חלום יום חורף

 א.

מהן, לקראת מאי 1977, תוכניותיו של ראש ממשלת המיעוט? אילו הן שאיפותיו הכמוסות? על כך למדנו מפיו של מר יוסף חריף, היודע דבר, המקבל מידע מן "החוגים המקורבים".

מסתבר כי מר רבין מתייחס בזלזול מופגן למפלגת ידין. בלשונו העדינה הוא קורא לה (או לו) "רוכל שבקושי יכול לנהל מכולת מתיימר לעשות סופרמרקט שככלות הכל הוא קטן ועלוב". השוואות מסחריות כאלו של מנהיג פרולטרי מובהק.

נושא ההגמוניה הנודעת על הפועלים. מודאג מן הליכוד, שהוא, לדברי מר רבין, "המתנגד המרכזי והיריב האידאי-ערכי של המערך". אמנם, גם בכך חל שינוי קיצוני בהערכותיו של ראש הממשלה דהיום. עוד לפני חודשים ספורים בלבד טען מר רבין, כי הרשימות החדשות מסכנות את המערך, משום שהן מתחרות בו על אותו קהל הבוחרים. אבל בוודאי קיבל בינתיים דינים וחשבונות מן "השדה", מפי סוקרים למיניהם, ושינה דעתו מן הקצה אל הקצה. אין להתרעם, בוודאי לא להתפלא, על קפיצה נוספת זו. בימינו מתפארים עסקנים יותר מנוסים בחוסר עקביות; מה ראש ממשלת המיעוט, כי נלין עליו?

איך, אפוא, "מסתדרים" עם הליכוד? התשובה פשוטה בגאוניותה. מפרקים אותו, מעבירים אותו מן העולם – ושלום על ההגמוניה, התרגיל המזהיר הנוסף מתגלה  לנגד עינינו על כל פרטיו. רשות הדיבור למקור: "אם נוריד את הליכוד מ-39 ל-33-35 (נציגים בכנסת)... בגין לא ימשיך יותר, ובלי בגין אין ליכוד. ואם הוא ילך... כי אז יש סיכוי לשינוי במפה המפלגתית".

אהה... קראתי – וכמעט קיבלתי דעה טובה על עצמי. כל כך הרבה תלוי ביהודי אחד? אם "הוא ילך", עשויה (כל) המפה המפלגתית להשתנות? ואני לא ידעתי, כי יש לי השפעה חזקה כזאת במחלקת המיפוי הממלכתית, אך האמת היא, כי מזמן כבר לא קראתי תצבורת כזו של הבלים.

ראשית, יהיה ליכוד "בלי בגין". ייתכן, כי השמות והגופים התערבבו במחשבתו של ראש הממשלה. אולי הוא חושב, כי בלי רבין, אין מערך. לא מן הנמנע, כי מפ"ם, הממשיכה לפרק את המערך תוך המשך קיומו, חיזקה בלבו את המחשבה של אני ואפסי עוד. אבל את רדידות חשיבתו הדמוקרטית אין מר רבין צריך להעביר עלי. לי אין ספק, כי הליכוד יוסיף להתקיים כגורם מרכזי בחיי האומה, בלעדי. אפילו אינני בטוח אם המערך לא ימשיך בקיומו בלעדי מר רבין.

שנית, במידה שידועים לי הדברים, אין בתוכניותיי הקרובות שום "הליכה" – זולת אל העם כדי לבקש את אמונו לעשות את הליכוד למפלגה הפרלמנטרית הראשונה שתיקרא, במקום המערך, להרכיב ממשלה בישראל. והעם יחליט במי לתת אמונו למעמד ותפקיד זה. את החלטתו נקבל ונכבד, כי זו דרכנו מאז חידשנו את עצמאותנו הלאומית – ותרמנו לאו דווקא מעט להחדרת ההכרה הדמוקרטית בציבור. ארבע השנים הקרובות תהיינה במלוא משמעות המושג, מכריעות לעתיד האומה, הן בשטח המדיני-ביטחוני והן בבניין המשק...

(כאן נקרע חלק מהמאמר ולא ניתן להשלים)

...שלישית – לנקודה הזאת נקדיש פרק מיוחד.

ב.

הליכוד... צריך שיפורק למרכיבים, ינופץ לרסיסים, ייעלם, לא יהיה עוד. מר רבין לא השאיר ספק כי זוהי האסטרטגיה שלו, כי זו המחשבה המרכזית המסתובבת במוח האנליטי הידוע. וכמובן, אין הוא יחיד בשאיפה כמוסה זאת.

מעניין מאוד. כל ראשי המערך ותועמלניו טענו, כי הפיצול המפלגתי הוא בעוכרי הדמוקרטיה בישראל, הוא מקור אסונותינו. הנימוק העיקרי של כל אלה התובעים שינוי שיטת הבחירות היה, כי השינוי "יכריח" את המפלגות להתלכד, כי יקומו גושים מדיניים גדולים ולבוחר יינתן להכריע ביניהם ובין תוכניותיהם. והנה התברר, על פי לקחי המציאות, כי גם לפי השיטה של חלוקת הכוחות היחסית הוקמו מחנות פוליטיים גדולים. ויש ברירה לפני הבוחר. אחד הגורמים הראשיים האלה הוא הליכוד. כוחו הפרלמנטרי והציבורי, הניצב כאלטרנטיבה, מהותית וייצוגית, למפלגת "ההגמוניה" הוא הגדול ביותר שהוקם במשך 45 השנים האחרונות. לכאורה היו צריכים כל דורשי השינוי ושוחרי הדמוקרטיה לברך על התפתחות זו, שיש בה כדי להבריא את חיינו הפוליטיים. עם גורם כזה צריך להתמודד, ברצינות, בכבוד, בכנות, והעם אשר ישמע את שני הצדדים יכריע ביניהם.

הצביעות, המשפילה את כל נושאיה, מוצאת ביטויה ביחס אל הליכוד. הוקם גוש גדול – צריך לפרק אותו. טוב יהיה לעם ישראל, לדמוקרטיה, לסיכוי החלפת הממשלה ועוד, אם תנועת החרות תהיה לחוד, אם המפלגה הליברלית תלך בנפרד, אם "לעם" תפעל בעצמה. לו כך היתה משתנית המפה המפלגתית, היתה השמחה שרויה במעונו של מר רבין, המטיף אף הוא לשינוי שיטת הבחירות כדי להביא לגיבוש כוחות פוליטיים גדולים! כמה מכוערת היא הצביעות בהתגלמותה. הציבור נקרא להתבונן מרוב בפרצופה, למען ידע.

אגב, יש להודות כי מערכי הלב של מר רבין אופייניים גם לגורמים אחרים; אשר מתוכם נזכיר היום את ל"ע בלבד. הסיבה מובנת. השבוע הם באו בטענות אלינו, מדוע לא תבענו מחברם שהי  לחברנו, חבר הכנסת הטוב הלל זיידל, למסור להם  את המנדט בכנסת. יש לנו יריבות עם ל"ע; אין לנו ריב עמם ואיננו שמחים לרוע מצבם. אבל עליהם לדעת, כי אנחנו יודעים את כל ניסיונותיהם, מאז הקמת גוש חרות-ליברלים (גח"ל), להפריד בין המפלגה הליברלית ובין תנועת החרות ולמשוך אליהם, אל מה שהם קוראים המרכז הליברלי, חברי כנסת שנבחרו ברשימת הליכוד. לא נסתייע הדבר. קרה להיפך.

אחד מארבעת חברי הכנסת שנותרו לל"ע הצטרף בלב שלם לליכוד, שהוא-הוא המרכז הלאומי-ליברלי בישראל. קיצוניותה של ל"ע בהשתעבדות למערך ובהטפה למסירת יהודה ושומרון לשלטון זר לא עמדו לה. עתה היא עומדת בשלושה מנדטים לא בטוחים על פרשת דרכים ותוהה כיצד קרה הדבר. הליברלים המתקראים עצמאיים ציפו תריסר שנים שהמפלגה הליברלית תפר את הברית אשר כרתה עם תנועת החרות ותצטרף אליהם – והנה, ראו, מה קרה? מה, באמת, התרחש? הלקח הוא, כי לא צריך לפצל כוחות אלא ללכדם ולרכזם, ואין גם להתהדר בקיצוניות של ותרנות. אין בדרך זו שום תבונה. בכלל, אין להתנשא על עמיתיך. צריך להצניע לכת ולהשתדל .... לעם ישראל הזקוק לעזרה רבה.

(כאן חסר קטע במקור של המאמר)

... אפשרות של מילוי מקומה של מפד", לבַל תהיה עוד לשון המאזניים... חופש התמרון חסר לו, למערך, בעיקר משום שקיים הליכוד. לו אפשר היה להביא לכך, שהמפלגות, אשר מהן מורכב הליכוד, תלכנה בדרכים נפרדות, היה לו, למערך, בהנהגתו רבת ההשראה של מר רבין, "המרווח" המיוחל. לפתע נתפס ראש הממשלה הנצור לגעגועים על תקופה אחרת. מה טובים היו הימים שבהם שלטה הסיסמה "בלי חרות ומק"י" בנוסח הידוע – נזכר מר רבין בנוסטלגיה בימים ההם. בינתיים היתה מק"י למוקד ציוני למחצה. הופיעה רק"ח וראש המערך אינו בוש לתבוע מן הנוהים אחריו כי יקומו ויאמרו: בלי חרות ורק"ח.

צר לי לומר, אך יש משהו חולני בנוסטלגיה הזאת. בן-גוריון עצמו, בתקופת חייו האחרונה, זנח לחלוטין את הסיסמה ההיא. הגברת מאיר, תיבדל לחיים ארוכים, עשתה, בשעתה, מאמץ, כדי לשכנע חבר של תנועת החרות להצטרף לממשלה, דווקא בלי איש רפ"י. חילוקי הדעות בין המחנות בישראל רציניים ויסודיים מאוד, אין עוד כמעט איש הרוצה להחזירנו להרגלי דיבור מסוימים של העבר. אחד היוצאים מן הכלל הספורים הוא, כנראה, ראש הממשלה במעבר. הוא דווקא היה רוצה "לחדש" עלינו את אשר אבד עליו הכלח. לחישוביו התמרוניים דרושה לו השוואה, המחללת את השם, בין תנועת החרות ובין רק"ח. במקום אהבת ישראל, שנאת יהודים. מדאיג.

הנחמה היא, כי המשטמה הקשה הזאת היא חסרת אונים. מר רבין אינו יכול "להוריד" כלל. המערך, בהנהגתו, הוא בירידה תלולה, הנראית לעין. אין פלא - במשק, תוהו ובוהו. במדיניות העמדת פנים. הממשלה היא באופוזיציה לכנסת. אין אמון ואין אמינות. מדי יום ביומו גוברים סימני התפוררות. סקרי דעת הקהל מסמנים כמעט מפולת למערך. מר רבין קורא "שלא להתרגש מהם". לא קשה לשער, מה היה אומר, ודווקא בהתרגשות, לוּ הסקרים היו נותנים הערכות אחרות. בחלום יום אביב, מוריד מר רבין את זולתו; הוא עלול להתעורר – מורד.

ד.

השנאה מעבירה על הדעת. בהתקרב העשור למלחמת ששת הימים, מביע ראש הממשלה בישראל סברה, כי הקמת ממשלת הליכוד הלאומי, היתה "טרגדיה". בשביל מי? כמובן בשביל "המפלגה". אלה הדברים המקוריים: "קרתה למפלגה טרגדיה בשנת 1965 עם פיצולה של מפא"י על ידי יצירת רפ"י וגח"ל לממשלת הליכוד הלאומי... במהלכו החכם של בגין, שבכושר התמרון שלו הכניס את גח"ל לממשלת הליכוד הלאומי ובישיבת רפ"י עם פרס ודיין על הגדר... וכו', וכו'.

קטונתי מן המחמאות האלו. לצערי, לא תמיד יכול אני להחזירן. אבל משהו מזעזע באמת יש בתיאור הזה של המאורעות אשר הוליכו להקמת ממשלת הליכוד הלאומי. מדבר אלינו רמטכ"ל לשעבר וראש הממשלה דהיום, והאיש אינו מוצא שום מניע פטריוטי להקמת ממשלת הליכוד הלאומי. הכל תמרון היה, כדי "להכניס" את גח"ל ורפ"י לתך הממשלה. לצערו הרטרואקטיבי של מר רבין, הצליח התמרון ההוא ושיבש את מפלגת העבודה.

זכרוני הדל מספר לי דברים אחרים. האויב מרכז סביבנו כוחות אדירים. כל יום מתהדקת סביבנו טבעת הברזל. מוקמת ברית משולשת נגדנו. מאות אלפים מגויסים – וממתינים. רחובות ערינו שוממים. אימה. מר חזני ז"ל חוזר מביקור בדרום, עובר מסיעה לסיעה וזועק השמימה: כך אי אפשר עוד!

המבוכה גוברת ו... נמשכת.  (חסרות כמה מילים להשלמת הקטע)

...שרים לענייני ביטחון. הרמטכ"ל מתאר לפניה תוכנית פעולה "אנו נגיע להישגים טריטוריאליים מסוימים, אבל הצבא המצרי לא יושמד". אני מציג לו שאלה פשוטה: "אם הצבא המצרי לא יושמד – מה יהיה על הישגינו הטריטוריאליים? אולי יוכל הצבא המצרי, בהתקפת נגד, לבטל את הישגינו 'המסוימים'?" המבוכה בחדר הישיבות היתה ביטוי לחרדה הכללית. הממשלה נתכנסה והגיעה, בהצבעה, למבוי סתום, לאי-החלטה.

. ליכוד לאומי, שתחליט ותעשה ותציל. מאמצינו, ב"ה, נשאו פרי. ומשהוקמה הממשלה ההיא, אמנם כן, בהשתתפות גח"ל ורפ"י, נשתנתה רוח האומה מן הקצה אל הקצה. וכידוע גם המוראל של הרמטכ"ל דאז הורם מאוד. קצין צעיר שליווה אותי ביום השישי, 2 ביוני 1967, ל"אי שם" לפגישה של ועדת השרים לענייני ביטחון עם מפקדי הצבא הבכירים, אמר לי: "אמש, בשבע בערב, הודיע 'קול ישראל' על הקמת ממשלת ליכוד לאומי. במחנה שלנו קם רעש כזה שהיה מסוגל להחריש את כל המיגים המצריים". הכל נשתנה. ביום א', 4 ביוני, בישיבת הממשלה, נתקבלה ההחלטה.

את כל אלה, ועוד, לתאר כתמרון מפלגתי מחוכם, בלא מניע לאומי, אמיתי – לכך דרושה מידה של צרות-עין וכפיות-טובה שאין לה שיעור. לוּ אזרח פרטי היה כך מסלף את העובדות, היה צריך לנוד לו; הרמטכ"ל דאז וראש הממשלה דהיום, העוסק ברעות-רוח שכזו – מה נאמר לו?

אולי מוטב שנחריש. אך נדע – דרוש לו, לעם הזה, ראש ממשלה שינהג לא בשנאת יהודים אלא באהבת ישראל.