חרות הדעה של טוטאליטריות

הכל שווים בפני החוק; הכל שווים בפני המשפט. להלכה מחייבים כללים אלה גם במדינתנו; למעשה הם מחייבים רק את קהל ה"נשלטים". השליטים רואים את עצמם פטורים מהם.

אינני מכיר, לא את האדון בארי ולא את האדון גורלי. לעומת זאת הריני יודע משהו על הש"י הנודע לשמצה. אם אנשים, שהיו קשורים בחבורת מלשינים זו, סדיסטים לתאבון, רבים ביניהם לבין עצמם, אפשר, כמדומני, לייחס להם את אחד משיריו המפורסמים של היינה.

לא היה לי גם הכבוד להכיר את עורך הדין כספי. לפני שבוע הקשבתי כחצי שעה לנאום הסניגוריה שלו במשפט, שבו הופיע היועץ המשפטי של הממשלה, מר יעקב שפירא, כתובע והאדון גורלי כנתבע. התרשמתי, כי הסניגור עשה את כל מלאכתו בכשרון ולא בלי אומץ לב אזרחי, אשר חשיבותו עולה על ערכו של הכשרון.

היה לי הכבוד להכיר את היועץ המשפטי. עבדנו יחד בועדת החוקה ובועדת הבטחון של הכנסת. בימי העבודה המשותפת התרשמתי, כי מר יעקב שפירא הוא איש משפטים מלומד ומוכשר, ואף הוא אינו נטול אומץ לב אזרחי.

אך דוקא משום כך נדהמתי לקרוא, כי היועץ המשפטי של הממשלה הרשה לעצמו להטיח בפני סניגור, שעה ששניהם ניצבו בפני כבוד השופט, את המלים המוזרות: "חוצפת פרקליטון!".

סניגור בשעת מלוי תפקידו הוא אחד הגורמים השותפים לעשיית צדק. המעליב סניגור בבית המשפט, את המשפט עצמו הוא מבזה. העושה מסניגור "פרקליטון" לא את קומתו של הנפגע הוא מנמיך, אלא תא מעמדו של בית הדין הוא מוריד. והדברים אמורים דוקא כלפי פקיד גבוה של הממשלה.

יועץ משפטי הוא פקיד גבוה של הממשלה. לא פחות, אך גם לא יותר. בהתייצבו לפני השופט כעד הוא כאחד העדים. לא פחות, אך גם לא יותר. מבחינה זו אין הבדל בין חיים שפירא הסנדלר לבין יעקב שפירא היועץ המשפטי, לבין משה שפירא השר. כולם שווים לפני המשפט. ואין זו אלא התרפסות ביורוקרטית, אם עוזרו של היועץ המשפטי מעז להפנות את תשומת לבו של כבוד השופט לעובדה המרעידה נפשות ומכריעה ברבים, כי "כאן עומד היועץ המשפטי!"

אמנם גם עבדותו של היועץ המשפטי קשורה בעשיית דין צדק בישראל, אולם הוא מייצג את הרשות המוציאה אל הפועל במדינה ולא את הרשות השופטת. והרשות המבצעת אינה יכולה בשום פנים ואופן להתנשא מעל לרשות השופטת, או המחוקקת; התנשאות מעין זו תגרום לכך, שנחדל לחלוטין לנשום את אויר החופש והשתוללות שררה לא תדע גבול. סבורני, כי יועץ משפטי, המופיע בפני כס המשפט, חייב להדגיש מעצמו שאין הוא דורש זכויות יתר בתוקף תפקידו כרשות מבצעת. כפי שאסר לשופט בישראל לשאת פנים ל"נדיב" או ל"דל", כן אסור ל"נדיב" בישראל לדרוש מעמד של "נשוא פנים" בתוך בית הדין. משוא־פנים וצדק הם תרתי דסתרא.

הדברים "חוצפת פרקליטון" הם דברי התנשאות של בעל שררה, אשר אין דעתו של איש חופשי סובלת אותם. יש להצטער על כך שכבוד השופט לא השתמש בזכותו הטבעית ולא העיר לפקיד המתנשא ולעוזרו המתרפס: כאן בית הדין, כאן כלכם חייבים בשוויון־אמת, בדיוק כפי שהנכם חייבים בדברי־אמת.

קשה להגדיר את המונח "חוצפה". מונחים, הנוגעים להתנהגותו של האדם אפשר להבהיר רק על־פי דוגמאות מן המציאות. אין ספק, כי הודעתו של היועץ המשפטי בתוככי בית הדין "חוצפת פרקליטון" – מצטיינת בחוצפה מיוחדת. יהיה רע למדינת ישראל אם בנינו בהיקראם על ידי מורם להסביר חוצפה מהי, ישיבו: "למשל, הטחת הדברים של היועץ המשפטי כלפי הסניגור בבית המשפט". וייטב למדינת ישראל, אם היועץ המשפטי ימהר להודות במשגה שעשה ולתקן את המעוות שנגרם על ידי הודעתו הרגזנית – למעמד המשפט בישראל. ביחוד שמר שפירא, כפי שהוא אמר לי, רוצה לשקוד על זכויותיו החוקיות של האדם והאזרח בישראל. מדבריו בבית הדין נושבת הרוח הרעה של הטוטאליטריות; רוח השויון והחרות אינה סובלת אותם.

ב.

חבר הכנסת וילנר הוא חבר פ.ק.פ (היום מק"י). ואם את זאת אמרתי, את הכל אמרתי. אולם אחריותו של חבר הפרלמנט במדינה חופשית היא אחת ויחידה: בפני הבוחר. אם חבר כנסת ישמיע מעל במת המוסד המחוקק דברים חסרי טעם, יבוא הבוחר ויענישו על ידי שלא יבחר בו. חופש הדיבור של חבר הפרלמנט במדינה חופשית הוא בלתי מוגבל פשוטו כמשמעו. הזכות לדבר בפרלמנט כוללת את הזכות לומר דברים "המקוממים" את נפש שומעיהם. דברי גידוף אישיים הם כמובן אסורים, כמו בכל חברה של אנשי תרבות. אולם האיש האחרון, שזכאי להתאונן על דברי עלבון, הוא מר בן־גוריון. מי שמעיז מעל במת הכנסת להשוות איש בישראל למשמיד הוריו ואחיו, מנבל פיו בדברי שקוץ שאין למטה מהם.

מר בן־גוריון הגיב על דברים בלתי מנומסים שהושמעו על חשבון אורחו, מר מורגנטאו. כמובן לא מאיש פ.ק.פ. יש ללמוד נאמנות לעם ישראל ולמדינתו. אולם ענינו של מורגנטאו, במדיה שהוא נוגע להצהרתו הפוליטית האחרונה בפני סוכנות הידיעות האמריקאית, אינו פשוט כל עיקר. סבורני כי כל עוד היה מר מורגנטאו אורחה של הממשלה הוא לא צריך היה להשמיע מארץ ישראל את הדברים שהשמיעם. ייתכן שעצתו, כי נקבל על עצמנו "שליחות אמריקאית במזרח התיכון" נובעת מהרגלי מחשבה ישנים. כל המתבוללים בישראל טענו תמיד, כי לעמנו דרושה "שליחות" מיוחדת בגויים. ייתכן כי גם הדבור על "שליחות סובייטית" המוטלת על עמנו הוא – אולי מתחת לסף ההכרה – פרי מחשבת המתבוללים למיניהם. אך נפשו של עם ישראל עייפה מכל ה"שליחויות" למיניהן מתנקשות בבטחון חרותנו כפי שמתנקש בו "קו" השיבה לחיק אנגליה – הקו המדריך של מדיניות החוץ של מר שרת. לא השכילו קברניטינו לנהל מדיניות חוץ עברית ראויה לשמה, במקום להכנע לאחרים ולהתייהר לגבי אחרים – לפי טיב המסורת הגלותית – לא היינו בוסלים לא מחנק בשטח, לא מהרס במשק, ולא מהפיכת מאות אלפי יהודים מעבר לשני ימים לבני ערובה... בטחני כי אפשר היה להסביר לכל ידיד של ארצנו – ולידיד יהודי לא כל שכן – מה שונה מצבנו ממצבם של עמים אחרים ומשום מה מצוה היא להיזהר לא רק במעשים אלא אפילו בדברים. אבל סוף סוף מה אפשר לדרוש מאורח, שהתקרב לעמנו רק בשנות חייו האחרונות, אם אתה ממעצבי מדיניותנו קורא דרור ללשונו ה"אימפולסיבית", מפטפט בפומבי על "בת הרב" ומסבך, מתוך קלות דעת נפשעת, את מצבם של מאות אלפי יהודים, שמצבם הוא בלאו־הכי קשה מנשוא...

אבל לכל הדברים האלה אין קשר להתפרצותו החדשה של מר בן־גוריון בכנסת. ידידנו, כתבו הפרלמנטרי של עתוננו, הודיע כי מר בן־גוריון השמיע אזהרה למורה "שמדינה זו יודעת גם לכלוא ולאסור". ידידנו טעה. אין זו "אזהרה"; זוהי הרוח הרעה של טוטאליטריות. ואל יחשבו מתנגדי הקומוניזם בארצנו, כי כוונתו של מר בן־גוריון ל"ייבסקציה". כבר הספקנו להכיר תא אופיו של האיש העומד בראש הממשלה. מקרוב למדנו, כי נפשו של מר בן־גוריון אינה סובלת התנגדות כל שהיא, ולבו שופע שנאה לכל מי שאינו מוכן להרכין ראשו בפניו.

האיומים בשוט המאסר בגלל דעות פוליטיות – ותהיינה הדעות אשר תהיינה – הם רעים לכשלעצמם. הנחמה היא שאין הם רצינים כל כך, כפי שמדמים בנפשם כל אלה המתמוגגים "מתקיפותו" – כביכול, של בעל השררה. דברי הבל המה. משטרו של מר בן־גוריון הוא הרבה יותר חלש משחושבים חסידיו; והן הם יודעים, שאין המשטר חזק כל עיקר.

אם יש לייחס חשיבות מדינית לאיומיו של מר בן־גוריון, הרי דוקא בגל המקום ממנו הושמעו. שימו לב אזרחי המדינה החפשיים: ראש הממשלה שלכם מאיים בבתי כלא – ואין זה חשוב כלפי מי מכוון האיום – מעל במת בית הנבחרים העברי! הרוח הרעה של הטוטאליטריות החלה נושבת גם מן הבית, בו יושבים נבחרי האומה.

כלל הוא במדינה חפשית, שכל נבחרי האומה שווים הם, בתוך כתלי בית הנבחרים אין הבדל בין חבר שלא הוכנס למנגנון של הרשות המבצעת, לבין חבר שהיה לשר או לשר השרים. כלם הם חברי כנסת, כולם כפופים למרותו של "הבית". אין חבר אחד זכאי להשמיע איומים כלפי חבר כנסת אחר, כדי להכריחו לוותר על מה שיש את נפשו לומר. רוגז, מוצדק או לא מוצדק, איננו הצדקה לפגיעה בעקרון השוויון והחרות. אם מר בן־גוריון רוצה לאיים במחנות רכוז, ילך נא למועצת מפלגתו ומשם ישמיע את איומיו האויליים. אם ראש הממשלה רוצה ללבש את "האיצטלא" של ראש ש"י, ישב נא בלשכת הסתר שלו. אל יעיז להופיע כז'נדרם בבית הנעלה של המחוקקים בישראל.