחר התפרצותך הסילופית האחרונה, דברים קצרים ופשוטים:

אתה זועם, ואני שהכרתיך, אולי טוב יותר מחברי מפלגתך המקורבים, יודע את סבות זעמך. לא אעמוד עליהן. אבל אל תנסה לשפוך את זעמך המתפרץ על ראשי. כי הוא יוחזר לחיקך. בכנסת אין מונולוגים. תקבל תשובה. וכבר היית צריך ללמוד ולדעת, כי אולי ישנם בישראל אנשים המוכנים לקוד בפני השררה, אף על פי, ואולי משום, שעריצתית היא; אך אני, החתום מעלה, תלמידו של זאב ז'בוטינסקי, אינני נמנה עליהם. מכבד אני כל אדם וכל זכות. אקום בפני שיבה. אך בז אני לשררה ולהתנשאות ולזדון לב ולסילוף האמת. וכדי לבוז לכל מה שפולט פיך המופקר כלפי, ועל חשבון התנועה, אשר בלעדיה היה עמנו נשאר בעבדים ונמנה עם הנידונים, אינני זקוק לשום כוח, לשום שלטון ולשום תוארים זולת אחד: מי שנלחם לחרות עמו, בעוד אתה ניסית להטביע את מלחמת החרות בדמי נקיים וברפש ההלשנה.