טבעה של התוקפנות
דורנו למד, כי התוקפנות, אם היא זוכה להשלמה, בוודאי אם היא מקבלת פרס, טבעה לגבור. ולהתפשט, על חזיון היסטורי זה עומד בהרחבה מי שהיה ראש ממשלת בריטניה בזכרונותיו, המתפרסמים ב"טיימס" דלונדון. לכאורה, מר אידן הוא בר נסיון. בשנות השלושים הגורליות הוא היה חבר ממשלה, בראשותו של נוויל צ'מברליין, אך העדיף לעזוב אותה, כדי למחות נגד פיוס רודנים תוקפניים. אך נסיון לחוד, והסקת מסקנות לחוד. במזרח התיכון פעל מר אידן אחרת, מכפי שדרש לנהוג באירופה. באיזור הזה הוא עצמו היה, במשך שנים רבות, ממעצבי מדיניות הפיוס הרת האסונות. חלקלקות עובר בעל הזכרונות העגומים על נאומו בענין ארץ-ישראל, שנודע שמו כנאום גילדהול. אבל האמת היא, כי דבריו, מלפני חמש שנים, בסעודה השנתית של ראש עירית לונדון היו קריאה גלוייה לפיוס התוקפן, ונאצר שמו, על חשבון ישראל. במרוצת הימים למדו מדינאי אנגליה, כי התוקפנות, שהם ניסו לפייס על חשבון הזולת, פנתה נגדם. אז, רק אז, ניסו לעצור אותה על ידי שיבה, ולו זמנית, לסואץ. אבל, מבחינתם, היה מאוחר מדי. תוקפנותו של נאצר לא החלה עם הלאמת תעלת סואץ; מעשה החרמה זה היה המשך לתוקפנות, אשר מולה, כל עוד היא הופנתה נגד ישראל, העמידה המדיניות האנגלית חיוך פייסיני והבטחות פרס.
כך נוהגים גם המדינאים האמיריקאיים. בהזדמנויות שונות, שנראו להם נוחות, או חשובות, הם הודיעו, כי למדו לקח מנסיון הפיוס האומלל של שנות השלושים. אבל הודעות לחוד, ומסקנות לחוד, איש לא יכחיש, כי מניעת המעבר של אניות ישראליות, או אניות נושאות מטענים ישראליים, בתעלת סואץ, הוא מעשה תוקפנות מובהק. האחרון שיוכל להכחיש זאת הוא נשיא ארצות הברית. לא אחר אלא מר איזנהואר, הצהיר, לפני שלש שנים, כי "אין להעלות על הדעת" מצב, בו אניותיה של ישראל לא תוכלנה, כאניותיהן של שאר האומות, לעבור בתעלת סואץ. מצב כזה לא רק נוצר, אלא גם אושר, "אינגה טופט" ו"אסטיפליאה" צופרות בשתיקתן, אבל לא זו בלבד, שנשיא ארצות הברית אינו דורש, כפי שהבטיח, מ"משפחת העמים" להגיב על הפרת החוק הבין-לאומי, אלא, להיפך, הוא וממשלתו קוראים במפגיע לפייס את התוקפן בפרסים כספיים למיניהם. ושוב: הפייסנות לא השתלמה. במידה שהקמת הסכר הגבוה באסואן פירושה חדירה סובייטית נוספת למצרים, ועל ידה למזרח התיכון מצד אחד וליבשת אפריקה מצד שני, מתקדמת חדירה זו, על אף ההצעות החד צדדיות, הנכנעות, של וושינגטון.
על פיוס מצד זרים, נוספו מעשי השלמה מצד ישראל. האחרון בהם קשור בשיגורה, בתנאים הנודעים, של הספינה היוונית הנזכרת "אסטיפליאה". אלה היו, בלי ספק, תנאי כניעה. מרצוננו החפשי הסכמנו להגביל זכות, שאינה ניתנת, מבחינת החוק הבין-לאומי, לשום הגבלה. ניסינו, בעזרת הנוסחאות המסובכות של מר המרשלד, "להבריח" את סחורותינו בתעלת סואץ, אבל גם כניעה זו לא הביאה אלא להחצפת האוייב התוקפני.
על רקע, כללי ומיוחד, זה יש לראות את תוקפנות האוייב המוגברת בצפון, נאצר בוטח בעצמו. מעשי ההתגרות שלו זוכים לא רק להשלמה אלא לפרס, משום כך הוא ממשיך בתוקפנותו ומגביר אותה לא רק בנתיב מים אלא גם במטחי אש, לא רק בדרום אלא גם בצפון. ואם יש בדעתנו לפרוץ, בעוד מועד, את המעגל הידוע: תוקפנות, פיוס, תוקפנות מוגברת, חייב האוייב ללמוד, כי לא כדאי לו – לא כדאי לו – לתקוף.
