חיוב ושלילה בקונגרס הציוני

 חיוב ושלילה בקונגרס הציוני  

(מעריב, 4.2.1972)

א.

יולי 1931. בבזל, אשר בה פתח הרצל את הקונגרס הציוני הראשון, מתכנס הקונגרס השבעה-עשר. על במתו עומד ז'בוטינסקי. הוא קט בדור, הניצב בין השמדה לבין הגאולה. הוא קורא לעלייה גדולה, לרוב יהודי בארץ ישראל, לעשייתה למדינת היהודים. בהזכירו את המנדט, מציין ז'בוטינסקי, כי מדובר בו על   ה ק מ ת ו   מ ח ד ש   של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.

והוא הוסיף: "להקים מחדש אפשר רק דבר שכבר היה קיים. ומה היה טיבו של הבית הלאומי היהודי, שכבר היה קיים פעם בארץ ישראל, ידוע לכל ילד בישראל ואנגליה... ישאלוני, לשם מה עלינו להביע את פירושנו זה בקול רם? חייבים אנו לומר זאת, כי זה היסוד החוקי היחיד לתביעתנו לעלייה  גדולה ... היסוד החוקי היחיד, שלפיו רשאים אנו לתבוע עלייה גדולה הוא, כי הביטוי בית לאומי פירושו רוב יהודי. ועצתי היא שלא נוותר על יסוד זה, כי מתנגדי הציונות טוענים שאפשר ליצור בית לאומי גם על ידי מיעוט, ולכן דיה גם עלייה קטנה... טיהור האווירה היה להכרח פוליטי, והוא יוגשם על ידי שנאמר את האמת. מדוע עלינו להרשות, כי יכנו את המלה מדינת היהודים בשם קיצוניות? לאלבנים ישנה מדינה משלהם, לבולגרים מדינה משלהם; הרי מדינה היא מצבו הנורמאלי של כל עם. אילו היתה קיימת היום מדינה יהודית, לא היה איש אומר, כי דבר זה איננו נורמאלי, ואם שואפים אנו לנורמליזציה, כלום מותר לומר, כי קיצוניות היא זו – וזאת צריכים לומר אנו בעצמנו?"

אבל אז "אנו בעצמנו" אמרנו, כי מדינה יהודית היא קיצוניות, אפילו בלתי נסבלת. הקונגרס הציוני ה-17 דחה את הצעותיו של זאב ז'בוטינסקי. בשם רוב המכריע, אשר עבר עליהן לסדר היום, דיברו 3 מנהיגים ציוניים. הראשון בהם הכריז, בפני עם ועולם, כי אין לו הבנה, או (אף) אהדה לתביעה לרוב יהודי בארץ ישראל. השני דחה את רעיון המדינה היהודית מטעמים... מוסריים דווקא. הוא טען, כי מדינה פירושה שלטון היהודים על הערבים, וכי הדרישה לשלטון כזה, בימים בהם הערבים יהיו למיעוט והיהודים לרוב בארץ, מקורה במוסר הוטנטוטי. במלים אחרות, הרעיון הוא פסול מעיקרו. מנהיג שלישי חילק את העם, גם בהקשר זה, למעמדות, לפועלים ולבורגנים. היה ברור מהודעתו, כי שומר נפשו הסוציאליסטית ירחק מן המדינה היהודית. הוא אמר: "אנו דוחים את הרעיון הבורגני (ההדגשה שלי –מ.ב.) של מדינה יהודית". כל מי שהיה, בימים ההם, אדם צעיר, אך מבוגר, יודע, כי בביטוי ההוא, אשר עוברת מן הגרמנית, כלולה היתה פסילה מוחלטת, דחייה ללא סייג או תנאי. בורגני?.. שומו שמים.

כך פסלו, יהודים וציונים, את רעיון המדינה היהודית בארץ ישראל. ברבות הימים, אימצוהו פוסליו. בדיעבד, הם טענו, כי זאב ז'בוטינסקי הקדים להציעו, בעוד הם קיבלוהו בעתו. מוקדם מדי! אוי ליד הרושמת מלים אלו; אבוי לעיניים הקוראות אותן. קיץ 1931. שנה ומחצה לפני שהינדנבורג הזמין את היטלר להיות לקנצלר. חמש שנים לפני ליל הבדולח, ולפני ההודעה, כי מלחמה חדשה פירושה קץ היהדות האירופית. שמונה שנים לפני שמיליונים יהודים, חולמי דיון ודורשיה, נפלו בידי האויב – המשמיד. אחת-עשרה שנים לפני ועידת ואנזה... לשליש מעמנו, לשישה מיליונים יהודים, אנשים נשים וטף, לא נותרו אלא שנים ספורות, כדי להציל את נפשותיהם. ונמצאו בתוכנו אנשים, מנהיגים ומדינאים, אשר טענו, ואולי עודם גורסים, כי בשנות השלושים הראשונות היה מוקדם מדי לקבוע, כי מטרת הציונות היא מדינה יהודית וללחום להגשמת המטרה הלאומית.

תשע שנים לאחר הקונגרס ה-17, נדם לבו של זאב ז'בוטינסקי. ספד לו, בלונדון, חיים וייצמן. הוא אמר, כי לו אף לו מטרה אחת היתה, אך הם נבדלו בהערכת הקצב. אני, הסביר וייצמן, בחרתי בשיטה של בניין איטי; ז'בוטינסקי רצה ודרש, למהר. ההיסטוריה תשפוט בינינו, הפטיר המספיד. דברים אלה נאמרו באוגוסט 1940. ההיסטוריה שפטה. מה נורא הוא פסק-דינה. מדוע לא מיהרנו? מדוע נאמר, במשך שנים רבות, גורליות, לעם ולנוער ולכל הגויים, כי המדינה היהודית אינה, ולא תהיה, מטרתנו? איך אפשר להשפיע על השגת מטרה, אם אין רוצים בה, אם פוסלים אותה, מעל לכל, מבחינה מוסרית?

מאז חלפו ארבעים שנה. מאורעות היסטוריים התרחשו, מחרידים וכבירים גם יחד. הם ידועים מכדי הצורך להזכירם. קיימת מדינה יהודית, זו השנה העשרים וארבע. הכל רואים בכך מצב נורמאלי, בדיוק כפי שהעריך זאב ז'בוטינסקי. יש לנו רוב יהודי בארץ ישראל המערבית. ובירושלים, המשוחררת, האחת, התכנס קונגרס ציוני, העשרים ושמיני למניין. תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי מציעים לו לקבוע מפורש, כי זכותו של העם היהודי לארץ ישראל אינה ניתנת לערעור, וכי, במלחמת ששת הימים, שוחררה נחלת אבותינו. הפעם אין הקונגרס עובר לסדר היום. להיפך. הוא מקבל את ההצעות פה אחד. מי יסיר עפר מעיניך, מורנו ורבנו. שרית ותוכל. צדקתך הוכחה לעיני כל. אך מה נורא המחיר, אשר שילם העם, בעד תעיית הלבב של מנהיגיו. כי לא שמעו בקולך, בעוד מועד.

ב.

לא מיד, ולא בקלות, נתקבלו הצעותינו, המוזכרות בפרק הקודם, בקונגרס הציוני ה-28. הגשנו אותן, בעקבות הדיון האידיאולוגי, לוועדה המדינית. היא דחתה אותן ברוב מכריע, שוב נשארנו לבדנו. לא נרתענו, אך הודאגנו מאוד. כלום תחזור, מבחינה רעיונית, פרשת הקונגרס ה-17? גם תמהנו. הייתכן, כי איגוד הציונים הכלליים או המזרחי לא יתמכו בהצעה, הקובעת את זכותנו על ארץ ישראל? באנו במגע עם ראשי שתי הסיעות האלו. הם הודיעו לנו, כי במליאת הקונגרס, אשר בפניה תובא ההצעה בצורת "הסתייגות", יצביעו חבריהם, יחד עם ברית חרות-הצה"ר, בעדה. שמחנו. יום לפני כן, בדקנו את תקנות הקונגרס כדי לעדעת מהו מספר הצירים הזכאי לתבוע הצבעה אישית, שמית. מצאנו: שישים. הצענו,א פוא, לאיגוד הציונים הכלליים ולמזרחי, כי צירים משלוש הסיעות יחתמו על התביעה לערוך הצבעה מיוחדת כזו על ההצעה הנוגעת לארץ ישראל. הדבר הוסכם. במשך שעות ספורות אספנו למעלה מ-130 חתימות, ביניהן אלו של חברי מפלגת העבודה. יש יסוד להניח,כ י מהלך פרלמנטרי זה קבע את תוצאות ההצבעה. מפלגת העבודה, בוודאי, חישבה והגיעה למסקנה, כי להצעתנו, על ידי הצבעה אישית, יש סיכוי סביר לקבל רוב, גם אם המפלגה, בתור שכזו, תעמוד בהתנגדותה. בישיבה מיוחדת של סיעתה בקונגרס הוחלט, על פי דרישת חלק מחבריה, כי הסיעה כולה תתמוך בהצעתה של ברית חרות-הצה"ר. שמחנו מאוד.

היה עלינו להתגבר, ברג האחרון, על קושי נוסף. במזכירות הקונגרס החליט מאן דהוא להתחכם, והוסיף על הצעתנו המקורית, הפשוטה, משפט הגורע ממנה. הקונגרס נתבקש לדחות את ניסיון המהילה, ולהצביע על ההצעה, כפי שהיגשנוה לוועדה המדינית ולמליאה. הבקשה נתמלאה. ההצבעה נתקיימה. הכל חייבו. היה זה חיזיון מלבב. היתה זו שעה נאה לקונגרס וטובה לנו, לתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. באשר להצעתנו השנייה, לא היה קושי מיוחד לזכות בתמיכה כללית בה. המלים: שוחררה נחלת אבותינו וגו' נלקחו מן הקריאה המשותפת לממשלה ולהנהלה הציונית מיולי 1967. ראש הממשלה, הגברת מאיר, חזרה עליהן בכנסת, בהציגה בפניה, בדצמבר 1969, את ממשלת הליכוד הלאומי אשר בראשותה. היה קשה מאוד להצביע נגד, או לעבור לסדר היום על הצעה, אשר כך נוסחה, מלה במלה. כך זכינו לציון הזכות והשחרור, הנובע ממנה.

מאידך גיסא, דחה הקונגרס, ברוב מכריע, את הצעת מפ"ם על שתי מדינות בארץ ישראל, האחת ישראל והשנייה, מדינה "פלשתינאית-ערבית-ירדנית". הרבה יותר מ-200 צירים, מכל הסיעות, הצביעו נגד הצעה זו, ורק 39 צירים הרימו ידם בעדה; עשרים נמנעו. ברית חרות-הצה"ר איחדה את הקונגרס סביב הצעתה המדינית המרכזית. מפ"ם היתה בו מבודדת לחלוטין עם הפלשתינאיות שלה. תופעה אופיינית היא, שאינה חסרת חשיבות.

הבאנו הצעות נוספות. בדיון האידיאולוגי העלינו תשע נקודות. הזכות לארץ ישראל, כאמור לעיל; לא עוד רוב יהודי בארץ ישראל – שהושג – אלא רוב היהודים בארץ ישראל; לבני העם הערבי בארצנו שיווי זכויות, קידמה כלכלית וחברתית, הכרה בלאום הערבי, פיתוח חופשי של תרבותו, לשונו, מורשתו הדתית והלאומית; הושטת יד לשלום; אין עם הרוצה בשלום כמונו; שליטי ערב המתמידים בתביעתם לנסיגת ישראל לקווי ה-3 ביוני 1967 ולמה שהם מכנים פתרון הבעיה של העם הפלשתיני, שואפים להחריב את מדינת היהודים; כאשר אויבינו יגיעו למסקנה, כי אין להם עוד סיכוי להכחיד את מדינתנו, תיפתח הדרך לשלום; יש לומר בגלוי, ללא כל התחמקות, כי, בעקבות מלחמת ששת הימים יחולו שינויים טריטוריאליים יסודיים לגבי המצב שקדם לה; היתה זו מלחמה, בה השתמשנו בזכותנו להגנה לאומית עצמית;  אחר מערכה מעין זו תמיד חלים שינויים טריטוריאליים; כך נקבע במציאות ובמשפט הבין לאומי אחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה גם יחד;  והכללים החלים על כל העמים מן הדין שיחולו גם על העם היהודי; הבעיה הדמוגרפית נראית אחרת לגמרי מכפי שציירוה, לפני ארבע שנים, המחשבים למיניהם; הרוב היהודי בארץ ישראל לא קטן; הוא יגדל וילך בזכות העלייה הגוברת ממערב וממזרח גם יחד, כפי שציפו ואמרו, המאמינים; יש לבטל את העוני בישראל, שהוא חרפה לחברה שלנו;  במאמץ אמיתי, בתקופת זמן סבירה, ניתנת הבעיה לפתרון, לגבי רבבות משפחות מרובות ילדים בדיור ובהשכלה, שהם תנאי לקידום האדם; לגבי יהודי אין הפרדה בין לאום לבין דת; משום כך הכנסנו את המושג גיור לחוק המדינה: המושג גיור הוא כולו הלכתי; לפיכך, אין גיור אלא על פי ההלכה; הנוער היהודי בגולה חייב להיות לנוער עברי, עוד בטרם שב לארץ אבותיו; הכוונה היא ללשון, היא צריכה להיות שגורה בפיו; לא עוד שפה נלמדת בלבד, אלא שפה מדוברת, חיה; כך ייבנה הגשר ויעברוהו אלפים ורבבות.

חבריי, שליחיה של ברית חרות-הצה"ר, גילו יוזמה מחשבתית ברוכה. הם הביאו הצעות, בפני הוועדות והמליאה של הקונגרס, בכל שטחי הפעולה הציונית. חלק ניכר של הצעותיהם נתקבל, בשלמותן או בחלקן. אחרות נדחו. אבל בשום קונגרס קודם לא ראיתי מידה כזו של תמיכה, מצד חברי סיעות אחרות, בהצעותינו, כמו בקונגרס הכ"ח. התקדמנו.

ג.

בקונגרס הזה נפלה הכרעה ברורה לגבי הגישה לפתרון בעיית היהודים בברית המועצות. זוכר אני היטב את הדיון על שאלה היסטורית זו, שנתקיים לפני 11 שנים, בקונגרס הכ"ה. נשיא ההסתדרות הציונית של אז, ד"ר נחום גולדמן הביע את תקוותו, כי עוד בדורנו תחודש האוטונומיה הלאומית-דתית של היהודים ברוסיה, אותה "אוטונומיה" יידישאית בצורתה ואנטי-יהודית בתוכנה, שהיתה להם, וניטלה מהם. אחד הצירים היה צריך להזכיר לו, כי הוא "שכח" את העלייה, את שיבת ציון. אבל יש להודות, כי הרוב הגדול בקונגרס ההוא הזדהה עם השוכח, והריע לו.

מול פני ההתעלמות הזאת, היתה חובתנו להעלות את התקווה האמיתית של עמנו. סיפרתי לבאי הקונגרס הכ"ה משהו מן הניסיון. בשנת 1941 שטנו צפונה בספינת אסירים, או עבדים, על פני הנהר פיצ'ודה. היינו שם קבוצת ציונים קטנה. היה עמנו קומוניסט יהודי שהגיע בשעתו לגדולה וממנה הוטל לבירא עמיקתא. היינו יחד במעין גיהנום עלי אדמות. המנהיג הקומוניסטי לשעבר סבר,כ י קיצו קרב. הוא ביקש מאיתנו לשיר לו "לשוב". כוונתו היתה לנוסח הישן של התקווה: לשוב לארץ אבותינו.

לסיכום הסיפור, אשר שוחזר מן המציאות, אמרתי את המשפט הבא: "אדוני הנשיא, יורשה לי לומר, שקונגרס ציוני והסתדרות ציונית והעם היהודי החופשי בכל חלקי תבל, מקווים כי עוד בדורנו זה נראה את בני עמנו מרוסיה שבים אלינו, למדינת ישראל, לארץ שיראל, לארץ אבותיהם".

בקונגרס הכ"ח, שנסתיים לפני שבוע, הרשיתי לעצמי להזכיר את הדברים האלה מלפני 11 שנים, מן הפרוטוקול של הקונגרס הכ"ה. היה ברור לעיני כל משקיף, כי הרוב המכריע התייצב הפעם עם האסכולה של שיבת ציון להמוני דורשיה בברית המועצות.

בסוף ינואר 1972 יכולנו להודיע, בלב שלם, כי צדקנו גם בעניין זה. הקומוניזם ניסה להשמיד את הציונות, בבתי כלא ובמחנות ריכוז, בהרעבה ובעבודת פרך, בלילות לבנים של חקירות אין-סופיות. התברר, כי כל אמצעי הדיכוי של ממשלת זדון לא עמדו לו, לקומוניזם. הוא לא הצליח לעקור את התקווה "לשוב". הציונות גברה על הקומוניזם. הם שבים אלינו, אחינו ובנינו, מארץ הסובייטים לארץ היהודים. הם שבים במסירות נפש, באהבה רבה. אשרי הדור שזכה לראות כי אמת אמונתו.

ד.

לא הכל היה חיובי בקונגרס הציוני האחרון. היו בו גם תופעות שליליות. מעיקרן, הן תוצאה של העונה, של האופנה. כזאת היא התקופה, בה הצעירים מתחילים והזקנים יסיימו. מתי קרה בפרלמנט הבריטי שאחת מחברותיה מורטת את השערות ושורטת את הפנים של מיניסטר של הוד מלכותה? בימים עברו, היו חילופי דברים שונים בווסטמיניסטר.  ליידי אסטור אמרה פעם לווינסטון צ'רצ'יל, כי לו הוא היה בעלה, היא היתה נותנת לו רעל. הוא השיב לה מני וביה: לו את היית אשתי, הייתי לוקח אותו. בימינו, אפילו בבית הנבחרים בבריטניה מחליפים, לעתים, לא דברים אלא מהלומות.

בקונגרס הציוני לא הגיע לכך, גם אם הנשים דווקא היו מרוגזות מאוד. אפשר להבין לרוחן, אך אין להצדיק את חמתן. רוב המשתתפים בהצבעה תמכו בהצעה, כי נושא משרה ציונית בגולה ייקרא לעלות אחרי שתי תקופות כהונה, או יותר תקופות כהונה, או יוותר עליה. מהו העוול הנורא שהחלטה זו? היועץ המשפטי להסתדרות הציונית, הביע בינתיים את דעתו, כי ההחלטה אינה תופסת. יש לבדוק, האם סמכותו היא להכריע בעניין, או להגיש חוות דעת משפטית.

בקונגרס נתגלה, לעתים, חוסר סבלנות להקשיב ליריב ולדעתו. אפילו אם אופנה עולמית היא, אין להשלים עמה. אך אין צורך לאבד את שיווי המשקל. כל באי הקונגרס יעידו, כי בזמן נאומי, הושמעו קריאות שונות, לא כולן מחמיאות. מה בכך? אפשר להשיב, או להמשיך, ואין לצאת מן הכלים. יש אצלנו, כפי הנראה נואמים, או עסקנים, מפונקים, הם התרגלו זמן רב להיות ברוב, או בשלטון, ואם הם נתקלים בקריאות התנגדות, הרי הם מאבדים את עשתונותיהם. סובלנות, כן; פינוק, לא.

גרועה מכל היא, כמובן, הצביעות, אנשים נפגעים, נעלבים מקריאות מסוימות, יפה. אבל מדוע אין הם משמיעים אפילו מחאה קלה נגד הניסיון להעליב את זולתם? מעשה שהיה כך היה. בלונדון הניפו נערים כרזה, בה נאמר, כי מבקר מסוים הינו אויב הציונות. האויב הזה הוא ציוני קרוב לחמישים שנה. אולי אפשר היה להוסיף משהו על כך. אין צורך. אויב הציונות? יחד עם מי? אף על פי כן, לא קמו מנהיג, או מנהיגה, בקונגרס, כדי לומר מלה של הסתייגות מן התואר החמוד הזה. לבסוף, מתאוננים המחרישים על חוסר דרך ארץ.

חיוב ושלילה שימשו בערבוביה בקונגרס הציוני האחרון. מתוך התבוננות מקרוב, יכול אני להעריך כי מן השלילה רב החיוב.