חטיפות ועינויים בירושלים
חטיפות ועינויים בירושלים
הצבור אינו יודע, כי בימים האחרונים לפני ראש השנה, ובימי ראש השנה, היתה ירושלים לשדה מערכה קטן בין המיליציה של אדולף בווין והבולשת שלה מצד אחד, לבין הארגון הצבאי הלאומי מצד שני וכדאי שהצבור ידע את זאת. אמנם, את כל הפרטים לא נוכל לפרסם, כי עוד ישנה בארצנו בולשת אחרת, המעוניינת לדעת מה מתהווה מתחת לשטח של עיר בירתנו. אולם, את עיקר הדברים נמסור. הם מעניינים ופרסומם יביא תועלת. תמנענה בעתיד הרבה אי-הבנות.
אם כן, המיליציה של אדולף בווין בירושלים היתה עסוקה מאד בימי "יציאת אירופה". היא חטפה חבר שלנו, החזיקה אותו בחדר אפל במשך שלושה ימים ושלושה לילות ועינתה אותו עינויי תופת-ממכות אכזריות בכל חלקי הגוף, עד שימת סיגריות בוערות לכפות רגליו היחפות.
כתגובה על כך - ובהתאם להודעותינו הקודמות ולהוראות שניתנו מראש לאחראים במקומות - ציווה מפקד מחוז ירושלים לעצור את אחד ממפקדי הבולשת של ה"הגנה". האיש נעצר והוכנס למאסר שלנו. החזקנוהו עשרים וארבע שעות. לא נגענו בו משתי סבות:
א' - ענויים של אסיר חסר מגן - זוהי ברבריות של גיסטפו גרמני או בריטי. במקום לענות את איש ה"הגנה", כפי שעונה חבר שלנו, בכרנו - הפעם הזאת, ורק הפעם הזאת - להזהיר את מפקדת המיליציה בפני שימוש בשיטות האינקוויזיציה. הודענו לה כי בעתיד נשיב על ענויים בענויים, כפי שהשבנו בחטיפות על חטיפות. אנו מקווים, כי אזהרתנו תועיל.
ב' - איש ה"הגנה" שהיה בידינו הביע את צערו על המלאכה שהוטלה עליו. יותר מזה: הוא הודה, כי בעצם אין הוא - כמו חבריו הרבים - אלא שכיר בידי מנגנון היודע לשלם עבור מלאכה בזוייה. והנה המכתב של האיש כלשונו וככתבו (הסגנון, יש להודות, אינו משובח ביותר):
"הנני מאשר בזה שלאחר החטיפה התנהגו אתי בסדר גמור. אני מתכוון שהרגשתי טוב וקבלתי יחס הוגן.
לעבודה שעבדתי בה הניע אותי לא עצם הפעולה בטירור, אלא מבחינה בריאותית וכספית כאחת".
מכתב קצר זה, אשר את תצלומו הננו מוכנים לפרסם כל רגע, דורש הרבה פרושים, אבל לא נעסוק בהם עכשיו. נעבור לשאר המאורעות בירושלים.
אנשי המיליציה, ש"שכחו" כי הם החלו בחטיפות, ואנו, כפי שהבטחנו להם, הגיבונו עליהן, חטפו, כ"תגובה" מצדם למעצר חברם הנ"ל, חבר שלנו. חייל זה היה שנים רבות חבר בפלמ"ח ועבר אלינו, כפי שעבר אבשלום חביב ורבים אחרים. הוא התנגד, אחד נגד עשרה, לחטיפתו. אך חוטפיו התגברו עליו, לאחר שפצעוהו פצע מסוכן בראש. בזמן ההיאבקות נפלה מפניו של אחד החוטפים המטפחת, וחברנו הכיר בו... את ידידו מימים עברו. הלה מלמל: "קבלתי פקודה", קבלתי פקודה" ועוד. במקום חמעצר חבשה לחברנו את הפצע חברה של ה"הגנה" ומצאה בו עוד סימן לפצע גדול. "מה לך כאן?" - שאלה.
"זה השיב הלוחם - קבלתי מידי האויב הבריטי, ואת זה קבלתי מכם, משרתיו."
הנערה התיפחה בבכי: "אל תדבר אתי על זה, מה לעשות?-פקודה, פקודה"
אנשינו בירושלים לא עברו, כמובן, לסדר היום על התגרות חדשה זו, ויצאו לעצור את אחד מגדולי הבולשת של ה"הגנה". אך לא הצליחו. האיש קבל מכות נמרצות - זה הגיע לו עבור חברנו הנ"ל - אך לא נלקח למאסר בגלל התקרבות המשטרה הבריטית.
לעומת זאת האירה לנו ההצלחה פנים במקרה אחר. האיסטרטגים של ה"הגנה" שמו לאנשינו מארב במקום, שממנו לקחו את חברנו הפצוע. והם לא ידעו שאנו נדע... ארבעה הם היו גבורי ה"הגנה", מזויינים בגרזנים, במוטות ברזל ובמקלות, ערים ודרוכים לקרב, שמא ייכנס בחור אחד שלנו מבלי לדעת על נוכחותם והם יראו גבורתם ויתנפלו עליו בגרזניהם ויוליכוהו שבי למפקדיהם. אך קרה אחרת. נכנסו שלושה בחורים שלנו. נפלה פקודה קצרה: "הידים למעלה!" "הגבורים" זרקו את הגרזנים ללא אומר ודברים ומסרום ברעדה, שלא הצליחו להסתירה, לידי שוביהם, חיילי הארגון הצבאי הלאומי. את השלושה שלח מפקדנו לבתיהם; את הרביעי - את מפקדם - הוא הביא והכניס למאסר, שבו הוא עדיין נמצא.
בין מקרה אחד לשני נחטף חבר אחר שלנו - שוב חבר ה"הגנה" לשעבר. כשהגישו לו אוכל, דחה אותו, באמרו: "האוכל שלכם מגעיל אותי". אמרו לו שוביו: "הכה עמוקה היא השנאה שהחדירו בך?" אמר להם: "אצלכם הייתי חמש שנים; בארגון הצבאי הלאומי הנני שנה אחת בלבד, והשנאה, שאתם החדרתם בי במשך חמש שנים לארגון, חוזרת עתה אליכם. כבר למדתי את האמת".
האיש, בינתיים, שוחרר מידי חוטפיו.
הנה ה"כרוניקה" הירושלמית של הימים האחרונים. יסיק ממנה כל אחד את מסקנותיו. וישאל: הסימן הוא לשנת תש"ח הבאה עלינו? הנפתחה מלחמת אחים בארץ? אנו משיבים: בין אם תהיה התפתחות נוספת לעניני ירושלים ובין אם ייפסק המשחק הפסול - לא יצליחו אנשי המיליציה להניענו מדרכנו. אמנם, להם נשלם כגמולם, ואנו יודעים עליהם הרבה יותר משהם מדמים בנפשם. אבל שנת תש"ח תהיה - בכל התנאים - שנת מלחמה במשעבד הבריטי.
(שודר בקול ציון הלוחמת)
