חמשה עשרה שנה להסתלקותו של מורה הדור זאב ז'בוטינסקי ז"ל

חמש עשרה שנה חלפו מאז נעצמו העינים שהרחיקו ראות מעיניו של כל בן דור ההשמדה והתקומה, מאז נידם הלב אשר לא היה, אחרי הרצל, כמוהו לאהבת ישראל ולאמונה בתחיתו.
בזכרון לבי נחרת כנס אבלים, שנתקיים לפני חמש עשרה שנה, בבית הכנסת הישן בווילנה העיר, תחת שלטון אימים במשטר של מגור. האבלים ההם, אשר האוייב השיגום בין המצרים, - זעקה חרישית אחת בקעה מלבם: ז'בוטינסקי צדק, למה לא שמענו בקולו? מאז התאבלו, מדי שנה בשנה, מליוני בני ישראל על הסתלקות נושא תקוותם ביום פקודה, בעת שבר, בזמן יאוש, בו אליו נשאו עיניהם – והוא לא היה עוד.
אולם מכל אסיפות אבל והזכרון לזאב ז'בוטינסקי לא היתה המונית יותר, נוראה יותר, חרישית יותר, זועקת יותר מזו האסיפה המתמדת שנתקיימה בימים ובלילות, במשך שנים, בתור, אשר עין אנוש לא ראתה כמוהו מאז ברוא האלהים אדמה ואדם – תור המיליונים למות החנק.
ניצולים העידו, כי בצאת אחינו הנידונים לדרכם האחרונה, בעמדם מול הכבשנים, לא אחד מהם זעק בלחש: אלהים, למה לא שמענו בקולו של זאב ז'בוטינסקי? הנידונים לא רגזו עוד, - איכה יכלו? – על אלה, שיעצו להם, שציוו עליהם, בניגוד לקריאת הפנוי המצילה של נביא האמת, - להישאר ביבשת הדמים, חסרי מגן, בקרב גויים אכזריים, שהשחיזו סכיניהם לקראת ליל-שחיטת-השחיטות. אבל זכור זכרו הנידונים, ברגעיהם האחרונים את האיש, אשר נביאי השקר ציוום לסקול אותו באבנים על האמת שיצאה מפיו – לא – מלבו! כי כזה הוא עמנו, עם הקצוות. הוא עם האמונה והכפירה; עם הגבורה והפחדנות; עם ההקרבה והאנוכיות; עם הגדולה והשפלות; עם אהבת החרות ו"מה יפית" לעבדות; הוא העם המוליד נביאים וסוקל אותם באבנים.
בגבור הקצה האחד – של המאמינים והמקריבים – קם ישראל ועולה, ואין גבול לעלייתו; בגבור הקצה השני, נופל ישראל ויורד, ואין קץ לירידתו.
כזה היה גורלם של בני דורו של זאב ז'בוטינסקי. מלבד אסיפות אבלים, ששאלו-זעקו, אחרי מותו: איכה לא שמענו בקולו, היו אספות תלמידים, שגמרו אומר לעשות את רצונו, ללכת בדרכו – גם אחרי מותו. התלמידים, לוחמי החופש בישראל, המורדים במלכות השעבוד, קדשו את זכרו במלחמת הקודש, כפי שניבא מפקדם הראשי, גדול תלמידיו, דוד רזיאל, בפקודת האבל הראשונה והאחרונה שלו.
חמש עשרה שנה עברו מאז נתיתמנו מאבינו ועצמותיו עדיין בנכר. ממשלה נכרית החזיקתו בגלות בחייו; ממשלה עברית מחזיקתו בנכר אחרי מותו; - שבע שנים לאחר חידוש עצמאותנו הלאומית. אשר הוא היה, אחרי הרצל, גדול חוזיה, חולמיה, לוחמיה, מגשימיה.
נתייצב איפוא ברוחנו אף היום סביב קברו, הרחוק מאתנו, של אבינו ראש בית"ר, מפקדו העליון של הארגון הצבאי הלאומי, העולה, על פי צוו רוחו המתמיד, על במות אוייב, וכובש חרות לעם דווי. נתייצב שם שורות שורות מכל הדורות, מכל הגלויות מכל העדות ונתייחד עם זכרו של נוטע האמונה בכוח האמונה, באמת ובנצחונה של האמת.
וביום התייחדות זה, ומקום הקדוש הזה יורשה נא לאחד מתלמידיו לומר את אשר אמר, על פי הכרתו, בשם כל תלמידיו הנאמנים של המורה האלמוות על קברו, בהתאחד עברו עם עפר הקברים, בהם שוכנים נצח מגשימי צוואתו בחיים ובמוות:
עשר שנים לאחר שנאספת אל עמיך על אדמת נכר, הרחק מאדמת המולדת, אשר עליה חלמת, למענה לחמת ממנה הוגלית ולמען שחרורה הקימות דור לוחמים ומורדים: שתי שנים לאחר שישראל זכר לאתחלתא דגאולה ודגלו הממלכתי – בן לנס המרד – הונף מחדש בלאומים באנו אליך, אבינו ראש בית"ר, מארץ ציון וירושלים ובידינו תשורת קודש: הבאנו לך עפר מעפרם של הקברים הזרועים על פני המולדת, אשר כל שעל אדמתה רווי דם עברי מדור לדור.
אבינו המצביא, מורנו ורבנו, ביום ההתיחדות הגדול הה לא אנחנו, בניך –תלמידך החיים, ראויים לספר בגדולתך, אנחנו, הן במולדת והן בתפוצות הגולה, נתקדש בקדושת היום ונטה אוזן קשבת לקולות הבוקעים ממעמקים ונשמעים ברמה.
כי על כן, המתים הללו יהללו יה! הם, אשר נתנו את חייהם בענווה ובטהרה, ללא חשבון וללא תלונה, למען יחיה עם ישראל – הם עדות נאמנה, עדות-אלמוות, כי לא לשווא היה עמלך, לא לחינם מעשי רוחך, כי היה היה שכר לפעלך, והיה תהיה אחרית לתקוותך.
אשרי האב המורה, אשרי בניו-תלמידיו נשבעו לקיים ומקיימים את תורתו. אשרי הבנים התלמידים, אשרי אביהם מורם נתן להם תורת אמת וצדק. תורת חרות ויושר. אשרי הבנים התלמידים, אשרי אביהם מורם מחבר עפרם ומקבל פניהם במעלות קדושים גבורים וטהורים. אשרי האב המורה, אשרי עפר בניו-תלמידיו, עפר מורדים גבורים וקדושים למראשותיו. "