חשיבותה של רצינות

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ל' שבט התשל"ג, 2 בפבואר 1973
נושאים:
אישים - גולדה מאיר, יגאל אלון. מפלגות - מערך, מפ"ם. מדינות - מצרים
מאמר של בגין בעכבות הודעתה של גולדה מאיר שלא תמשיך לכהן כראש ממשלה ,כמו כן הוא נוגע בנושא של פתיחתה של תעלת סואץ ותוכנית אלון
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 חשיבותה של רצינות  

 

(מעריב, 2.2.1973)

 

א.

בדיון המדיני, אשר נתקיים לפני שבוע, בכנסת, הבעתי את דעתי, כי יש להתייחס ברצינות להודעותיה החוזרות ונשנות של הגב' מאיר, שלפיהן היא לא תכהן עוד כראש ממשלה, לאחר תום תקופת כהונתה של הכנסת היוצאת. הבעתי פליאה על חבריה, לדעה או למפלגה, המבטלים, בפה מלא או בקריצת עין, את משמעותן המעשית של הודעותיה אלו. הסתירה הבולטת עלולה להביך, לפני הכל, את ראש הממשלה עצמה. היא אומרת: לא, לא, לא. ואילו מקורביה שבים ורומזים: אז מה? אז אמרה, תסמכו עלינו, היא תשנה את דעתה...

ראש הממשלה, כידוע, יושב(ת) מול דוכן הכנסת. השמעתי את הערכותיי באוזניה של הגב' מאיר, בהביטי בעיניה. היא החזירה לי מבט גלוי, שקט ותקיף. איש לא ציפה, כמובן, כי תשפיל עיניה מפני מבטו הרחוק של יהודי פשוט. אבל היה ברור לכל המסובים, כי דבריי אינם לרצונה. תגובתה היתה מוזרה, מתמיהה.

מה אמרתי? הצעתי לאזרחי ישראל לקבל את דבריה של ראש ממשלתם, כפי שהם נשמעים מפיה. הטובה היא העצה, או רעה? האין היא לכבודה של ראש הממשלה? או שמא יש בה משהו הפוגע במעמדה? אלו הן שאלות חשובות מבחינה ממלכתית. מן הדין להתבונן בהן מקרוב.

איש לא ביקש את הגב' מאיר, כי תודיע, החל מאשתקד, שבאוקטובר 1973 היא לא תעמוד עוד בראש הממשלה, גם אם מפלגתה תוכל לשוב ולהרכיבה. היוזמה, למסירת הודעות אלו, היתה כולה של ראש הממשלה. לא רק אזרחי ישראל שמעו אותן ברדיו, או קראו עליהן בעיתונות; הן אף הגיעו לתודעתם של תושבים רבים בארצו אחרות, מעבר לים ולאוקיינוס. בכל כלי התקשורת נאמר לנו, זו השנה השנייה, כי מנוי וגמור עם הגב' מאיר להתחיל בחיים פרטיים, החל מן הסתיו של שנת 1973.

בהתקרב "היום הקובע", על ידי לבלוב אחד ושלכת אחת בלבד, חובה אזרחית היא לשאול את ראש הממשלה, למה התכוונה, בהודעותיה הפסקניות, המוקדמות, על התפטרותה. האפשרות הראשונה היא, כי כוונתה היתה רצינית. היא חשבה, שקלה והגיעה למסקנה: עד כאן, או עד אז, ולא עוד. אם כך, על שום מה רגזה, כאשר, בשם האופוזיציה, הובעה דעה   ה מ כ ב ד ת   את דבריה ומשמעותם?

נוכח תגובתה המוזרה, עולה המחשבה כי, על אף פסקנותה, קיימת אפשרות אחרת. הגב' מאיר הכריזה, בארץ ומחוצה לה, על הלאו המי יודע איזה שלה, אבל כל הודעותיה לוּוּ ב"הסתייגות פנימית". אמנם, אבל... ואנחנו לא ידענו, או לא שמענו.

אם ההנחה השנייה היא נכונה, ואם היא נתגלתה בחילופי הדברים המאולתרים בכנסת, עדיף הוא, כי ראש הממשלה תבטל, ללא דיחוי נוסף, את הודעותיה על התפטרותה המובטחת. אמנם, במקרה כזה, מוטב היה אלמלא היתה משמיעה אותן מלכתחילה: הביטול לא יוסיף להעלאת קרנה של הפוליטיקה בישראל, אבל אין ספק, כי, אם רק בשלהי הקיץ תימסר הודעת השיקול-מחדש וכו', ייגרם נזק מוסרי הרבה יותר חמור. רבים ימצאו הוכחה מיוחדת, כי אצל אלה, העוסקים במדיניות, ההן אינו הן והלאו אינו לאו. בתקופה, שבה נראה בעליל, כי השפעתה המוסרית של ההנהגה נמצאת בתהליך של ירידה מתמדת – זהו מקורן של צרותינו החברתיות – תגבר מאוד הציניות, אם זו תהיה מסקנת הבריות. בין שתי מידות של נזק בלתי נמנע, יש לבחור, על פי צו השכל הישר, בקטנה מהן.

נשוב להנחה הראשונה. אם הגב' מאיר הושבת לנהוג, כפי שהודיעה בהזדמנויות שונות, עליה להכיר תודה לאופוזיציה הפרלמנטרית בישראל. אנחנו סיפקנו לראש הממשלה אפשרות מעשית להרחיק את כל הספקות ביחס לאמיתות כוונתה המוצהרת. היא יכולה, בפשטות, להודיע, כי, בצדק, מתייחסת האופוזיציה ברצינות להודעותיה של ראש הממשלה על סיום כהונתה בראשית שנת תשל"ד. כך יהיה ברור לציבור, לאן פניה מועדות, ואם מישהו מחברי הממשלה ישוב ויאמר, כי לא יהיה כך, כפי שנאמר, הוא יימצא נזוּף. ראש הממשלה תהיה הראשונה, אשר האשימו בזלזול בה, בפגיעה חמורה במעמדה ובכבודה.

 

ב.

סוגיה ממלכתית זו מתחברת לשאלות מדיניות אקטואליות. הכל מתנבאים לפעילות דיפלומטית מוגברת סביב המזרח התיכון. בפריס הושג הסכם על הפסקת המלחמה והשכנת שלום בווייטנאם. אמנם, עד השעה של כתיבת שורות אלו, מוסיפים אנשי להיהרג במזרח הרחוק. אלו הן האבידות הטרגיות ביותר. לכל הדעות, אפשר היה להציל את האחרונים הללו, לו היו מקיימים את ההסכם, אשר, כרגיל, כל צד מאשים את יריבו, בהפרתו. אבל הכל מניחים, כי הקרבות ייפסקו, כי האש תדעך ותכבה. ואז, אומרים לנו, תופנה תשומת לבו של העולם מן המזרח הרחוק אל הקרוב.

על רקע ההתפתחות, הידועה בעבר והמשוערת לעתיד, ביקשתי לציין את ההדדיות ביחסים בין ארצות הברית ובין ישראל. השתמשתי באימרתו המפורסמת של ג'ון קנדי: אל תשאל מה יכולה ארצי לעשות בשבילי, שאל מה אני יכול לעשות בשביל ארצי. שיניתי את גירסתו, ומעל במתו של בית הנבחרים הישראלי קראתי לאזרח האמריקני, כי ישאל את עצמו לא רק מה עשתה ארצו בשביל ישראל, אלא גם מה עשתה ישראל בביל ארצו. חשוב לנו מאוד, למען עיצוב העתיד, כי תושבי אמריקה ידעו שעשינו למענם משהו רציני, בוודאי לא פחות, אולי אף יותר, מכפי שהם על ידי ממשלתם, עשו בשבילנו. אין אנו צריכים להתפאר; אבל גם אין לנו סיבה להתבטל. לא טוב הוא הרושם הבלתי נכון, כי אנו נעזרנו, או ניעזר, על ידי אמריקה באורח חד-צדדי. אסור לסתור את האמת; אין שום הצדקה להסתיר אותה. האמת הפשוטה היא, כי בעמידתנו על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. עזרנו לארצות הברית בהצלת חייהם של מספר לא נודע, אך רב מאוד, של חיילים. בהיות התעלה סגורה, נאלצו האוניות הסובייטיות, שהפליגו מן הים השחור, או באלטי, לעבר מפרץ טונקין, לעשות דרכן מסביב לכף התקווה הטובה, והפסידו על כל משלוח של נשק ותחמושת 16 ימי שייט. אם נעשה חשבון על חמש וחצי שנים, נדע מה עצומה היתה כמות כלי הקטל, אשר היו מופנים ומופעלים נגד האמריקנים במזרח הרחוק, אלמלא עמידת ישראל במזרח הקרוב...

מי יתננו ויכולנו להחדיר תודעה זו לכל בית באמריקה. היתה זו השקעה רבת-חשיבות לעתיד. אבל לאופוזיציה אין אמצעי ההסברה, העומדים לרשותה של ממשלה. ואילו הממשלה איכשהו נרתעת מלומר דברי אמת לה לציבור האמריקני הרחב. אין ספק, כי משפיע עליה סנוביזם שמאלני.

ביטוי לכך נתן דוברה של מפ"ם, שותפתה למערך של מפלגת העבודה. רוגזו של מר יעקב חזן קפץ עלי בגלל הדברים שהקדשתי לתעלת סואץ ומעמדה. בהיותה סגורה, במערך הבין-לאומי. שוב השיאו אותו סנוביזם שמאלני, אשר ממנו סבלו כה קשה אנשי המולדת השנייה עצמם. מר חזן האשימני ב"עלילה" על מדינת ישראל שהיא היתה שותפתה של אמריקה במלחמת וייטנאם. את זאת, כמובן, לא אמרתי. לא היינו שותפים לשום צד, במלחמה הנוראה בהודו-סין. קבעתי אך עובדה אובייקטיבית, כי בעומדנו על הגדה המזרחית של התעלה הסגורה, גרמנו לאיחור מתמיד באספקה קטלנית מופנית נגד אנשים, אשר כל אמריקה היתה מעוניינת לראותם חיים ובריאים, ולא פצועים ומתים. ואם משום כך, סייעו לנו האמריקנים, לא בחייליהם אשר לא ביקשנום, אלא בכמות מסוימת של כלי מלחמה חדישים, מדוע לא לציין את ההדדיות בחילופי העזרה? כלום מוטב, מבחינת הסוציאליזם המהפכני או המדעי, כי ישראל תהיה, או תיחשב ל"קליינט" של אמריקה, המקבל ממנה פנטום של חסד? אם האמת היא מועילה, מדוע לומר את היפוכה המזיק? כל סנוביזם מגחך; גם השמאלני.

מר חזן הביע סברה, כי אמריקה רצתה, כלה שנים, בפתיחתה של תעלת סואץ. אני מקווה, כי בינתיים גם הוא למד, שאמנם עיתונות יש לסברה זו, אבל יסוד אין לה. אפילו בלא מלחמת וייטנאם, קיים עדיין המערך האסטרטגי העולמי. מספיק להביא מספר אחד, כדי להאיר את שמי התעלה, המתכסים לעתים, על פי גילויו של סאדאת, בערפילים מונעי ראייה. אם התעלה תהיה פתוחה, תעבור אונייה סובייטית מאודסה עד סומאלי, נתיב של 2100 מייל במשך 140 שעות; בעוד התעלה סגורה, עוברת אונייה כזו מרחק של 11,350 מייל במשך 756 שעות. נכון, גם בוושינגטון ישנן, לעתים, דעות שונות על בעיה זו. במאי 1971 עשו האמריקנים רושם, כי הם אצים רצים לפתוח את התעלה. בימים ההם ביקרו מר רוג'רס ומר סיסקו בקהיר ובעינם החדה ראו את סאדאת לא רק כאדם חכם ונבון ואפילו כיפה-תואר (!) – כך שמעתי במו אוזניי – אלא גם כשליט מבוסס עד שייתם דורו. ספק, אם כזו היא הערכתם כיום, אולי מלבד יפי התואר. לתכניתם הדחופה לשאת ולתת במרץ רב על פתיחת התעלה היתה מורה של התנגדות הן בישראל והן בארצות הברית. יש יסוד, כי היום מודים גם הם, לפחות בלבם, על שהיתה התנגדות כפולה כזו. לו התעלה היתה לפתוחה בקיץ 1972, כפי שהם רצו, או אמרו שרוצים, ספק, אם בסוף ינואר 1973 היה מושג הסכם פריס... לקרב הוא בשבילנו, לעתיד.

ג.

כיצד מתקשרות דעות מדיניות אלו לשאלה הממלכתית, כפי שציינתי בראשית הפרק הקודם? מסתבר, כי לקראת פעילות גוברת במזרח התיכון, בימי האביב והקיץ, יש לנו ראש ממשלה יוצאת, על פי הודעותיה, וממשלה יוצאת, על פי החוק, בעונת הסתיו. בתנאים מיוחדים אלה, הצעתי לגב' מאיר ולחבריה להודיע, כי לא יוכלו לקבל על עצמם שום התחייבות לשינוי המצב הטריטוריאלי הקיים. בגלל עצה זו כעס עלי דובר אחד של המערך, הלוא הוא המשפטן מר צדוק. הוא טען, בתקיפות רבה, כי יש לישראל ממשלה והיא תפעל במלוא סמכותה. האם כה פשוט הוא העניין הרציני.

ודאי, לא תמצא בשום חוק כתוב, כי ממשלה, המסיימת את תקופת כהונתה, אסור לה להתחייב, בענייני יסוד של האומה, בפני גורמים זרים. אבל בכל מדינה חופשית פועל גם הדין הבלתי-כתוב, שמקורו הגינות, נוהג ושכל טוב.

בעוד חודשים מספר ייקרא העם להביא את דעתו על השאלות הגדולות, שישפיעו על עתידו. ודאי, בעקבות בחירות נקבע הרכבה של ממשלה. איש לא יוכל היום לומר לנו, מי ירכיב אותה. אף אני קורא את ההערכה כי מה שהיה, כן יהיה. מוטב להמתין עם חכמה עילאית זו. אין התקופה רגילה; האפשרויות הן רבות.

אולם הרכב הכנסת קודם להרכבת ממשלה. הפעם, מבחינת קיום זכותנו על ארץ ישראל נודע ערך מיוחד ליחסי הכוחות בבית הנבחרים עצמו. החלשת מחנה המחלקים, מצד אחד, וחיזוק גח"ל, מצד שני, יכול למנוע בכייה לדורות. על כך אפשר ללמוד מן המצב הקיים. תכנית החלוקה, הנושאת את שמו של שר החינוך מר אלון, יש לה רוב בממשלה דהיום, אך ספק אם יש לה תמיכת הרוב בכנסת. יש יסוד להניח, כי לו תכנית אבסורדית זו היתה מובאת, לדיון ולהכרעה פרלמנטריים, היו אנשי חטיבת רפ"י, בתוך מפלגת העבודה, מצביעים נגדה. ההכרעה היתה תלויה בשילוב מוזר, שלילי מעיקרו, של גורמים מדיניים, ממפ"ם, הסוברת, כי תכנית אלון "מספחת" יותר מדי, ועד העולם הזה-כוח חדש, התובע הקמת מדינה בארץ ישראל המערבית שייקרא שמה פלשתינית. אבל תמורה, אף לא מהפכנית, ביחסי הכוחות הפרלמנטריים בין שני המחנות, יכולה להסיר כל ספק לגבי התכניות למיניהן לחלוקה מחדש של ארץ ישראל. בעוד שמונה חודשים בלבד יכולה לקום בישראל כנסת, אשר יהיה בה רוב ברור, מוחלט, למען קיום זכותנו על הארץ הבלתי מחולקת. נוכח סיכוי ריאלי כזה, כיצד יכולה ממשלה יוצאת להתחייב בהיפוכו של רצון העם האפשרי? מהי זכותה, מבחינת הנוהג הדמוקרטי, לתת למישהו התחייבות כזו, בטרם נקבע במה בוחרים הבוחרים?

יש לזכור, כי המערך מעולם לא קיבל מאת העם סמכות לפעול לחלוקתה מחדש של ארץ ישראל. הסיבה היא, כי הוא לא ביקש סמכות כזו. התורה שבעל-פה" הבטיחה, כי צבאנו יוסיף לעמוד על הירדן, אבל היא לא אמרה לנו דבר על עתידם של שומרון ויהודה; שאלה זו נשארה פתוחה לפירושים שונים. לא כן נוהגים דוברי המערך בימים אלה. הפעם הם דורשים במפגיע למסור את שטחי יהודה ושומרון לשלטון נוכרי. לא רק שר החוץ הטיף בגלוי לחלוקה "מתוקנת"; גם ראש הממשלה תובעת, בניסוחים פחות גלויים, אך ברורים לחלוטין, לוותר על "שטחי הארץ המאוכלסים". הוויכוח בין שתי האסכולות מחריף והולך. מפי "דבר" למדנו השבוע, כי חוגים מסוימים במערך מזכים את שר הביטחון בתואר "דמגוג", משום שהוא מזכיר לפעמים את זכויותינו ההיסטוריות על חלקי ארץ ישראל. עד כדי כך! יוצא כי לא בהולי הדמוגרפיה, אשר טעותם כבר הוכחה, עוסקים         בדמוגוגיה מפחידה, אלא אלה, מסיעות שונות, האומרים, על פי האמת, כי בית לחם ושכם הן ארץ ישראל, ולא פלשתין. עוד ניסיון להפוך את היוצרות; לא יצלח.

בעומדנו מול פני בעיות היסטוריות ומוסריות כאלו, לא תועיל לנו המשפטוּת הפורמליות בה דבק דוברו של המערך. הע, אשר בחר בכנסת השביעית, בסוף שנת 1969, לא נתן למערך שום סמכות להביא לחלוקה מחדש של ארץ ישראל. עתה אנו עומדי על סף הבחירות לכנסת השמינית. היתה זו התכחשות לכל כללי הדמוקרטיה, לו מנהיג פוליטי בישראל היה טוען כי יש לו סמכות, או רשות, להקדים את הביטוי של רצון העם, הנקבע בפתק הבחירה, ולפעול לביצועה של החלוקה, להעמדת העם בפני עובדה קיימת.

נתבונן גם בצד המדיני של הבעיה. הכל משערים, כי דווקא השנה, בה אזרחי ישראל ילכו לקלפיות, עלולה להיות שנת לחצים למיניהם. אויבינו מאיימים במעשי איבה דו-חזיתיים, האיומים באים, בוודאי בשלב הקרוב, כדי ללחוץ על גורמים בין-לאומיים, מחוץ לאיזור. הללו מסוגלים, או עלולים, להציע פתרונות שונים, כדי למנוע עימותים למיניהם. הן תבונה מדינית היא, בעומדנו בפני אפשרויות כאלו, להודיע, בעוד מועד, כי עמנו, בן החורין, רשאי להחליט על עתידו, ביטחונו ושלומו, כפי שציין לגבי כל העמים הנשיא ניכסון בנאום-חידוש-כהונתו, ומשום כך יש לאפשר לו, בהליך הדמוקרטי המקובל, לקבוע את עמדתו. כך צריכה לומר הגב' מאיר, בחודש הבא, לנשיא ארצות הברית בפגישתם החשובה, הבאה עלינו לטובה. זו צריכה להיות העמדה המוסכמת על הממשלה ועל האופוזיציה גם יחד. יש ביניהן, כידוע לכל, חילוקי דעות יסודיים, אבל אם הצעת האופוזיציה היא לטובת האינטרס הלאומי, מדוע לא תאמצה הממשלה? ההסבר הרציני, כי, בעומדנו ערב בחירות כלליות, אין אנו רוצים, או יכולים, לחייב את עמנו בהכרעות שליליות, אינו יכול אלא להעלות את קרן ישראל בעמים. הנה עם קטן, חופשי, אמיץ; גורלו בידיו; הוא עצמו יקבע את עתידו.