טוב לשרת עם זה על ידי תנועה זו

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ט אב התשכ"ג, 9 באוגוסט 1963
מתוך:
עמ' 3
נושאים:
ממשל - אופוזיציה, כנסת, פרלמנטריזם. מחתרות - אצ"ל, המנדט הבריטי. שונות - בית אבא, הספד. מורשת ישראל - בלשנות, שואה. אישים - דוד בן-גוריון, זאב ז'בוטינסקי. חינוך - הדר (מידות ונימוסים), נוער. מפלגות - מפא"י, רדיפת חרות. ריכוז האומה - שיבת ציון
במאמר זה מודה בגין לכל מברכיו לרגל יובלו ה- 50. בגין מספר, כי הוא משרת את האומה כבר כ- 15 שנה באופוזיציה וכי לדעתו זהו שרות ממלכתי חשוב ומכובד. בגין מודה לכל אוהדיו ויריביו ומדגיש את חשיבות ההבדל בין יריב לבין אויב. הוא ממשיך וסוקר את תולדות חייו ואת הצטרפותו לבית"ר. בגין משבח את תנועתו של ז'בוטינסקי ואת פועלה למען המדינה. כמו כן בגין מעלה על נס את אופיים של חניכי תנועת בית"ר, את עקרונותיה של התנועה ואת חשיבות המשך פעילותה
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

אדם המגיע לגיל מעוגל והוא מקבל בגינו ברכות מלבבות, מרחוק ומקרוב, לא רק חובתו, אלא למעלה הימנה, זכותו היא להודות למברכיו. אלי גיל כזה זקנתי, ברכות כאלו קבלתי, וזכות גדולה היא לומר הודייה, למי שנתן את השנים ותודה למי שמברך על יובלן. יש על מה להודות. ביחוד עמנו בעיקר בימינו.
מעל לכל, לפי טבע הדברים, יקרות הן ברכות הידידים. אם שרות לרעיון צודק הוא טעם החיים, הרי הידידות בין משרתיו הוא היופי, הנחמה, העידוד שבהם; והן לא תמיד קלים המה. ידידי יודעים, כי, מאז כרתנו ברית אחים בשלבי השרות השונים, הרגשות הם עמוקים מאד. משום כך נדיר מאד הוא ביטויים החיצוני. מתכת נדירה היא, כידוע, היקרה. כן הוא מבע לא שכיח של רגש חבוי. משמגיעה שעתו, נומר, פעם ביובל, בכתב, במתנה, במלה, בלחיצת יד, בשחוק העין, הרי היא מתקבלת בחרדת קדש. וכך, ממש, קבלתי את הביטויים האלה של הידידות הזאת בין שבת חזון לבין שבת נחמו ועד רגע כתיבת השורות הללו. רק מי שמנת חלקו היתה שנאת חנם, ידע להעריך את עצמת הגמול של אהבת חנם.
לו היתה לי, בימים אלה, סמכות שלטונית כלשהי, עלול היה להתעורר חשש – לא בלבי – פן משהו צדדי מלווה את הברכות. אך כידוע לכל, משרת אני את האומה, זו השנה החמש עשרה, באופוזיציה פרלמנטרית. זהו שרות ממלכתי חשוב, חיובי ומכובד; משום כך מאפשרת, אף מצווה, דימוקרטיה, כי הוא יהיה, לחילופין, מנת חלקם של כל הגורמים בקרב אומה בת-חורין. אבל אין עמה, כמובן, לא סמכות לחלוקה ולא חלקות סמכויות. ידידי יודעים, כי אין אני יכול לתת להם דבר, זולת נאמנות לרעיון וידידות להם. שום צל של חשש כלשהו אינו מרחף על ברכותיהם. אשרי מי שזכה לידידות אמת. משהיא עולה, לסמדר תידמה.
יש חסד החן בידידות. אך אין לראות בה מציאת חן, בוודאי לא ריצה אחריו. בונפרטה, קיסר הצרפתים, כתב פעם לאחיו הצעיר, שהמליכו על אחד מפלכי איטליה, כי ההבדל ביניהם מתמצה בכך, שהוא, המומלך, משתדל למצוא חן בעיני האנשים, ואילו הוא הקיסר, דורש מאנשים שימצאו חן בעיניו. דברים כאלה יכול היה לכתוב רק נפוליאון, ואף הוא רק לאחר שהיה לשליט מוחלט. יש יסוד להניח, כי בימים בהם הוא היה עדיין ,,בחיר הגורל", כפי שכותב במחזהו, בלגלוג אולי מופרז אך מיטיב, ברנרד שאו, השתדל גם הקורסיקני המהולל למצוא חן בעיני הבריות. אך לא זה הידיד הרץ אחרי חנם של עמיתיו; בדוודאי לא זה המציג להם את תביעת ההתנשאות: תמצאו חן בעיני. מיהו זה, איפוא, הידיד? הלא הוא, השמח בחדוות ידיו, המצר בצערו, המייסרו בחבה ומנחמו לעת צרה. ואין ידיד אלא אם בן חורין הוא גם להשמיע דברי כבושין וגם לומר דברי עדוד. והכל באהבה. מי שזכה לידידים כאלה, חייב כל יום ללחוש לעצמו: ברוך שעשני ידיד להם. אך בשעת רצון, בה הידידות מתגלית לנגד עיניו, זכות היא לו לומר: מי יתן ואהיה ראוי לידידים כאלה ולידידות כזאת כל ימי חיי.
ברכוני גם יריבים. וברכותיהם אף הן יקרות לי מאד. הן מוכיחות, כי, על אף הכל, לא לשווא היה עמלנו בהחדרת ההבדל בין המושגים של יריב ושל אוייב. עמים חפשיים, עם נסיון ממלכתי רצוף, בלי ההפסקה הממושכת, הטרגית, ממנה סבלנו אנחנו, ידעו להבדיל בין שני המושגים האלה ולשמור על אחדותם וחרותם כאחת; אין ספק, כי, בשעות גורל ומבחן, הא בהא תליא, אנחנו, היהודים, שצווינו על ידיעת ההבדלה, זמן רב לא ידענו את ההבדל המיוחד הזה.
בימים, בהם עדיין לא היו לנו לא מדינה, לא פרלמנט ולא צבא, סברנו, כי הנוהג, המקובל למשל בבית הנבחרים הבריטי ביחסים האישיים בין היריבים המדינים, אים מקורו אולא בצביעות. הנה קם ראש האופוזיציה ובהצביעו על ראש הממשלה, היושב מולו, אומר בחריפות: פה יושב האיש שהימר בבטחון האומה למען מטרות פוליטיות. כעבור עשרים וארבע שעות מזמין ראש הממשלה המותקף את מי שהטיח בפניו האשמה, אשר קשה ממנה אולי לא תיתכן, לדו-שיח (לא לדו-קרב) והם מבררים, במידה של שלווה, ענינים הקשורים בבטחון הלאומי ובדרכים, הנראות לאחד מהם, או לשניהם, נאותות, כדי למנוע פגיעה בו. יש והם מסכימים לפני הפרידה; יש והם נפרדים בלי הסכמה. ושוב, למחרת היום, יתקיפו איש את רעהו, על הענינים הבלתי מוסכמים, בפני עם ועדה.
צביעות? אף לו היתה כזו, היה צריך להעדיפה על ,,הכנות" המקובלת במשטרים רודניים למיניהם, בנוסח מי שאינו אתי, הוא נגדי, מי שהוא נגדי, הוא אוייבי, ואילו אוייב אחת דתו: להיעל, גם אם רבים דיניו: להשמצה, או להפחדה, או לכליאו, או להגלייה, או אל הקיר, אך האמת היא כי אין שום צביעות בנוהג הדמוקרטי הנאה של יריבותמדיניץ, אף חריפה, מלווה יחסים אישיים הוגנים בין נושאיה. נהפוך הוא, יש בו, בנוהג הזה, גלוי לב, להבדיל מן הגסות הרודנית. איש האופוזיציה יאמר בגלוי, כי הוא רוצה לבוא במקומו של אש השלטון; זה האחרון משיב, אף הוא בגלוי כי אין כלל בדעתו לפנות את מקומו לראש, וההכרעה היא בידי האם, על פי בחירתו החפשית, אם חפשית היא. אבל תוך כדי היריבות הזאת, דווקא משום שגלויה היא, ומאחר וההכרעה בה תלויה לא בחתירה ולא באלימות אלא בפתק הבחירה. המוזמנת, אפשר גם צריך, לקיים יחסים אישיים הוגנים, יחסים מכובדים כאלה, הנשמרים תוך היריבות המתמדת. הם אמת הדמוקרטיה ולא, כפי שחשבו בגיטו – בלי-החומות, ,,משחק כפול", שאינו נאה למתאבקים רציניים. זוהי הסיבה הכללית, הלאומית, אשר בגללה, בנוסף על האישית, שמחתי על ברכותיהם של יריבה הנכבדים. התקדמנו. משער אני, כי לו הייתי לבן חמישים בימים, בהם אנשים מסוייים היו בטוחים, כפי שהם עצמם אמרו לי, שהנני בן ששים, כלומר לפני חמש עשרה שנה, עם צאתי מן המחתרת, ברכות יריבים היו מעטות מאד, או לא היו כלל. טוב שהיובל נתאחר קמעא. היום, משהגעתי לגילם של צעירי מפא"י, ברכוני גם הם, גם וותיקיה וגם יריבים ממפלגות אחרות, יריבים דאתמול, דהיום, וכפי שיש להניח של מחר. תודה.
-ב-
משמתעגל, או מתיבל, הגיל Icundam Juven – Post Tutem כאשר מתחילה הזיקנה, או לפחות ראשיתה, מקובל גם לספר משהו על העבר. ואם בסיפור משתרבב גם משהו אישי, מתבקשת, ובדרך כלל ניתנת, הסליחה על כך. לא אסטה מן המקובל; ולסליחה אקווה.
נמנה אני על דור, שילדותו נקטלה כמעט לחלוטין. דור זה נולד לתוך מלחמת העולם הראשונה, שהיא לפי הכרתי, הגדולה במהפכות אנוש, לאו דווקא משום שבעקבותיה, ממש בגללה, באה מהפכת אוקטובר ועוד. מלחמת העולם הראשונה סיימה את ,,זמן השלום", כפי אבותינו ואמהותינו היו נוהגים לספר עליו, מתוך אנחת געגועים עמוקה, עוד בשנות השלשים, לאחר מלחמות נוספות, רבות. במלחמה ההיא של 1914-1918 נשתנו, באורח מהפכני, מושגי יסוד שהיו קיימים במאה התשע עשרה, ביחוד ביחס לקדושת חיי האדם. בשנים ההן נזרע, לא בזיעה, אלא בדם, שדה האכזריות האנושית, או הלא-אנושית, או האנטי-אנושית. מבחינה זו ניתן לומר, כי המאה התשע עשרה נסתיימה לא בשנת 1899, אלא בשלהי קיטא של שנת 1914. עד אז היתה תקופה מסויימת בחיי אנוש; מאז החלה תקופה אחרת לגמרי, אשר את עקבותיה אנו חשים עד עצם היום הזה.
נולדתי, על פי מושגינו, בשבת נחמו, בשנת 1913, על ספירתם. יכולנו לומר, איפוא, בפשטות, שתיראה כהגזמה רק בעיני מי שאינו בעל נסיון, כי לא היו לבני שנתוני אלא שתי שנות ילדות. בקיץ 1915 גורשה כל האוכלוסיה האזרחית מן העיר בריסק, אשר האסטרטגים הצאיים הפכוה למיבצר, בלתי נכבש, כמובן, חוליה בשרשרת הביצורים המזרחיים, שהיו צריכים לעצור, בקוו שני, את ההסתערות הגרמנית; והם לא עצרו, כמובן. מאז גורשנו, רעבנו. וזאת לדעת: ילד רעב אינו עוד ילד. הוא מבוגר, לעתים יותר ממבוגרים שבעים, עליזים.
וודאי, גם כאשר היינו סטודנטים ידענו רעב מהו. אבל זה נראה בעינינו, אולי לא לגמרי, אך די טבעי. כאשר היינו אסירים ברוסיה, ליוותנו ההרעבה המתוכננת יומם ולילה, אבל היא נראתה בעיני שוללי חרותנו, אף רצויה, דרושה לחנוכנו, או כפי שהיו אומרים, לחנוכנו מחדש. חנוך שכזה. גם הוא היה; בוודאי עוד ישנו בחלקי עולם שונים. וחלילה לי לכתוב על נסיונות אלה מתוך תלונה, או בקשת השתתפות בצער שחלף. גם את אלה עלי לזכור מתוך הודייה. כי תורת אמת היא: טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. בימים קשים, מיבחניים, והם המכריעים, אפשר ללמוד, כמה מיטיב הוא עול זה. בינו ובין השחוק, המשחרר, המקיים, השומר על הצלם, גם בתחתית ההשפלה הכפוייה, אין שום ניגוד. שניהם יכולים לדור בצוותא.
עתה משתמו הנעורים,גם אם לא הוסר העול ולא סר מלווהו, יכול אני לומר, כי טוב לשרת עם זה, משחרם ועד ערבם. וודאי, גם בעם זה ישנם אנשים שונים ואין הוא חסר מגרעות, המעוררות לעתים עצב או השתאות. ואפילו בימים אלה. אחר כל שנות השרות המכסיפות, יש ואנו נתקלים בתוך עמנו, בתופעות שמקורן רשע מדהים. קראתי, למשל, כי באחד ממפעלי התעשיה שלנו, בו עובדים מאות פועלים, תבע איש אמונם, הקרוי מזכיר, של חלק מהם, כי עתון זה לא ייראה ולא יונח ולא ייקרא. ועל הצוו הזה, הראוי למזכירה של מפלגה רודנית במדינה טוטליטרית, הוא הוסיף את דברי הנאצה הבאים: ,,לא ארשה כי במפעלנו תנוהל תעמולה פשיסטית נאצית". במלים אחרות, בטאונה של תנועת החרות, הנושא את הרעיונות הלאומיים והאנושיים של שלמות המולדת וקיבוץ גלויות, של חרות האדם וצדק חברתי, מפיץ תעמולה, כפי שהזכיר, חולה הרודנות, כינה אותה.
כאשר אתה קורא דברים כאלה, אינך יכול שלא לשאול: הזה עמנו? האם במהירות כזו נדבקה במאן דהוא, הרבים, או אפילו המעטים, ההסתה הנודעת שבאה לערל לבבות, להאטים אזנים, להבעיר משטמה? מה עוול עשינו לאותו מזכיר או לשכמותו? האם גם לא למענו נלחמנו, בימים בהם מדינה לא היתה לנו חרותו אף חייו היו תלויים, לפני הכל, בסילוקו של שלטון נכרי, משעבד, חונק מסגיר? והאין הוא עד, או אין הוא יודע, את דרכנו מאז בימים ההם ועד עצם היום הזה, לשרות ללא תמורה, לחפש ללא פנייה? מנין המשטמה הזאת, המנאצת, המחללת, המתעללת?
יתכן כי רק חוקר תהומות הנפש כדוסטוייבסקי יכול היה להסביר תופעה חולנית מעין זו. אחד מגבוריו רדוף התסביך, מכריז ושב: אני שונא אותו, אני שונא אותו. שואלו אחיו: מה כי תנשאהו? כלום הוא עשה לך עוול? לא, הוא משיב, אני עשיתי לו עוול... אך יש לומר את האמת. כאשר הנך קורא דברים אלה בספר, אתה כולך התפעלות מעמק המחשבה של הסופר. אבל כאשר אתה נתקל בהם בחיים, הנך כולך השתאות, על אף כל הנסיון, מול פני עומק אחר לגמרי. ואפשר היה להמשיך בדוגמאות. אין צרך. היום אפילו אסור.
על אף על אלה יש לומר, כי זה העם, אשר אנו כולנו משרתים אותו משחר נעורינו, עם גדול הוא. לסבלו אין אח ומשל. לעקשנותו אין אחות ודוגמא. עצם קיומו בא ללמד על גדולתו חסרת התקדים. מה דיקרט, הוא הדעות, אמר: אני חושב, משמע אני קיים, יכול ישראל לקבוע: אני קיים, משמע אני מנצח. הדרושות עוד הוכחות? אף הן ישנן.
העם הזה, אחר נדודים במעגל עולמי, הנמשכים שבעים דורות מצא כוח בעצמו לשוב אל מאין בא. והוא המפורק מנשקו כל ימי גלותו, המקולל בפי כל בשימצת הפחדנות, שב ומצא כוח בתוך עצמו לקום וללחום, במעט הנכבש שבידו, על כבודו האנושי וחרותו הלאומית, ולשמש מופת, בהקרבה ובגבורה, לקרובים ולרחוקים. הוא חידש את לשונו העתיקה ושב ועשה אותה ללשון חיים, כאילו מעולם לא משה מפי המוניו. מי שיודע את התוצאות הממשיות של מאמץ חידוש הלשון הקלטית בפי העם האירי, מאז קמה תנועתו הלאומית ומדינתו העצמאית, יבין, כי מה שנחשב בעינינו כדרך הטבע הוא אחד מפלאי הכשרון הלאומי, המזהיר בייחודו בתולדות העמים. ברור, כי יד הכשרון הזה עודנה נטויה להגדיל עשות, לעיני כל העמים.
-ג-
לפני שלשים וחמש שנה הייתי לבית"רי, לאחד מתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, ומאז אני משרת את תנועתו, ועל ידה, את עמנו. וודאי, כפי שלא נעצום עין ממגרעות העם, כן לא נתעלם ממגרעות העם, כן לא נתעלם ממגרעותינו שלנו. עברו עלינו משברים היו לנו ירידות. לא נוכל לומר שלא טעינו. יש ותעינו. שום חולשה אנושית לא היתה מאתנו והלאה. ואולם, אם סוקרים אנו, במעין מבט מסכם, את שרותה של תנועה זו לאומה, במשך שנות דור ומעלה, יכולים אנו לומר, בלב שלם ושלוו, כי גדולה היא התנועה, בה דבר לבנו; כי בלעדיה לא היתה קמה בימינו מדינת היהודים, כלומר לא היתה קמה בימינו מדינת היהודים, כלומר לא היתה תקומה לישראל ולבניו.
אם אקרא דרור לזכרונות הנעורים, אראה אותנו, את תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי לאחר שקבלו תורה ממנו, יוצאים אל העם הדווי ואומרים לו: ציונות פרושה מדינה יהודית בימינו, בזמננו, ואין לה שום משמעות אחרת. כך אמרנו עוד בשנות העשרים, כן בשנות השלשים, שנים רבות, לפני שנתמנתה וועדת פיל המלכותית ולפני שנתפרסמו המלצותיה. אבל גם אראה, בימים הנשכחים ההם, את יריבנו קופצים וקוצפים ואומים: לא, מדינה אינה דרושה לנו, מדינה היא בלתי אפשרית, ועל קביעות מוחלטות אלו מנומקות באלפי תירוצים, היסטוריים ואתניים ומדיניים וצבאיים, עוד הוסיפו שאלות תמהוניות: מי יקים? איך תוקם ? מי ירשה? מי יסכים?
בדיעבד, יש אומרים, כי כל ההתכחשות הזאת, הרשמית, העיקשת, הקולנית, לא היתה אלא בבחינת ,,תכסיס" עד שתגיע השעה המתאימה כביכול. על הסבר פתלתל זה אפשר לומר: אוי לה לאומה שזהו תכסיסה, אם המדינה אשר נועדה להציל את בניה, קמה לאחר ששליש מהם כבר הושמד ואיננו. עוד צריך לומר: אוי לו לתכסיס, אם הוא מחסל את האידיאל. כאשר הדוברים הרשמיים כתבו בעתונינו ונאמו בקונגרסינו, כי מדינה יהודית אינה מטרתנו, אינה שאיפתנו, היה עליהם לדעת, כי שמעום, במישרין, כל הנוער היהודי, ובעקיפין, עמים זרים. זה אף אלה לא יכול אלא להסיק את מסקנותיהם. וכך נדחקה הגאולה. מבית לא רצו; מחוץ חיסלו. והיא היתה נדחית, בתקופה זו של אכזריות המונית, לדורות, אם לא לעולמים, אילמלא קם זאב ז'בוטינסקי, אילמלא הקים תנועת מאמינים אדירה, אילמלא הרימו את הדגל המורד וחידשו את הרעיון ההרצלאי בכל פשוטתו וגדולתו. ברבות הימים הלכו היריבים בעקבותינו. אף זו, כפי הנראה אחת הסיבות של רוגזם עלינו אשר להצדיקו אסור, אך להבינו אפשר. הם מנסים, כדי לא להודות בטעותם המכרעת, להסביר את האיחור הקשה, הטרגי, בהשמטת עובדות ובהכחשת דברים. מילא. ינסו לריב עם סבתא היסטוריה. נסיון שווא הוא. לא ועשהו. לא נהסס להודות, כי, בפרט זה או אחר, גם אנו שגינו, אבל בעיקר העיקרים אנחנו צדקנו.
תנועה צודקת זו חינכה, גיבשה, ובשעת גורל הפעילה, את הטיפוס של הלוחם העברי. כל לוחם הוא חייל; לאו כל חייל הוא לוחם. בימי נעורינו שרנו, מפיו, מרוחו, של ראש בית"ר: אנו מרד נקרא, ו... למות או לכבוש את ההר. בימי ההשמדה והשעבוד קריאה זו ונכונות זו היו המכריעות, ובלעדיהן לא היתה תקומה. לא הכזבנו. מרדנו. איש לא כפה עלינו את שרותנו במגור המחתרת. מרצוננו החפשי, בעינים פקוחות, באהבה רבה. בחרנו בו. כך נוצר, וכך נוהג, הלוחם. אלהים היה בעזרנו. ידענו שכלכל את מעשינו, ולקרב, צעד אחר צעד, ללא רתיעה, אך גם בסבלנות רבה, את היום בו עמנו יצא מעבדות לחרות. הוכחנו, כי לא רק לשאוף ולשאת את שאיפת האומה ברמה אנו יודעים, אלא גם להגשים אנו משכילים. העדנו, במעישנו, בקרבנותינו, כי תורת ז'בוטינסקי אמת היא, רצינות היא. לידי תלמידיו ניתנה ובידיהם הוגשמה, בעוד הוא בלבותיהם חי. האם גם בדרך זו, שאין דומה לה, לעתים טעינו? וודאי. אך שוב: בעיקר העיקרים צדקנו.
מאז קום המדינה, הרינו משרתים את האומה, על פי הכרעתה, באופוזיציה פרלמנטרית. הוכחנו, כי אפשר ללחום נגד זר, למען החרות, ולא ללחום, נגד אח, למען שלטון. בעינינו היתה הבדלה זו מובנת מאליה, מימים ימימה. לא כן בעיני אחרים. האמת היא, כי אין זה כה שכיח בעמים אחרים, כפי שכולנו למדנו את תולדותיהם. אלה היו ביכורי תרומתנו, לא היחידה, אך אולי המכרעת, לדימוקרטיה בישראל.
כוחה הצבורי של תנועתנו היה מרוכז באירופה המרכזית והמזרחית, בין הבלטיקום ובין הים השחור. כוח זה, ממנו בעיקר בא גם מילואינו, בשנות השלשים, למולדת, הושמד כמעט כליל. משום כך אמרו רבים, כי לא תהיה לנו עוד תקומה. אבל תנועה גדולה זו יש לה, כפי הנראה, כח התחדשות רב. אחר ירידה באה עליה. אחר החלשה באה התחזקות. במשך שש שנים בלבד, מיולי 1955 ועד אוגוסט 1961, כבשה תנועת החרות את לבותיהם, את אמונם ואת אהבתם של קרוב למאה אלף אזרחיות ואזרחים בישראל, של היו עמה בשנים הקודמות. הם לא באו אלינו בהשפעת לחץ כלכלי, או למען הטבות חמריות. הלחץ הופעל מכוון הפוך; ההטבות האלו הובטחו על ידי אחרים. רק הרעיון והסברתו הם שעמדו לנו, על אף התנאים הידועים, מערכותינו הציבוריות. הכיבוש אינו מספיק; אך הדבר לא היה פשוט.
משקיפים, אף יריבים, מודים, כי תנועה זו עדיין לא אמרה את דברה האחרון, כי כוחה עמה להמשיך בהכשרת הלבבות ובכיבושים. היא דרושה לעם הזה, למען חרותו הפנימית, למען עצמאותו כלפי חוץ, למען הוכחה, כי דימוקרטיה, או שלטון עם, כלומר חילופי שלטון על ידי העם, אינן סיסמאות רמייה, אלא אמת, גם בישראל; היא דרוש לו למען שאת האמונה בגאולה השלמה ולמען הגשמת החזון שלא ימוש מלבנו.
 כזהו שרותה, הרשום, הנמשך והצפוי, של תנועתנו לעמנו. ואנחנו כולנו, העושים אותו שנים כה רבות, יודעים, יודעים, כי כדאי. לעולם לא נשכח, כי בדור הזה, ניתנו החיים לכל אחד מאתנו כאילו במתנה. מה אבותינו ציוונו, כי עלינו לראות את עצמנו, בכל דור ודור, כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, כן עלינו לשנן לעצמנו, כי כולנו, בנס, לא נכנסו לתאי החנק ולכבשני השריפה. בזה היה, לנגד עינינו, הגורל הצפוי לכל יהודי באשר הוא יהודי.  אנו ניצלנו ממנו. ואיך לא נשאל את נפשותינו, כפי ששאלו, בבתי הדין הצבאיים, גבורי המחתרת, הנידונים למיתה: הטובים אנו מאחינו, מאבותינו, שהוכנסו ולא יצאו?
ואם כך ניתנו לנו החיים, אסור לבזבזם יש להקדישם, מתוך דאגה מתמדת, להבטחת תנאים, בהם שום אוייב לא יוכל עוד להשפיל יהודי או להורגו, בהם עמנו, שבע הסבל והרדיפות, יחיה במולדתו ויחדש בה את דגולתו הרוחנית.