חוק תחום המושבים

 בכל חוק יש אות, הכתובה בו ויש רוח הנושבת ממנו. על הרוח, בה חדור סימן ב' לפרק העשירי לחוק האגודות השיתופיות תשכ"ד, אשר למען הפשטות המבהירה נקרא לו חוק המושבים, ניתן ללמוד מסעיפים רבים, אך נושא הלקח העיקרי הוא אולי סעיפו העשרים. פנוי המשק; כך מכונה, לשם הקיצור, סעיף מהולל זה. הוא קובע, מה עולה לו לעובד אדמה, אשר ביחס אליו נסתיימו ההליכים להפסקת חברותו במושב עובדים. אדם כזה חייב לפנות ,,את משקו ואת כל המקרקעין שבתחום מושב העובדים, שהוא בעליהן או המחזיק בהם... ולמסור אותם לרשותו של מושב העובדים וכל זכויותיו במשק ובמקרקעין האמורים יעברו אותה שעה למושב העובדים". עד כאן האות היבשה של מה שנקרא, בנוסח המשפטי המקובל, סעיף קטן א' (מה גדול הוא סעיף זה, ולאילו דמעות של אבות ובנים הוא עלול להביא!), אבל הפיסקה הבאה אחריו אומרת בזה הלשון: חובת הפינוי האמורה בסעיף קטן (א') חלה גם על כל אדם הנמצא במשק מכוחו של החבר המוצא, אבל איננה חלה על בן-זוגו של החבר המוצא, אם קיים פירוד של ממש ביניהם (ההדגשה שלי; בחוק אין שום הדגשות, אף אם יש ומלותיו זועקות השמימה).

מה הוא פירוד של ממש של בני זוג? על הנישואין, כעל הגירושין, של יהודי ויהודיה חל במדינתנו חוק שיפוט בתי דין רבניים תשי"ג האומר בסעיפו השני, העקרוני: נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה. אם איפוא דין זה יופעל לגבי חבר המושב, הקרוי בעדינות ,,מוצא", הרי מאישה. אבל אם הגט ניתן ונתקבל כדת וכדין וכחוק, אין עוד שני אנשים אלה בני-זוג. יוצא, כי סעיף עשרים (א') לחוק המושבים אינו חל על מקרה זה. הכוונה היא, כפי שהנראה, להיפרדות, אשר גט לא קדם לה, או עדיין לא בא בעקבותיה. במלים אחרות, פשוטות יותר: אשה עזבה את אישה. אבל אם כך, אין היא עוד נמצאת בביתו ובמשקו. יתכן, כי היא עברה לביתה של איש אחר, או היא יצאה, בתחום המושב או מחוץ לו, לרשות עצמה. כך או אחרת, אין היא עוד במושב ,,מכוחו" של בעלה. המסקנה היא, כי, אף על פי שהצעת החוק מדברת בלשון הווה הכוונה היא לעתיד, או, לפחות, התוצאה עלולה לחול עליו. סעיף 20, אשר רוח ההומניות בוקעת מכל שורתו, מאפשר לאשתו של חבר מגורש ומנושל, להישאר במשק, אם היא הודיעה, עדי הוצאתו, או, תודיע אחריה, כי אין היא עוד אשתו.

ומה יהיה על ילדיהם? מהם אין החוק דורש, או אין הוא מאפשר להם, להודיע, כי האיש אשר מכוחו הם נמצאים במשק, אינו (עוד) אביהם. עד כדי המוניות סטלינית כזו לא הגיעה הוועדה מטעם מפא"י, אשר בראשותו של שר המשפטים (!), ניסחה את הצעת החוק הזאת. אבל צעד אחד לקראת מה שהיה בימי יוסף ויסריינוביץ'  נעשה. אשתו של החבר המנושל תוכל להישאר במשק, אם הודיעה או תודיע, כי בינו ובינה קיים, או יקום, פירוד של ממש. לא דין תורה יחול על בני הזוג, אלא דין ,,מינהלה", כך טייטו (כך במקור – ד.ב) וכתבו וניסחו; וכך מציעים לחוקק, מכוח המדינה, לא לגבי סובחוז או קולחוז בשנות השלשים, אלא כלפי בני חורין במושב עובדים של ישראל. ולא יבושו?

ב.

המינהלה של מושב עובדים – כך ייקרא הועד גם לענין פקודת המועצות המקומיות, - תהיה מוסמכת ליזום את ההליכים השונים להפסקת החברות הגוררת אחריה גירוש מן הבית, מן המשק ומן המושב. הייזמה מותנית ב,,עילה". רשימת העילות למיניהן נמצאת בסעיף שבע להצעת החוק. לשם הדגמה נידלה ממנה שתי פסקאות. האחת,המסומנת (5) אומרת: הוא עבר לגור דרך קבע מחוץ לתחום מושב העובדים, וגו' והשאלה היא, מדוע זו צריכה להיות עילה לביטול זכותו של אדם לקנינו, לפרי עמלו? מציעי הנישול אינם מתכוונים, במקרה דנן, להזנחת המשק, בה מדובר בפסקא עילתית נפרדת (2) לאמור: הוא בעל משק ומזניח דרך קבע את עיבוד משקו ללא סיבה מספקת לכך. הם גם אינם יכולים להתכוון לגרימת נזק למקרקעין או למטלטלין השייכים למוסד המיושב, או למושב העובדים. בסוגיה זו שוב מטפלת במיוחד הפסקא (3), והן אדם, שאינו נמצא במושב, ידיו אינן יכולות לשבור כלים. לא הזנחה, לא היזק, אלא היעדרות עצמה תשמש עילה לנישולו של אדם ממה ששייך לו בדין, ממה שהוא רכש למענו ובני ביתו, בעבודתו. אדם זה, שעבר, לו לזמן ממושך – מה זאת ,,דרך קבע"? – לגור במקום אחר, יכול להוסיף ולפתח את משקו במושב, אם על ידי בני משפחתו ואם על ידי עובדים שכירים, אבל אם אין הוא גר במתחום המושב, תופקע זכות בעלותו על קנינו שלו. מהי ההצדקה להפקעה זו? אמנם הקיבוצים נוהגים, זה שנים, צביעות ביחס לעבודה שכירה. הם מקיימים אותה ומקללים אותה,או להיפך. הם קובעים לעצמם , מועידה לועידה תאריך סופי לביטולה, אך אחרי כל מועד חדש – אחרון, בא מועד אחרון – חדש, וכפילות המחשבה והדיבור האורוויליינית חוגגת את נצחונה. המרכסיסטים קבלו, ומוסיפים לטעון, כי עבודה שכירה בתור שכזו היא הניצול. אנשים, שהם בני חורין לחשוב, דוחים את תורת הסלף הזאת. הניצול אינו טבוע במהותה של עבודה שכירה, אלא הוא תלוי בתנאים, בשכר המשתלם בעדה ובצרכים, התלויים שוב בתקופה, הדרושים לקיומו ההוגן של העובד ובני ביתו. יכולה ממשלה, המתקראית סוציאליסטית, לנצל את העובדים, המועסקים על ידה, מחמת התנאים, בהם היא מעסיקתם; ויכולה חברה פרטית שלא לנצלם הודות לתנאים הניתנים לעובדיה. אבל אם מפעלים, תעשייתיים או חקלאיים, הנמצאים בבעלותם הקיבוצית של סוציאליסטים, מעסיקים עובדים שכירים ומגנים עבודה שכירה – מה שם ייקרא לכך?

מושבי עובדים אינם קיבוצים. אמנם גם הראשונים דורשים עבודה עצמית. אבל במושבים כבר מזמן מעסיקים עובדים שכירים, ועד היום לא שמענו על החלטות, עם תאריכים אן-אחרונים (כך במקור – ד.ב), לשים קץ לעבודתם, המסייעת, כמובן לפיתוח המשקים ופריחתם. העבודה השכירה היא מוסד קבע ברוב המושבים אם לא בכולם. מדוע איפוא צריך ליטול מחבר מושב את אדמתו ומשקו, אם אין הוא נמצא בתחומו, אך הוא מוסיף לעבד את אדמתו שלו, אם על ידי בני הבית ואם ,,אפילו" על ידי אנשים אחרים, להם הוא משלם שכר עמלם? האם אדם, שרכש דירה בבית משותף, והוא עבר לגור דרך קבע למקום אחר, ישללו ממנו על פי חוק את זכות הבעלות על דירתו? ואם אין הפקעה כזו עולה על הדעת, מה יהיה על הכלל הגדול של שוויון האדם והאזרח בפני החוק? בימי הפיאודליזם היו צמודי קרקע. הניאו-פיאודליזם דבית מפא"י עומד להקים לנו סוג של עובדי אדמה צמודי תחום המושב. ודאי יש להוסיף, או להקדים, ולומר להבדיל. את הצמודים בימינו, משיצאו מתחומם לא יחזירום אליו בכוח, לא יענישום במלקות או בהורדה לבור. אבל גם הם ישאו בעונשם. הוא חמור מאד, כל מה שיש להם במקום מושבם ייחקח מהם ומנשותיהם (אלא אם קיים ,,פירוד של ממש" ביניהם) ומבניהם אחריהם.

את הפסקה מספר 5 לא הבאתי אלא בחלקה. עתה אשלימה. גם ההמשך מעניין... מאד תהא זו, כאמור, עילה לגירושו של אדם ממשקו, אם הוא עבר לגור במקום אחר. ,,אלא אם מינהלת מושב העובדים הסיכמה להעתקת מקום מגוריו לתקופה קצובה שנקבעה על ידה מראש או שהוארכה, מפעם לפעם, אם המינהלה, החולשת על אדם ומשקו, תחפוץ ביקרו, היא תתיר לו, על פי החוק, את אשר אסור לחברי מושב אחרים. הארכת התקופה הקצובה, מפעם לפעם, פירשה למעשה היא, או יכולה, להיות היעדרותדרך קבע, שתהיה, אם תרצה המינהלה, חוקית לחלוטין.

נעבור לפסקא המופתית השניה. מספרה הוא (6). היא אומרת כך: הוא נוהג להפר חובות שתקנון מושבה העובדים מטיל על חברים במושב העובדים ואשר הוגדר בתקנון כחובות אשר הפרתן תהיה עילה להפסקת החברות של חבר במושב העובדים. הכל מובן? עלי לבקש סליחה על חפזוני. הייתי צריך להקדים ולשאול, האם הכל אפשרי? לשאלה זו יש להשיב בהן מוחלט. נוסף על העילות חמש, המוגדרות בגלוי, תהיינה, ברבות ימי הניאו-פיאודליזם, עילות נסתרות, שמספרן הוא בלתי ידוע. התקנון, אשר לא המחוקק הממלכתי יקבע עוד את תכנו, יכול, על פי החלטתם של גופים פוליטיים, החולשים על המושבים, לקבוע, מפעם לפעם, חובה, זו או אחרת, אשר הפרתה תשמש עילה לעקירת אדם ממקום מושבו ולשלילת מקור מחייתו. אם לכם לא יקרא עריצות, ולו של רוב, אין לדעת מה פירושן של מלים השגורות בפי הבריות.

ג.

כיצד מגרשין. על כך משיב מעיקרו סעיף  10 לחוק ההפקרה וההפקעה. אספר את תכנו. אם מינהלת המושב מצאה, כי נוצרה לגבי חבר המושב עילה מאותן עילות, גלויות ונסתרות, הקבועות, למעשה ולהלכה, בסעיף 7, היא מודיעה על כך למועמד לגירוש. תוך זמן קצוב רשאי הוא להשמיע בפני המינהלה את השגותיו. אבל היא שוב זכאית לקבוע, אם הן מתקבלות על דעתה, או לוא. לא נתקבלו ההשגות על דעת המינהלה, רשאית היא להעמיד למשאל הצעה להפסיק את חברותו של החבר במושב, כלומר לגרשו ממנו.

נתעכב, לרגע, בשלב זה של ההליכים המופלאים. בית הנבחרים במדינת ישראל הדמוקרטית נדרש לקבל חוק, חובתו של הנאשם היא להוכיח, כי זכאי הוא, בניגוד לכלל הגדול לפיו על הקטגוריה להוכיח כי חייב הנהו. אך לא די להם, למצמידים ולמנשלים, בהפיכת סדרי עולם הצדק. הם גם מציעים, כי המאשים יהיה השופט. המינהלה תקבע, כי קמה והיתה עילת הגירוש (לרבות או למעט גירושין). הנאשם כדי לנסות להוכיח את חפותו, זכאי להשיג על כתב האישום. אבל הקטגוריה היא המוסמכת לקבוע, כי השגותיו נדחות, או, על פי לשון החמד של הצעת החוק, פשוט לא מתקבלת על דעתה. ויהי ערב – המינהלה היא המאשים; ויהי בוקר – המינהלה היא השופט. ויהי ערב – ויהי בוקר – והאשם מורשע על ידי הקטיגור השופט. יכולתי לשאול, היתכן נוהל מעוות יותר את הדין. אבל אין עוד זמן לשאלות ריתוריות. עלינו לעבור להליך השני, או השלישי.

אם המינהלה הנכבדה תדחה את השגותיו של נותן העילה, ייקראו על ידה חברי המושב להחליט, במשאל, האם להוציאו ממנו. לקבלת החלטה זו יהיו דרושים שני שלישים, לפחות, של כלל המצביעים, והם רוב מוחלט של כלל המצביעים, והם רוב מוחלט של כל חברי מושב העובדים. מן הכתוב בהצעת החוק לא ברור, האם שני השלישים, או כלל המצביעים, חייבים להיות רוב מוחלט של כל החברים. במקרה השני, יוכל גם מיעוט לגרש אדם מן המושב. ההבדל הוא חשוב. אך הוא כמותי; לא מהותי.

הבעיה המכרעת היא, מהו סיכויו של המועמד לנישול למנוע את החלטת הגירוש על ידי המשאל הכללי? יש לזכור, כי המינהל נבחרת על ידי האסיפה הכללית של המושב, כלומר, לעניין זה על ידי הנשאלים. כל הנהלה נבחרת היא, לפי טבע הדברים, בבחינת הנהגת בוחריה; אחרת, היא לא היתה לרוב, או לא תיהנה בעתיד מתמיכתו. אין גם לשכוח כי בידי מינהלת המושב מופקדות, על פי החוק והתקנון, סמכויות עצמות. ובהגיע תור השאלה: הלגרש או להשאיר, יהיה ידוע לכל חברי המושב, כי מינהלתו והנהגתם כבר קבעה, כי יש לגרש, מאחר והיא דחתה את השגותיו של מי שנקרא להיסקל בפתקים. ערב המשאל בודאי תנוהל עוד מערכת הסברה בעד ונגד הגירוש. מול האדם היחיד, אשר אשמתו כבר הוכרזה בפני עם ועדה, תעמוד המינהלה, על כל סמכויותיה החיוניות, עם כל עצמת השפעתה, הגלויה והנסתרת, הממשית והפסיכולוגית. מהו איפוא הסיכוי של אותו יחיד לזכות בדין העממי? אם נאמר, כי הוא קלוש, בודאי לא נגזים. אמנם, יתכן, כי במקרים יוצאים מגדר הרגיל, תידחה החלטת המינהלה על ידי רוב, או מיעוט, דרוש של חברי המושב. אף אז תוכל המינהלה, כעבור זמן מה, לשוב ולקבוע, כי נוצרה עילת גירוש חדשה, ולדאוג הפעם, ביתר שאת, להכשרת פתקי ההצבעה. בדרך כלל, לא תהא עוד תקווה לאדם, אשר ביחס אליו קבעה המינהלה בעלת גוון מסויים, כי עליו לעזוב את המושב. בשלב השני, עם ההודעה כי השגותיו אינן מתקבלות על דעתה, נחרץ למעשה גורלו לשבט הנישול הטוטלי.

ואיכה מנשלים? אל נא תחשדו בסוזרנים שלנו, כי סתם יגרשו אדם מביתו ומעל אדמתו ולא יתנו פיצוי כלשהם תמורתם. סעיפי החוק קובעים כי, לאחר קבלת ההחלטה במשאל החברים, לפי הצעת המינהלה, יקבל ממנה המגורש הודעה בכתב, שבה יפורט חשבונו הכספי אשר ,,יכלול את סכום התמורה שהמושב מוכן לשלם לו" במשפט זה על אותיותיו הקרות, צריך להדגיש, בעפרון אדום, את המלה הקטנה: מ ו כ ן. מסתבר,ככתוב באחד הסעיפים הבאים, כי החבר יכול לא להסכים לסכום התמורה, המוצע לו ומועדי ואופן תשלומיו. מה קורה אז? אין יסוד לחרדה. בין המינהלה, הטוענת, כי אין היא מוכנה לשלם בעד הנכסים אלא סכום מסויים, ובין החבר המוצא, התובע יותר תמורתם, תכריע לא עוד המינהלה עצמה אלא... ועדת שומא. יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. אבל במה הכתוב אומר? איך תהיה מורכבת ועדת השומא? מסתבר כי למגורש יהיה נציג בה, ואילו שני חבריה האחרים יהיו: האחד, נציג המושב, והשני נציג תנועת המושבים שמושב העובדים חבר בה. הועדה תחליט ברוב קולות. במלים אחרות, שני נציגים של המנגנון המנשל יחליטו, בניגוד לדעתו, או זעקתו, של המנושל, מהו סכום הפיצויים שישתלם לו בעד הרכוש שהופקע ממנו. לכך ייקרא בימינו: ההפקעת וגם ירשת? לא רק גירוש, אלא גם גזל לעיני השמש, בהר ובעמק.

על רקע זה, בולט בהצעת החוק סעיפון פיקנטי מאד. מספרו הוא 14. מסתבר ממנו, כי המנשלים והשמאים יכולים להחליט לא לתת למגורש אפילו פרוטה אחת. הא כיצד? מינהלת המושב זכאית להודיע לחבר המוצא, שאין הוא בעל משק במושב העובדים. החבר, שכך נודע לו, יכול, ככתוב בחוק, לכפור בהודעת המינהלה. ואם שני הצדדים הללו אינם מגיעים להסכם מסביב לשאלה, אם לחבר המוצא יש משק, או אין לו, ומשום כך לא מגיע לו, כלום – תפסוק בדבר ועדת השומא המורכבת כאמור בסעיף 13. הסיכום הוא, כי ראשית, המינהלה, ובשלב השני, שני נציגי המנשלים, יכולים להחליט, כי לעובד האדמה לא היתה אדמה, על אף ,,כפירתו" (לא הם אלא הוא הכופר) או טענותיו או זעקותיו. לפני כן דברנו על הפיאודליזם, שהיה קיים בימי הביניים; עתה עלינו להתרחק מהם לעבר ימי קדם, כדי להתקרב לסדום.

ד

עלינו לשוב להליכי הגירוש שלא תמו על ההחלטת הגירוש שנתקבלה במשאל המהולל, ועל החלטות ועדת השומא בנוגע לפיצויים, מיעוטם או אף היעדרם, אפשר לערער בפני ועדת ערערים. ועדה זו תהיה מורכבת משופט מחוזי, שיתמנה על ידי איש מפלגה, הממלא את התפקיד של שר משפטים, בהתייעצות עם איש מפלגה שני, המכהן כשר העבודה, ומשני נציגי צבור, מקרב מועמדים שרשימתם תיקבע על ידי שר העבודה בהתייעצות עם המועצה לאיגוד הקואופרטיבי, שהרכבה, מבחינה מפלגתית, אינו בלתי ידוע. על החלטת ועדה זו אפשר להגיש ערעור לבית המשפט העליון, שידון בה ,,כאילו היה בית משפט לערעורים אזרחיים בדונו בערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי".

משתמע, כי בית המשפט היחידי, שעידון בפרשיות החמורות של סילוק אדם ובני משפחתו ממקום מגוריהם, של ביטול זכויותיו על קנינו, של הרחקתו מעל אדמתו ושל חיסול משלח ידו, לא יטפל במהותן של פרשיות אלו, לא ישמע עדים, אלא מעיקרו יתבוננו בבעיות משפטיות פרוצידורליות. זוהי משמעותה של המלה הקטנה ,,כאילו" עליה יש לומר: כאילו לא היה לנו בית משפט מחוזי, השופט ופוסק לפי דיני הראיות, וממנו יש ופונים בערעור לבית המשפט העליון. כאילו. אם זוהי דרך המשפט או בלעז המפורסם due process of law אין לדעת, מהו נתיב המשפח. (כך במקור – ד.ב)

ועדת ערעורים מהי? דיני הראיות לא יחייבוה. אמנם, בראשה ישב שופט. כל הכבוד לו. ויורשה לי במשפט מוסגר, לומר, כי אנחנו, אנשי תנועת החרות, עשינו לא מעט למען כבוד השופטים ומעמדם בישראל. אבל דווקא משום כך עלינו לשוב ולהדגיש, כי אין שופט אלא אם, וכאשר הוא יושב על כס המשפט. יושב ראש ועדה, אפילו מקרב השופטים בא, הוא יושב ראש נכבד, היכול להיות גם צודק, אך אין הוא דיין צדק, היכול גם לטעות. ההבדל המהותי הזה משתמע לא רק מגט הכריתות, הניתן לדיני הראיות, אלא גם מעצם הרכב הועדה, המחליטה ברוב קולות. בועדה כזו אין השופט פוסק, או הינו אחד הפוסקים השופטים. הוא אחד משלושה. והשניים אינם שופטים כלל.

אנו רואים איפוא כי בעוד אנשי מפא"י מדברים גבוהה גבוהה על מדינת חוק, הרי הם מכינים חוק לפיו רבבות בתי אב יוצאו מסמכותו של בית המשפט – אפשר גם להוסיף: הרגיל – בישראל, וענייניהם החיוניים ביותר יימסרו, בשלבי הדיון המהותים, המכריעים, לשיפוט מיוחד. מנהלה. משאל. ועדת שומא. ועדת ערערים. ומשפט צדק אין. אף לא יתכן, בתנאים כאלה, שיהיה.

הצעת החוק, על האות הקטלנית ועל הרוח הרודנית שבה, מדברת על תחום מושב העובדים. אלו הן מלים עבריות תמימות. אף אולי רק חוקרי הנפש יגלו לנו, כיצד נתגלגל תחום המושב מתחת ידי המנסחים. ודאי,גם פה נחוש לומר להבדיל. אך האמת היא, כי כל מקום בו חיים אזרחים ולהם על פי חוק דווקא, פחות זכויות מאשר לתושבים אחרים – כל מקום כזה תחום מושב הנהו. חרפת עולם היא לגויים שהכניסו יהודים לתחום כזה. בושה כפולה ומכופלת ליהודים, המנסים להכניס לתוכו את בני עמם בארצם. ברור, כי אם תתקבל הצעת חוק מבישה זו,יהיה לנו עשרות אלפי אזרחים, ולהם פחות זכויות, מאשר למאות אלפי אזרחים, הגרים דרך קבע מחוץ לתחום המושבים. והזכויות הן יסודיות ביותר: לחרות המחשבה, לחופש התנועה, לבחירת המקצוע, לקנין פרטי, להנחלה לבנים, למשפט צדק.

וינסטון צ'רצ'יל אשר שירת את עמו גם בממשלה וגם באופוזיציה אמר פעם:

The task of parliament is not only to pass good laws but also to stop bad laws.

תפקידו של הפרלמנט לא רק להעביר (לקבל) חוקים טובים, אלא גם לעכב (למנוע קבלתם של) חוקים רעים. יהיה צורך, בחודשים הבאים, לעשות הרבה, למען אפשר לכנסת למלא את תפקידה השני, שאף הוא חיוני למדינה חופשית. יש לעכב, ולמנוע את קבלתו, של חוק המושבים, הבא לשעבד עובדי אדמה, אשר זכותם וחובתם היא להיות בני חורין.