חזון חברתי וקידמה אנושית

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ח' אדר ב' התשכ"ה, 12 במרץ 1965
מתוך:
עמוד 3
נושאים:
מדיניות חוץ - או"ם. מורשת ישראל - אנטישמיות, בלשנות, שואה. מדינות - ארה"ב, בריטניה, ברית המועצות (רוסיה), צרפת. אישים - ג'פרסון, הרצל, זאב ז'בוטינסקי. מפלגות - הפרוגרסיבים, ליברלים (ליברלית), מפ"ם, מפא"י. כלכלה - הפרטה, יחסי מפרנס-שליט, רפורמות כלכליות, שוק חופשי. תיקון החברה - ועד העובדים, חמשת מ"מים, צמצום פערים. חירות האדם - חירות הפרט, חירות כלכלית, מהפכה צרפתית. לאומיות - לאומיות. השקפות חיים - ליברליזם, סוציאליזם, קומוניזם. בטחון - מרוץ חמוש. משפט - צדק. זכויות אדם - שב"כ
העיתון מדווח על דבריו של בגין ב-7/3 בכנס מועמדי סיעת "תכלת לבן" לבחירות בהסתדרות הכללית. בגין עמד על הטשטוש שחל בין ימין לבין שמאל ועל העלילה שרווחה במשך שנים כאילו הימין הוא זה שמיצג את הריאקציה ואילו השמאל הוא זה אשר מייצג את הקידמה.ואילו עתה הוכח כי הסוציאליזם המרכסיסטי שאמור היה לייצג את הקידמה הוא המייצג את הריאקציה בגין הדגיש את מחויבותה של תנועת ז'בוטינסקי מאז ומתמיד כלפי הפועל העברי.והדגיש את חמשת המ"מים שלהם הטיף ז'בוטינסקי: מזון ,מלבוש ,מעון ,מרפא ומורה. עוד הציע בגין בנאומו כי יום כ' בתמוז יהפוך ליום חג העבודה במקום אחד במאי וכי בעצרות במקוםהדגל האדום יינשא דגל כחול לבן בעל שבעת כוכבי הזהב לפי הצעתו של חוזה המדינה דיווח על הנאום מובא בגליון חרות מיום 08/03/1965 "1,500 נציגי עובדים בכנס רב רושם של מועמדי תכלת לבן בהסתדרות הכללית" 225466
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

ימין ושמאל מה הם?

שואלים אותנו, את אנשי תנועת החרות, את תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, מהו חזונכם החברתי? ומקשים עלינו: איך תשאו את דבר הצדק החברתי אם אינכם סוציאליסטים ואם התואר שניתן לכם על ידי המחלקים למיניהם וחשוכי ההתבוננות, הוא ימין. ראשית, נתרץ את הקושיות; שנית, נשיב לשאלה.

המילה ימין, אין לנו מאומה נגדה. היא מילה תנ"כית מקורית, אדירה, בעיקר במשמעותה החברתית. כאשר אדם זקוק לעזרה, אומרים על מי שמושיט לו אותה, שהוא עומד לימינו. בעברית, אין אומרים לשמאלו. כתוב: אף תמכתיך בימין צדקי, מוליך לימין משה זרוע תפארתו. כך אמר נביא האמת והצדק ישעיהו. וכאשר הנרדף משמיע לכפי ה' את תלונתו המרה לאמור: כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו, דברה אתי לשון שקר ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם, תחת אהבתי, ישטוני ואני תפילה, וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי. הרי הוא משמיע את תפילתו למרומים לאמור: כי יעמוד לימין אביון, להושיע משופטי נפשו. עומדים לימינו של האביון, לא לשמאלו.

העוד נאמר: צדק מלאה ימינך. לא שמאלך. וכאשר בא החכם מכל אדם לקבוע את החלוקה הזאת, הלא הוא אומר: לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. ורק כאשר הנרדף מבקש סעד נגד אוייבים מבקשי נפשו, הוא מוקיע אותם בכך שימינם הוא שקר. לאמור: "פצני והצילני מיד בני נכר אשר פיהם ידבר שוא וימינם ימין שקר".

במובן זה של המילה התנ"כית, אנו מוכנים לקבל את התואר ואף לשאתו בגאווה. האמת ההיסטורית היא, כי לא רק בשפת התנ"ך, אלא ברוב לשונות תבל, מ-"right" כנגד "wrong ". או מ-"droit" - במובן החוק והמשפט ועשיית הצדק - ועד למושג "sinister" "sinistra" - החלוקה של המושגים האלה, כפי שהאנושות ירשה אותה מאבותינו, היא, כי ימין מייצג ומסמל את הצדק והטוב, והיפוכו – הרשע, הרדיפה והמזימה.

אך גם זו אמת היסטורית, כי מזה 175 שנה בקרוב, הוחדרה על ידי תעמולה מטעה בתכלית חלוקה הפוכה. באסיפה הלאומית הראשונה, לאחר המהפכה הצרפתית הגדולה, ישבו באולם האמפיתיאטרוני לשמאלו של היושב-ראש המהפכנים הרדיקליים ולימינו – המתנגדים להמשך המהפכה. מאז נחלקה האנושות ל"ימין" ול"שמאל". ואלה שזיהו את עצמם עם הקידמה הדביקו לשמאל את תו הטוב והסעד, ואילו ימין את תו הרע והנסיגה.

אפשר לומר, כי מימי שאול התרסי והצלחת תעמולתו בניגוד לצו רבו בקרב העמים, להבטיח להם גאולה אם יקבלו את אשר עצמו דחה, - והצלחת תעמולתו קבעה את גורל היהדות גם לחסד וגם לשבט; לחסד האמונה הכבירה; לשבט היסורים האיומים – לא היתה הצלחה תעמולתית יותר גדולה מאשר זו של הסוציאליסטים, ובעיקר המרכסיסטים בכך שהצליחו במשך הדורות האחרונים להחדיר את הכרה כי ימין פירושו ריאקציה ושמאל פירושו קידמה.

ודאי, אם ימין מזוהה עם מעביד המוריד מתחת לפני האדמה, במכרה פחם ילדים בני 12 ומעסיקם במשך 14-12 ו-16 שעות, כפי שקבעו ועדות חקירה של הפרלמנט הבריטי מהמאה ה-19 אחרי המהפכה התעשייתית, עליהם הסתמכו מארכס ואנגלס בתארם את מצבו שלמעמד הפועלים באנגליה בימים ההם, בהוכיחם כי במפעלים מסיימים אפילו לרגע אחד לא נתקררה המיטה משום שילדים באו וילדים יצאו, ילדים ירדו וילדים עלו במשך כל שעות היממה; אם ימין מזוהה עם יחס כזה לעובד ומולו ניצב מעסיק כמו רוברט אואן, החולם על יחס אחר לכל עובד ועל איסור עבודת ילדים – נכון הוא שימין כזה הוא ריאקציה ושמאל כזה הוא קידמה.

אם ימין מזוהה עם גזען בדרומה של אמריקה המוכן לרצוח כושי, משום שהוא דורש את זכויותיו, ועל ידי הפעלת הקו קלוכס קלן, ומולו ניצב מי שדורש לא רק את האמונה וההלכה אלא את הגשמתה במציאות, שכל האנשים נולדו שווים, ככתוב בהצהרת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה – ימין כזה הוא ריאקציה ושמאל כזה הוא קידמה.

אבל במונחים ובמושגים אנושיים יש תהפוכות. אם שמאל מייצג משטר שבו הפועל בבית חרושת נעשה "Fabricae Adscriptuscii" כפי שהיה בימי הביניים האיכר Glebae Adscriptus; אם אין הוא רשאי לעזוב את המפעל שבו הוא מועסק כדי לבקש עבודה טובה יותר, לו ולבני ביתו, ואם בעזבו את המפעל הזה הוא עלול להיות לא רק מורעב אלא גם מוכנס לבית סוהר ושלוח למחנה ריכוז; אם שמאל מייצג משטר בו שום פועל אינו זכאי להשתמש בנשק הניתן לו מאז הוא החל להתאגד, להניח את כלי העבודה בשעת דחק ולבקש ולדרוש הטבת תנאי העבודה ותנאי שכרו ואם הוא ינסה להכריז על שביתה כזאת, גורלו שנים רבות בבית סוהר או יסורים במחנה ריכוז אי שם באיזור הסוב-ארקטי; אם שמאל מייצג משטר אשר בו אותה קבוצת אנשים נותנת, כביכול, פרנסה ויכולה לשלול אותה, והיא יכולה לתת לך חופשי ברחוב והיא יכולה לשלול ממך את חרותך האישית, כלומר, השילוב הנורא ביותר, האפשרי ביחסים בין בני אדם, של המפרנס והשליט, שילוב אשר ג'פרסון בהזהירו מפני מתן כלים מסוכנים בידי שליטים, בין אם הם מחוקקים ובין אם הם מבצעים, מעולם לא העלנו על דעתו; אם שמאל אלול לייצג משטר שבו האדם אחוז פחדים ואם הוא נאסר לא עורך-דין יעמוד לימינו ולא מפחתו תדע מקומו; אם שמאל פירושו משטר שבו חלוקת ההכנסה הלאומית מתחילה מנקודה עליונה בפירמידה עד לידי מותרות, ומסתיימת ברעב, יחפנות, בחוסר גג, בחיים של מספר משפחות בחדר אחד – אם זהו שמאל, הרי הוא הריאקציה בימינו.

יבושו ויכלמו כל אנשי השיגרה המחשבתית, וכל אנשי הקללה הציבורית, המנסים לזהות לוחמי חופש בישראל, אנשים אשר קמו להלחם למען חרות האדם ולמען כבדו האדם, אנשים אשר סכנו את נפשותיהם, כדי להוציא עם לא רק משועבד אלא גם מושמד מתחום דמים לתת לו סטטוס של עם בן חורין, ולתת מופת לאחרים לאיך להלחם על זכות, על חרות, על כבוד, על כל אותם ערכים אנושיים העושים את החיים כדאיים לחיותם – יבושו ויכלמו כל אלה אשר על ידי האינסנואציה "הימנית" מנסים לזהות אנשים כאלה עם גזענים בדרומה של אמריקה, או עם חוליגנים גזעניים באנגליה או עם כל מי שמייצג את הנסיגה האיומה של האדם לעבר המערה המוסרית ממנה יצא בעיקר ביום בו עמנו שמע את הבשורה: כי לא אתם עבדים ולא עבדים לעבדים, עד אשר תורה אלוהית, נצחית, עברית, אנושית זאת מצאה את ביטויה בשיר המהפכה האדיר לנשק אזרחים, יום התהילה הגיע - נגדנו העריצות...

השאלה, איפוא, איננה של התו המלאכותי, האווילי, חסר כל תוכן, של ימין ושמאל. אדם אינטלקטואלי, נבון, אחרי שיתבונן בהתפתחות המושגים האלה מימי ישעיהו ועד, להבדיל ימי מארכס, לא ישים עוד את התו הזה על פי ידיו של אדם או על פי הישיבה באסיפה הלאומית פריז לפני קרוב ל-175 שנה אלא הוא ישאל: מה תוכניתה של תנועה, מפלגה, סיעה מסוימת? תכנית מתקדמת היא או נסוגה? ביתר דיוק, – תכנית איננה יכולה להתקדם – היא מקדמת או מסיגה אחור. זאת השאלה. ואנו העבר נתבונן בשאלה – האם חזונה החברתי של תנועת ז'בוטינסקי מקדם את אומה ואולי על ידה גם עמים אחרים, אם לאו.

 

לא כל משטר הבא במקום הקודם הוא בחינת קידמה אנושית

אין אנו סוציאליסטים. אמת לאמתה. מעולם לא היינו, ואני מאמין, כי לעולם לא נהיה סוציאליסטים. אבל אנו, בהאמיננו באמת היסטורית, גם אנושית וגם לאומית, לא נשלול גם את זכויותיה ההיסטוריות של התנועה הסוציאליסטית לגבי עובדים. דווקא על פי התיאוריה המרכסיסטית או על פי מה שנקרא במחנה המרכסיסטי המטריאליזם ההיסטורי, אנו יכולים להגיע לשינוי הערכים שחל בתנועה הזאת.

מארכס טען, כי בתולדות האנושות כל משטר, שבא במקום המשטר הקודם, היתה בו קידמה, אבל בהמשך הדורות וההתפתחות, אותו משטר, אשר ביחס לקודמו קידם, נעשה ריאקציוני. הוא החל מן העבדות שהיתה קיימת בימי קדם. לגבי משטר העבדות, המשטר הפיאודלי היה מבחינת קידמה. אחר כך באה המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשייתית באנגליה; ובעקבות שתי המהפכות האלה קם משטר הקרוי קפיטליסטי, ומארכס בעצמו, אשר טען להפלתו של משטר זה, בדרך שהוא חזה אותה, טען גם שביחס למשטר הפיאודלי שוב המשפט הקפיטליסטי הוא מקדם. ועתה, בימיו, או בימים שלאחריו, כך טען וחזר, יקום משטר עוד יותר מתקדם, הלא הוא המשטר הסוציאליסטי או הקומוניסטי.

בוודאי, כאשר לגבי עובדים, אנשי ה-laissez faire, laissez passer טענו, כי מן הדין שיכול עליהם חוק ההיצע והביקוש, כמו לגבי סחורות, הרי הטיעון הסוציאליסטי היה בבחינת קידמה אנושית. מה פירוש ביקוש והיצע ביחס לעובדים? כך הם טענו, אנשי ההפקרה החברתית: אל נתערב. יהיה היצע גדול של עובדים, אזי ירד שכר העבודה. כאשר ירד שכר העבודה מתחת למינימום אשר על ידו ועדיין אפשר להתקיים – וזה במאה ה-19 – ייפסק ההיצע והאנשים יפסיקו לבוא מן הכפר אל העיר, כדי לבקש עבודה, כי היא לא תפרנס אותם. אז יעלה הביקוש לידיים עובדות. כאשר יעלה הביקוש, יעלה גם השכר, והוא ישוב להיות אותו שכר מינימום, על ידי כך, על פי הכלל הגדול במשק של היצע וביקוש, החל על סחורות, גם יחול שיווי משקל בשכר העובדים. אם בזה הוא היחס לאדם, לעובד, הרי בוודאי שטיעונם של הסוציאליסטים שקדמו למארכס ואנגלס ושל המרכסיסטים היה צודק ומקדם. שוב הצלחה תעמולתית בלתי משוערת היתה למרכסיסטים בהחדרת ההכרה שכביכול הסוציאליזם שלהם הוא מדעי, וכי הסוציאליזם שקדם להם זו אוטופיה, בניגוד לעובדה, המוכחת היום על ידי כל, כי מארכס טעה בהתנבאות המכרעת שלו, לאמור, שהמהפכה תקום בארצות המפותחות. אנו בדורנו ראינו שבשום ארץ מפותחת לא היתה מהפכה סוציאליסטית או קומוניסטית, אלא רק בארצות שבהן היו תהומות חברתיות. כלומר, מצד אח רעב, ייחף, חוסר קורת גג מצד שני, ארמונות. בארצות אלה, כמו ברוסיה הצארית, או בסין של צ'אן קאי שיק או במדינות אסיה אחרות, היתה מהפכה. לא כן – ובניגוד לכל הניתוח המדעי, כביכול, של מארכס – בארץ מפותחת כלשהי.

אבל כפי שכבר אמרנו, גם הסוציאליסטים שקדמו למרכסיזם, וגם אלה שבאו בעקבותיו, משניסו להוכיח כי לא יתכן להחיל את חוק ההיצע והביקוש, החל על סחורות, על בני אדם – בוודאי נשאו עמם את הקידמה. וכאשר הם נשאו את דגלם מול הקוזקים בפטרבורג; או כאשר באו אל הצאר בתחינה שיוכר איגודם המקצועי וינתן להם להגן על ענינים לגיטימיים, ונפתחה עליהם אש ודמם האדים את השלג לפני הארמון המלכותי – הרי בוודאי שתנועה זו היתה תנועה של קידמה אנושית.

אבל דווקא על פי טעונו של מארכס עצמו, שוב באה תקופה, בה הסוציאליזם ההוא, שהיה בבחינת קידמה לגבי הקפיטליזם ההוא, שהיה בבחינת קידמה לגבי הפיאודליזם, שהיה בבחינת קידמה לגבי העבדות – הוא עצמו, הסוציאליזם ההוא, היה בימינו לנושא הריאקציה בקרב האנושות. הא כיצד?

מספיק לקרוא את ספרו של דג'ילאס, כדי ללמוד מאדם, אשר את כל חייו הקדיש לסוציאליזם בהגשמתו, כלומר, לקומוניזם, כדי להווכח שאותו משטר, שעורר תקוות כה רבות בקרב האנושות בימים עברו, היה לא רק למשטר דיכוי מבחינת חרות האדם, אלא גם למשטר ניצול מבחינת העובד.

הסוציאליזם המרכסיסטי פסק להיות נושא קידמה והיה בימינו לנושא ריאקציה

מפלגת העבודה הבריטית, מימי סידני וואב, הלא הוא לורד פספילד מיודענו,קבעה בתכניתה סעיף "Clause 4" המפורסם, לפיו דרושה הלאמה של כל אמצעי הייצור, לא אחר, אלא מנהיגה של מפלגת העבודה, גייטסקל, היה חייב לפתוח במערכה פנימית, אשר כמעט פילגה את הלייבור, למען בטל את סעיף 4 בתוכניתו של סידני וואב. הם עצמם, הסוציאליסטים, הגיעו למסקנה שהתכנית המרכסיסטית אשר בשעתה היתה מהותו של כל הסוציאליזם – להלאים את אמצעי הייצור - נעשתה בימינו ריאקציונית. אנו עדיין משתמשים במושג העברי "הלאמה" והערב הייתי מציע מונח אחר, לדעתי יותר מדויק. אין זה נכון שהעברת מפעלים לרשות המדינה פירושה העמדתם לבעלות האומה. לדעתי, המונח המתאים הוא "רישות" על משקל רשות. האמת היא, שעל ידי העברת מפעלים מידים פרטיות, מעטות או רבות - ובימינו, שוב בניגוד לניתוחו של מארכס, לא רק קיימת תופעה של ריכוז הון; יחד עמה עולה והיתה ההופעה של תפוצת הון; באמריקה, לא רק בקרב אלפים אלא בקרב מיליונים, לא רק בקרב בעלי הון, בעיקר בקרב עובדים ופעלים – הרי העברת מפעלים מידים כאלה לידי המדינה, פרושה למעשה לא העמדתם לרשות האומה, אלא העמדתם לרשות הרשות ובשם פועל אפשר לדבר על רישות מפעלים.

מתברר, כי המפלגה הסוציאליסטית הגדולה של בריטניה הגיעה למסקנה שאותו סוציאליזם, אשר היא הטיפה לו במשך עשרות בשנים נעשה ריאקציוני ומזיק. מספר מפעלים – כך הם אומרים – יש לרשתם, או כמקובל לומר, להלאימם למשל, הפלדה, הרכבת ועוד, אבל לא את כל המפעלים, שרבים מהם צריך להשאיר בידיים פרטיות, על פי ההכרה, בוודאי, כי אם המפרנס יהיה השליט או להיפך, מתה חרות האדם. והם מחקו, אחרי ויכוח נוקב את סעיף 4 המפורסם בתכנית, כפי שנכתב על ידי סידני וואב.

בארץ אחרת, אירופית, המפלגה הסוציאליסטית ויתרה לחלוטין על תכנית ההלאמה או הרישות, כלומר, הגשמה של הסוציאליזם, כפי שהכרנוהו משך דורות מימי המאניפסט הקומוניסטי של מארכס ואנגלס, הוצאה ממנו. בשבדיה, זה למעלה מ-30 שנה שלטת המפלגה הסוציאליסטית, אבל במשך כל 30 שנות שלטונה היא קיימה ומקיימת עד היום משק כזה – 5% מולאמים ו-95% משק פרטי.

כך, איפוא, הוכחנו שהמושגים "ימין" ו"שמאל" טושטשו לחלוטין בימינו, מבחינת ריאקציה וקידמה, וכך נוכחנו לדעת שהסוציאליזם המרכסיסטי, כפי שהכרנוהו, בהגשמתו פסק להיות נושא קידמה והיה בימינו לנושא ריאקציה, אנושית וחברתית. ואולי רק בישראל עדיין המפלגות הסוציאליסטיות מחזיקות בכל התיאוריות הנודעות שאין להם עוד כל משמעות מבחינת טובתו של העובד וקידמתו של האדם.

 

נקודת המוצא: מינימום של אמצעים

עתה נשתדל להשיב לשאלה – מהו חזוננו החברתי.

עלינו, קודם כל, לקבוע את נקודת המוצא. היו ימים בהם האדם החל מאפס אמצעים. כוונתי, כמובן, לא לשכבה הדקה שנקראה באנגליה The idle rich, או בעברית המתבטלים העשירים, אשר כלל לא היו "בטלנים". אני מדבר על המוני העם בכל מדינה ומדינה. הם החלו מאפס אמצעים. משנולדו, לאבותיהם ולהם לא היה מינימום של קיום, לא במעון לא במזון, לא במרפא, לא במלבוש, גם לא בהשכלה. ומאותו אפס אמצעים היה עליהם להתחיל את חייהם ולטפס ולהשיג ולעלות ולבנות בית ולהתקדם. רבים מהם מילאו בתי כלא. רבים מהם נהרגו בגלל תנאי עבודה מתחת לכל ביקרות של מפקח ממשלתי, רבים מהם סבלו כל ימי חייהם את כל חרפות אנוש, רבים מהם היו מוכי שחין. רק מעטים מהם מתוך הרבים, עם מאמצים עליונים, הגיעו לדרגת חיים של אדם תרבותי.

הימים ההם חלפו לבלי שוב. אין היום, על פי חזוננו החברתי, יכול האדם להתחיל מאפס אמצעים. הוא חייב להתחיל – ולכך צריכה לדאוג החברה – ממינימום של אמצעים. ככתוב היום במגילת זכויות האדם האוניברסאלית, לכל אדם הזכות לרמת חיים הולמת את בריאותו ורווחתו שלו ושל בני משפחתו, לרבות מזון, מעון, מלבוש, ריפוי ושירותים סוציאליים הכרחיים. והזכות לביטוח במקרה של אבטלה, מחלה, אלמנות, זיקנה או מחסור אחר בנסיבות שהן מחוץ לשליטתו. זהו סעיף 25 להצהרה, ואילו סעיף 26 אומר: לכל אדם הזכות להשכלה. זוהי ההצהרה שניתנה בשם האנשות כולה ב-10 בדצמבר 1948. והלא אלה הם בדיוק חמשת המ"מים שנקבעו לפני שלושים שנה ומעלה על ידי אבינו, מורנו ורבנו, זאב ז'בוטינסקי.

אלמלא צרות העין של הסוציאליסטים שלנו הם היו צריכים להיות הראשונים לקבוע, כי בעקבות איש מישראל הלכו כל העמים, בקבעם את הזכות הזאת במגילה האוניברסאלית. אך, אולי אפשר היה לקרא לחמשת המ"מים או לכתוב במגילה הזאת בשם הנודע, הנודד היום מן אנשיה קידמה של מפא"י ועד הפרוגרסיבים שעזבו את המפלגה הליבראלית כוונתי לביטוי החמוד "דמגוגיה סוציאלית".

 

גם אדם שאינו סוציאליסט רוצה בצדק סוציאלי

הסוציאליסטים הם אנשים מאוד נבונים. הם אינם יכולים להעלות על הדעת, שאדם, שאיננו סוציאליסטי רוצה בצדק חברתי, שואף אליו ומאמין בו. הם היו רוצים שכל אלה אשר אינם סוציאליסטים יגידו: אנו רוצים כי הפועל יעבוד 12 שעות, אנו רוצים שהפועל לא יהיה לו נעל לנעול, ולא בגד ללבוש, לא בית לגור בו, לא אמצעים לתת השכלה לבנו. אם הלא-סוציאליסטים יאמרו: או, זוהי ריאקציה נחמדה, כך אנו אוהבים אתכם. אבל כאשר אנשים שמעולם לא רצו להיות סוציאליסטים, אבל בכל מאודם ובכל נפשם, משחר נעוריהם, ובעיקר בהיותם בני ישראל, מאמינים בצדק ובכבודו של האדם ובתנאי קיום לעובד שהודות להם יוכלו להיות הוא ובני ביתו בני תרבות בכל – אם אנשים כאלה אומרים: תנאי עבודה הוגנים, שכר הוגן, שעות עבודה מקובלות וסבירות וגם מנוחה, ככתוב שוב במגילת זכויות האדם: - סעיף 24: לכל אדם הזכות למנוחה ונופש, לרבת הגלה סבירה של שעות העבודה וחופש, מפרק לפרק; בתשלום – הרי זה נקרא דמגוגיה סוציאלית. לא נתרשם מן התוארים החמודים האלה.

לפני כמה חודשים הופיע בברית המועצות ספר על היהדות. חיבר אותו אדם ששמו מייצ'קי. בספרו הוא מעליב, משמיץ ומעליל על עמנו, ומסורתו לא אספר לכם את כל תוכנו, איש לא נשאר שם נקי. יורשה לי לומר שמייצ'קי זה גם אלי נטפל. לא אזכיר את הכזב שהוא מדבר בי. העיקר: מייצ'קי בספרו על היהדות אומר: נכון, בימי קדם היו ביהודה נביאים אבל הם היו דמגוגים סוציאלים.

הקומוניסטים והסוציאליסטים, בדמגוגיה שלהם אינם יכולים בשום פנים ואופן להשלים עם העובדה שישנם אנטי-קומוניסטים ולא-סוציאליסטים, המאמינים באמונה שלמה, בכל לבם ובכל נפשם, בחרות האדם, בצדק חברתי ובקידמה אנושית.

ראשיתו של הצדק החברתי כפי שאנו מאמינים בו – לא אפס-אמצעים, אלא מינימום-אמצעים שיינתן כרגיל כפרי עבודה של מאמץ. עבודה ראויה לשמה. ובמקרים שהם מחוץ ליכולת ההכרעה של האיש, כמו אבטלה, כמו חולי, כמו אלמנות, כמו יתמות – בכל המקרים האלה לכל אדם ואדם במדינה, הרוצה להקים חברה צודק, יינתן אותו מינימום הוגן של אמצעי קיום, לבל לא יהיה עוד איש חסר גג, יחף, רעב, קרוע, בלוי, חסר השכלה וחסר יכולת קיום.

 

לא פער אלא תהליך מתמיד של התקרבות קצוות

מעל לאותו יסוד תהיה הפרשיות בהתאם לכשרון ולמאמץ. המינוח, בוודאי יש לו השפעה, ולא במקרה מדברים הסוציאליסטים בישראל על פער חברתי. פער מזכיר תהום, תהום נפערת. אנו איננו רוצים בשום פער. אנו מאמינים שחזון של צדק חברתי, משהונח יסודו – מינימום של אמצעי קיום לכל – הרי הוא מתבטא בתהליך מתמיד של התקרבות קצוות, ולא בפער, אלא שהכוון לא יהיה למטה כי אם למעלה. לא פער אלא הפרשיות, בהפרשיות כזאת יש צדק. אדם הנותן מאמץ מול אדם מתעצל; אדם היכול בכשרונו לקדם לא רק את בני ביתו אלא גם את בני עמו, את בני מחוזו, את תושבי מדינתו או תושבי איזורו, ואולי גם את האנושות כולה. כמו שנמצאו מיטיביה מדור לדור – לאיש הנותן את המאמץ והמקדם יינתן הפרש סביר לטובה באמצעי קיום. ראשית, כאמור, זה צודק. שנית, זהו הדבר היחידי שיקדם את האנשות כולה. אך אם שכר אחד יינתן למתאמץ ולמתעצל – הכל יהפכו למתעצלים. לא יהיה כדאי להתאמץ, והאנושות תחיה בסטגנציה ואולי תשוב אחור. על אותו יסוד של מינימום אמצעי קיום לכל, משתבנה ההפרשיות על פי מאמץ וכשרון, לא רק שייעשה צדק תקופה ויהיה לפנינו סולם שבו יהיו עולים בלבד ולא יורדים, אבל בתחתית הסולם הזה לא יהיה עוד איש חסר חמשת המ"מים.

 

עבודה מפרכת שאינה מפרכת

היסוד השלישי הרי היא העבודה עצמה. היו ימים שבהם עבודה היתה מפרכת ואינה מפרנסת. אנו מאמינים בעבודה מפרנסת שאינה מפרכת. זה ההבדל בין הימים ההם, לא רק מימי מצרים, לא רק מימי הביניים, אלא מימי המאה ה-19 ואפילו מימי המאה הזאת. ואכן, בתקופתנו יתכן להשיג את העבודה המפרנסת שאיננה מפרכת. אין זה חלום. אין זו אוטופיה. זאת מציאות הניתנת על ידי אותה מתנת אלוהים, המח האנושי. באמריקה, כתוצאה מהפעלת הטכנולוגיה החדישה, הוכח שכאשר נוצרה מכונה אחת על אלפים של חלקים וחלקיקים, בכל התהליך האדיר הזה של הייצור לא נגעה ידו של אדם אחד, הכל נעשה במכונה. פירוש הדבר, שעל ידי האוטומציה ועל ידי המדע ועל ידי הידע ועל ידי הטכנולוגיה – האנושות כולה, ובעיקר העמים שנתברכו בתכונות אלה, יכולה התקופה הזאת, במהרה בימינו, להגיע למצב שבו האדם ישתחרר מן הפרך, הוא יפרנס את עצמו בכבוד ולא יהיה עוד לא רק עבד לעבד, גם לא עבד למכונה.

אנו עם של ידע ומדע. ביחס לעמים רבים, לא רק קטנים אלא גם אדירים לא רק קרובים אלא גם רחוקים, לא רק אלה שקמו בימינו אלא גם אלה שהקימו ממלכות לפני דורות רבים – עמנו יש לו כמה תכונות וכמה יתרונות להפעיל את המח, את מדעניו, את כשרונותיו, כדי, במהרה בימינו, להגיע לעבודה כזו, כפי שכיניתיה – מפרנסת ואינה מפרכת.

 

על שעות העבודה – לפי חזונו של הרצל

הנקודה הרביעית – שעות העבודה הבאתי בפניכם את סעיף 24 למגילת זכויות האדם האוניברסאלית. אבל אנו, בקראנו את המילים "שעות עבודה סבירות", איננו חייבים לחפש את סבירותן אצל זרים. הרצל חזה, לפני שהאנושות השיגה את 8 שעות העבודה במלחמת דמים, בהפגנות ברחובות קריה, יום עבודה של 7 שעות. עלי לומר מיד, לא בקרוב נציע אנו שינוי זה, לא של יום עבודה אלא של עבודת יום, כי הרי יום עבודה כולל יכול להמשך גם 24 שעות אלא שהוא מחולק לשלוש שמיניות. כפי שאמרתי, לא בקרוב נציע אנו לקצר את עבודת יום כ-7 שעות. יבוא היום שהוא יקוצר עוד יותר, לא בתקופה הקרובה.

אנו, יודעים שלא חרותנו ולא צדקתנו יקויימו, אם לא תחיה אומנתו ולא תקויים ריבונותנו. נזכור תמיד את הימים בהם ראש ממשלה במדינה אדירה, ממוצא יהודי, החליט לתת שבוע עבודה של 5 ימים במקום 6 ימים, זו רפורמה חברתית בעלת משמעות קידמתית אדירה. אבל בעצם הימים ההם של לאון בלום בצרפת, אשמדאי מעבר לגבול הפעיל את כל מכונת המלחמה שלו והעביד מליונים אנשים עבדים יומם ולילה כדי לייצר כלי נשק למען מערכת הדברה והשמדה. אנו לעולם לא נשכח את הדוגמה המחרידה הזאת, כיצד מתוך כוונה טובה להיטיב עם האדם, עם העבד, עם הפרט, נעשה משגה היסטורי גורלי בקרב עם שוחר שלום כלפי כל הפרטים וכל העובדים מהם הוא מורכב, ואיפשר לתוקפן הדמים, אשמדאי, באחד הימים, לעלות ארץ מופלאה זו ולהדביר אותה תחת רגליו.

מצבנו אינו שונה מבחינה זו. גם מולנו אוייבים הרוצים להכריתנו, ובראשם אויב המזכיר בשיטותיו ביחוד כלפינו, את האויב-המשמיד ההוא. לכן, בחולמנו על הגשמת חזוננו החברתי, בשואפנו אל הגשמתו, כעשותנו מאמץ יומיומי כדי לקרבו – לעולם לא נשכח, למען עמנו, למען ארצנו ולמען כל האנשים והעובדים, הזקנים והילדים והנשים מהם הוא מורכב, את העויינות מסביב ואת התקופה בה אנו חיים, לא ניתן להם להשיג יתרון מבחינת כושר הייצור והתקדמות ביחס לכוחנו, לגבי עמנו, יתרון העלול לקבוע את גורלנו את עתידנו. אבל שעות העבודה הן חלק של חזון הקידמה האנושית.

ישנו המסמך, אשר עד היום הזה אינך יכול לקרוא אותו מבלי שחום מיוחד יחדור ללבך וימלא את כל חדריו. הלא הוא יומנו של הרצל. ב-12 ביוני 1895 כך כתב חוזנו הגדול: - "אני מעבד את הרעיון: לא, הרעיון מעבד אותי. היום מנצנצת בי המחשבה שאולי אני פותר הרבה יותר משאלת היהודים, היינו את כל השאלה החברתית". ובעקבות חזונו של הרצל קבע גדול תלמידיו, ממשיך דרכו, נושא דגלו ומחדש תורתו, מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי, כי כאשר תקום המדינה היהודים, לא זו בלבד שהיא תשתדל לפתור את הבעיה של שנות אלפים, של עם מפורד ומפוזר העולה על מוקד, סובל, מושמד ומושפל וחי באמונתו, אלא היא גם תהיה לעיני העמים כוללם מחינת מעבדה חברתית: להגשים את חזון הצדק החברתי של נביאי ישראל.

ועוד המשיך ביומנו הרצל וכתב: "והקושי של השאלה החברתית הוא דווקא בבזה שקיימים בכל מקום מצבים רעים, ישנים, בצורות עתיקות. אי-צדק שעבר בירושה או נתחדש, בה בשעה שאני מניח ביסוד קרקע בתולה, ואם כך הדבר, איזו מתנת אלוהים היא ליהודים". וכאשר הרצל, בהתייחדו עם עצמו, כתב את דבר החזון ביחס למדינת היהודים שתקום, באותו היום עצמו הוא כתב: "יום עבודה של שבע שעות"! ברבות הימים יהיה עוד יום עבודה של פחות שעות.

אנו יכולים לומר, בהתבוננו בהתפתחות הטכנולוגית, בייצור האדיר, שבמשך 20-10 שנים, מי שאלוהים יתן לו שנות חיים כאלה, יזכה לראות זאת במו עיניו ולא, בניו יראו את התקופה בה עבודת יום במדינות מפותחות לא תמשך אלא 6 שעות. אבל אם נראה זאת כעבור 20 שנה, כלומר, בערך באותה תקופה שאותה חזה ג'ורג' אורוול בספרו המפורסם 1984, נשא תפילה שעבודת יום של 6 שעות תבוא, אבל שבימים ההם לא ייאמר עוד: "כל בני האדם נולדו שווים, אבל יש כאלה שהם שווים יותר". ולא נזכה לראות עוד איזה "אח גדול", אלא שכל בני האדם יהיו שווים ואחים.

וכאשר האדם יזכה לעבודת יום מקוצרת מ-8 ועד 7 ועד 6 שעות, תקום בוודאי בעיה חדשה באנושות – מה עושים עם הזמן החופשי. בעיה זאת כבר קיימת, ביחוד בארצות בהן ישנם 5 ימי עבודה בלבד. (אצלנו הבעיה תיפטר: כל תחרויות הכדורגל תתקיימנה ביום הששי החופשי מעבודה). אבל בעיית הזמן החופשי היא בעיה אנושית גדולה. אבותינו, אשר מפרי מוחם האנושות חיה עד עצם היום הזה, אמרו: הבטלה מעבירה על הדעת. והכוונה היא לא לזמן של בטלה אלא לזמן של מנוחה, של נופש. ומבחינה זאת אולי עמנו יכול לתת דוגמה לכל עמי תבל, כפי שחזו הרצל וז'בוטינסקי. איך?

לאחר מותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר של ארצות הברית, פליכס פרנקפוטר, כתב עתון אמריקאי גדול, כי השופט והמשפטן המזהיר הזה היתה בו תכונת היהדות העתיקה, ללמוד לשם לימוד. אכן, זוהי תכונת היהודים מימי קדם, הם יצרו את המושג של תורה לשמה. תלמוד לשם תלמוד. התבוננות בגורלו של האדם, נסיון הזדהות עם הנצוח, מחשבה על מה שיהיה לאחר מכן. ואם אנו נחדיר את ההכרה שלא בטלה מצפה לאנוש אשר יזכה לעבודת יום יותר ויותר מקוצרת על ידי הפעלת המח, על ידי הידע, האוטומציה והמדע. אלא שהוא ילמד, חלק ניכר מזמנו החופשי יתן להתבוננות, לחוכמת האדם והעמקתה – הרי לא יווצרו עוד יחסים של אדם לאדם זאב ברחובות קריה, בדרכים, בגנים, ולשפת הים. לא ביטניקים דרושים לנו, לא "המודס" ה"רוקטס" כמו באנגליה ולא התופעה של פשיעת נעורים של "בני טובים" שאין להם מה לעשות עם זמנם ומשום כך הם מתנפלים על עוברי אורח ומוציאים מהאדם את החייתיות במקום לבטא בו את האנושיות. זאת התקופה שבה האדם יכול פחות לעמול למען פרנסתו ועלול יותר לפגוע ברעהו, במקום שיהא להיפך, - יאהב את רעהו ויסעדהו. מבחינה זאת, אנו בני ישראל, על סמך המסורת העתיקה של תורה לשמה, יכולים לתת דוגמה לאנושות כולה. עבודת יום מקוצרת, חילוץ עצמות, פיתוח הגוף למען יהיה בריא. אבל יחד עם זאת לימוד תורה, קניית דעת. אם כך יתפתח האדם לקראת עבודת היום מקוצרת יותר ויותר, הרי באמת נזכה לימים עליהם ניתן יהיה לומר: מתקדם האדם הלכה למעשה ולא נסוג.

 

כ. בסיון – חג העבודה

בדברי על שעות העבודה עלי לעבור גם לחג העבודה. הסוציאליסטים שלנו עדיין חוגגים מה שהם מכנים חג העבודה, והוא ה-1 במאי. איך גם החג הזה? היה נסיון לחבר אותו לחגיגות מסויימות שהיו קיימות לפני דורות רבים בעולם, בעיקר באירופה, - החג היפה, האביבי, ה-1 במאי. רוברט אואן שהזכרתיו, ניסה ב-1833 לטעון שה-1 במאי ייקבע כראשית תקופת האושר של כל האנושות. כל הנסיונות האלה היו לשוא. למעשה, ובאופן מקרי לחלוטין, הקונגרס הראשון של האינטרנציונאל הסוציאליסטי השני, לאחר פיזורו של הסוציאליסטי הראשון, ב-1889 הכריז כי ה-1 במאי יהיה לחג העבודה. כוונתם של המחליטים היתה לכך שיהיה ה-1 במאי יום בשבוע כל שהוא, לאו דווקא יום ראשון, והוא יהיה ליום מנוחה. סביב המאמץ הזה נשפך דם רב בחלקי תבל שונים. ה-1 במאי נקבע ב-1889 כחג העבודה, תחת הסיסמה המופיעה עד היום בעתון "פראבדה" או "איזבסטיה" – "פועלי כל הארצות התאחדו". אוי לו לאיחוד הזה, בעיקר מבחינת עמנו. יש בינינו אנשים אשר ראו ברחובות עיר אחת ב-1 במאי 1941 אלפי רבבות של פעולים צועדים תחת הדגל האדום וזועקים את זעקתם למען הסוציאליזם והקומוניזם. ואילו ב-1 במאי 1942, אותם המונים ואותם אלפים מוכסה בסמל אחר והם זועקים מוות ליהודים. הדגלים שינהם אדומים היו, על האחד התנוסס הסמל של העבודה, המגל והפטיש, ועל השני התנוססה הסווסטיקה הארורה. ואותם ההמונים שרבבות צועדים שוב תחת דגל אדום צעדו בהפסקה של שנה אחת בלבד ב-1 במאי, בחג העבודה, זעקו "פועלי כל הארצות התאחדו", ואותם המונים כעבור שנה אחת צעקו: " היהודים להשמדה". אולי נלמד מזה, מכל המקריות של ה-1 במאי מסיסמת הרמיה של "פועלי כל ארצות התאחדו", אשר אותינו ואחינו למדו אותה על גבם, בבור ואולי גם נלמד מן העובדה שלא כל העמים לא כל הפועלים חוגגים דווקא ב-1 במאי את חגם.

באמריקה, למשל, חג העבודה הוא יום ב' הראשון בחודש ספטמבר, שם יוצאים מליונים עובדים, בדטרויט, בלוס אנג'לס וניו-יורק, וחוגגים את יום העבודה. ואמריקה השיגה משהו על ידי עבודה יוצרת. אולי גם נלמד מן העובדה השלישית:

באותו יום ה-12 ביוני 1895, 6 שנים בלבד לאחר שהתכנס הקונגרס של האינטרנציונאל הסוציאליסטי השני בפריז, כתב הרצל: יום עבודה ל 7 שעות, ואני רוצה לשאול את הפועלים העבריים: מדוע תוסיפו לחוג כחג עבודה את היום שנקבע באורח מקרי לחלוטין ב-1889, את היום שכוסה בדם, וקודם כל בדם יהודי, ומדוע לא נוכל לקבוע כחג עבודה שלנו את אותו יום בו הרצל נתן את החזון של עבודת יום של 7 שעות, בהסיברו כעבור יומיים לאמור: "בסימן עבודה נכנס לארץ הבחירה". בסימן העבודה היוצרת נשתדל לקבוע חג עבודה בישראל, אדיר בערכו, ומשמעותו ובחזונו, הלא הוא – לפי ספירתם – ה-12 ביוני 1895, ועל פי הספירה שלנו – כ' בסיון תרנ"ה אולי יוחלט כי כ' בסיון, הוא היום בו הרצל, לפני כל הסוציאליסטים, העלה את החזון של עבודת יום של 7 שעות, יהיה לחג עבודה בישראל.

כלום לא נוכל להתגאות בכך? כלום לא נוכל להסביר לכל זר שיבקר ביום זה, יראה את העובדים יוצאים בשמחה, ובחדוות היצירה, בחגם שלהם וישאל – מה לכם כי חוגגים אתם כיום זה? אז יאמר להם: חוזה המדינה הזאת נתן לנו לפניכם את החזון החברתי האדיר: עבודה שמפרנסת ואינה מפרכת. עבודת יום המותירה לאדם התרבותי זמן למנוחה, זמן ללימוד, זמן להתבוננות, זמן שיוכח בו את מותר האדם מן הבהמה, ויעריכו את הדוגמה והמופת שנתנו להם, במקום להסחב ביום שנקבע על ידי זרים והטבע בדם – עד עצם היום הזה – של רדיפת יהודים ונסיון הכחדתם. מה גדול ויפה יהיה אותו חג העבודה בישראל.

הוא הדין גם ביחס לדגל. אינני בטוח אם העובדים בישראל זקוקים לדגל משלהם, אבל אם הם רוצים בו- יקחוהו. אם הוא מסמל עבודה ומאמץ – ובימי פברואר 1917, אז בימי קיץ 1905, - גם קידמה, אנו נאמר זאת. אבל בדיעבד, אם הסמל הזה בא להוכיח משטר של רודנות, משטר של עבדות, של השפלת האדם, של אינקומינקדו, משטר של משפטרה חשאית, משטר בו רהביליטציה ניתנת לאדם 30 שנה אחר שקיבל כדור בראש; ומאידך גיסא, אותו דגל שצבעו אדום – ועליו הסמל הארור ביותר, הטמא ביותר שניתן מאז קם האדם על רגליו, והוא אומר כולו דם יהודי – מדוע יטלו עובדים עבריים דגל עם צבע כזה בידיהם? כתב הרצל: "הדגל עולה במחשבתי, אולי דגל לבן עם 7 כוכבי זהב. השדה הלבן פירושו חיינו החדשים הטהורים, והכוכבים - את שעות העבודה". אם העובדים רוצים בדגלם שלהם וביחוד בהנפתו בחג העבודה – יטלו את הדגל הזה, - טוהר, התחדשות, כוכב שאליו אתה מביט בנסותך להעלות את האנושות והוא מאיר לך את דרכך – ויצעדו תחתיו.

אני מבקש את הידידים בסיעת תכלת לבן, לשקול את שתי ההצעות האלו. אם מצאתי נא חסד בעיניהם ואם ייאותו לקבל אותן, יהיה כדאי – משער אני - להביא לוועידה הקרובה של הסתדרות העובדים, בפעם הראשונה מאז הקמתה, את שתי ההצעות האלה, של תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. אפילו יתנוסס, שם לעת עתה האודם והם ישירו את השיר "קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב" – ומסביב צי של מכוניות, ריבונו דעלמא כוליה – אולי, תביאו את שתי ההצעות האלה: חג העבודה – זה היום בו הרצל בהתייחדו עם עצמו קבע את החזון של יום העבודה של שבע שעות; ודגל העובדים - הדגל שניתן על ידי חוזה המדינה לעמנו. ועד אז, נלך מעיר לעיר, מעיירה לעיירה ומכפר לכפר ואם יתנו לנו – מקיבוץ לקיבוץ, ונשתדל לשכנע אותם: כך יאה וכך נאה לאומה יהודית מתחדשת חייה בארץ אבות.