חנוך ולחץ

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ז כסלו התש"כ, 28 בדצמבר 1959
מתוך:
עמוד 1
נושאים:
תיקון החברה - ועד העובדים. חינוך - מורים, מערכת החינוך, ערכים בחינוך. כלכלה - תקציב
במאמר זה בגין מבקר את חוסר השיוויוניות המתרחש במדינת ישראל בעוד שבמדינות אחרות המצב הפוך. הוא מביא כדוגמה את חוסר השיוויון בין מורים בתיכון לבין אקדמאיים בשאר שירותי המדינה. בנוסף, בגין טוען כי תביעת המורים להכרה בהם כאיגוד הינה צודקת בהחלט, בעוד שהממשלה לא רוצה להכיר בצדקת התביעות הללו. כך נוצר מצב שבו המורים אינם משתפים פעולה עם המנהלה ומי שנותר קורבן הוא ההורים, התלמידים והחינוך עצמו- ומי שאחראית לאנדרלמוסיה הבלתי חינוכית זו היא הממשלה עצמה המוכיחה כי לא מידת הצדק קובעת את עמדתה כלפי תביעה מסויימת, אלא מידת הלחץ, העומד מאחוריה והמופעל למענה. פורסם בחרות כמאמר מערכת ללא חתימה. נמצא בכתב ידו של בגין בארכיון האישי שלו.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 אין להפקיר אדם. אם הוא כשר לעבודה, יש להבטיח לו, כפרי עבודתו, או שכרה, תנאי קיום הוגנים, לו ולבני ביתו. ואם אין הוא אשם בביטולו, הארעי או התמידי, מן העבודה, יש להבטיחו, או לבטחו, מפני המחסור. זהו היסוד, עליו יקום וייבנה הצדק בחברה המבקשת אותו. אולם אין צדק בשוויוניות. הכרה במאמץ, לא רק להלכה אלא למעשה, אף היא תביעת הצדק. וגם קידמה אין בשוויוניות. כי אם אין הכרה במאמץ, גופני או רוחני, שכלי או השכלתי, מי יעשהו, ולמה לעשותו? משום כך, תוצאותיה הבלתי נמנעות של הנטייה השוויונית הן קיפאון ונסיגה.

כללים אלה הוכרו בכל ארצות תבל, יהיה המשטר, השורר בהן, אשר יהיה. אולם בישראל היה, ועדיין יש צורך, להלחם על הגשמתם. כך ניתן להסביר את הסכסוך, המושך והמר, בין המורים בבתי הספר התיכוניים לבין כל אלה, שאינם רוצים להכיר בתביעותיהם. אין להתעלם ממידה, ניכרת דווקא, של צביעות, המלווה בימים אלה, את הסכסוך הזה. אם הפקידים הבכירים של "ההסתדרות" תובעים, ומקבלים, הטבות שכר חשובות, אין איש בקומות שישאל מלכתחילה או בדיעבד, מה יהיה על תביעותיהם של עובדים אחרים? והאין זה פתח לאינפלציה? אפס, כאשר המורים בבתי הספר התיכוניים דורשים את השוואת שכרם לזה של העובדים האקדמאיים בשאר שרותי המדינה, מיד עול לעומתם טענת המחץ האינפלציונית. אך העיקר הוא במהות התביעה. והיא נראית לנו צודקת, לאור המאמץ המיוחד, הנדרש ממי שרוצה להיות מורה בגימנסיה וממי שעוסק בהוראה תיכונית.

עוד יותר צודקת היא תביעת המורים להכרה באיגודם שלהם. לא רק העיקרון של התאגדות מקצועית חופשית מחייב הכרה זו. יש גם להבין, כי למורים בבתי הספר היסודיים אין, לפי טבע הדברים, עניין בתביעותיהם של חבריהם בבתי הספר התיכוניים. משל למה הדבר דומה? לו המתמחים לעורכי דין היו נדרשים למסור לעורכי הדין הוותיקים ייפוי כוח לנהל בשמם משא ומתן על קיצור תקופת ההתמחות... יש לשמור על עקרונות; ואין למרוד בשכל הישר. למורים בבתי הספר התיכוניים תביעות ספציפיות; ובשמן הם זכאים להתאגד.

"הגורמים המוסמכים", בממשלה ומחוצה לה ומאחוריה, לא אבו להכיר בצדקת התביעות הללו. והמצב, שנוצר בבתי הספר התיכוניים, הוא ללא נשוא. המורים, בצר להם, נתפסו לשיטה מוזרה של אי שיתוף פעולה עם המנהלים. ומי הם הסובלים "משביתת הציונים"? ההורים והתלמידים. ומיהו קרבנה? החינוך עצמו – היסוד עליו עלינו לבנות את עתידנו הלאומי.

הלחץ העקיף, שהופעל על ידי המורים, אינו יכול לעורר אהדה. לא טוב הדבר, אם רבבות תלמידים לומדים ממוריהם, איך לא למלא חובה. אולם אין ספק, כי האחריות על אנדרלמוסיה אנטי חינוכית זו מוטלת על הממשלה, המוכיחה, גם בפרשה זו, כי לא מידת הצדק קובעת את עמדתה כלפי תביעה מסוימת, אלא מידת הלחץ, העומד מאחוריה והמופעל למענה. אם ממשלה מחנכת ללחץ, אין פלא שגם החינוך ניתן בלחץ.