חוק יסוד: הממשלה

אדוני היושב-ראש. על הדיון הראשון בביתנו החדש, עם כל הכבוד, אדוני היושב-ראש, יורשה לי לומר במשפט מוסגר: אל לנו להשתמש בשם ״משכן״. יש שמות בתולדות ישראל שמוטב להשאירם, בייחוד קדושתם או בקדושת ייחודם. על הדיון הרגיל והחגיגי הזה נברך ״שהחיינו״. אך בלי שם ומלכות. בו ובה נברך — היום הזה נעלה על ראש שמחתנו את ירושלים השבויה, משעומדות תהיינה רגלינו בשעריך ירושלים, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו.

לו זכינו, אדוני היושב-ראש, להבנת הממשלה או לתבונתה, היינו היום דנים בחוק זכויות האדם. אמנם, בניסוח זכויות מסויימות אנושיות קדמו לנו האנגלים בראנימיד ב-751 שנים, האמריקאים בפילדלפיה ב-190 שנים, והצרפתים בוורסיי ב-177 שנים. וארגון האומות המאוחדות שקיבל את מגילת זכויות האדם האוניברסלית ביום 27 בדצמבר 1948 — בשמונה-עשרה שנה. אבל אנו קדמנו לכולם באלפי שנים בהנחת היסוד לכל זכות אנושית, לאמור: ויברא אלוהים את האדם בצלמו. כל אדם, ללא הבדל גזע, מוצא, לאום ודתי בצלם אלוהים ברא אותו. תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם.

אך לא זכינו להבנת הממשלה או לתבונתה, ואנו דנים היום באוסף הוראות ישנות ובתוספת סעיפים רעים, הנקראים יחדיו ״חוק יסוד: הממשלה״.

נתחיל בסעיף הראשון, הקובע כי הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה, והיא עושה בשם המדינה, בכפוף לכל דין, כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בחוק על רשות אחרת. זהו גידול-פרא מבחינה קונסטיטוציונית. אילו הלכו מנסחי הצעת החוק בדרכו של מחבר הספר המפורסם ״רוח החוקים״, מונטסקייה, שתורתו לא נתקבלה במדינה בה חיפשה, אך אומצה במדינה מעבר לאוקיינוס — בוודאי היה צורך לקבוע סעיפים בכל חוק יסוד בנוגע לרשויות המדינה. מה עשו בהתאם לתורתו של מונטסקייה המחוקקים האמריקאיים? בחוקה שלהם הם כתבו בסעיף הראשון:

All Legislative Powers herein grantedshall be vested in a Congress of the UnitedStates

בסעיף השני הם כתבו:

The Executive Power shall be vested in a President of United States

ובסעיף השלישי הם כתבו:

The Judicial Powers shall be vested inone Supreme Court, and in such inferior courts as the Congress may from time to time ordain and establish

נחפש הוראות חוק כאלה בחוקים יסודיים ובחוקי היסוד שלנו.

חוק יסוד: הכנסת מתחיל בהוראה הבאה: ״הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה״. אמנם כן, האופוזיציה דרשה כי הסעיף הראשון יגדיר את מעמדה ואת תפקידיה של הכנסת, בייחוד מבחינת נשיאת ריבונות העם. אך תומכי הממשלה דחו את הצעותינו בעקשנות, והסעיף הראשון קובע אך שהכנסת היא בית הנבחרים. המלים ״הכנסת היא הרשות המחוקקת של המדינה״ ומשום כך אלה הם תפקידיה — אינן מופיעות כלל בחוק יסור: הכנסת.

יש לנו חוק בתי-המשפט. הוא לא כונה ״חוק יסוד״, אבל הוא בוודאי חוק יסודי. והסעיף הראשון שלו אומר: ״מקום מושבו של בית-המשפט העליון הוא ירושלים, ואזור שיפוטו הוא שטח המרינה כולה״. אין סעיף פותח הקובע כי בית-המשפט העליון ושאר בתי-המשפט הם הרשות השופטת של המדינה.

אילו היו בשני החוקים ההם מופיעים סעיפים ראשונים כאלה, היה הגיון לכתוב שהממשלה היא רשות מבצעת. אבל באין סעיפים כאלה, מה הטעם ומה ההצדקה בחוק יסוד אחד לקבוע שיש לנו רשות מבצעת? היכן, בחוק, הרשות המחוקקת? היכן, בחוק, הרשות השופטת?

הסעיף הזה אין בו גם דיוק מבחינה משפטית. הממשלה, אדוני היושב-ראש, איננה הרשות המבצעת. היא רשות מבצעת. על-פי סעיף 11 לחוק יסוד: נשיא המדינה יש לנשיא תפקידי ביצוע מובהקים. אבל אם כתוב שהממשלה היא הרשות המבצעת, היחידה, בהא הידיעה — היכן מקומו של הנשיא, לא כיחיד אלא כמוסד, בעל תפקידי ביצוע, כלפי פנים וגם כלפי חוץ?

סעיף זה הוא מה שנקרא בלעז "Sweeping Clause". הוא נותן לממשלה הנקראת כביכול ״הרשות המבצעת״ כל סמכות שלא נכתבה בחוק לגבי רשות אחרת. זהו סעיף מסוכן מאד מבחינת הביקורת של הכנסת על הממשלה. הכנסת לעולם לא תוכל להבטיח בחוק או בדין כל פעולה העלולה להיות מבוצעת על-ידי הממשלה. ואם החוק ישאיר את הדברים האלה פתוחים — הרי לפי סעיף זה כל דבר שתעשה הממשלה — בשמה של המדינה תעשה.

מן הטעמים הללו אנו מציעים למחוק את הסעיף הזה. וכפי שמתחיל חוק בתי-המשפט, וכפי שמתחיל חוק יסוד: הכנסת — כן אני סובר שעלינו להתחיל את חוק יסוד: הממשלה, במלים ״הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת״, או אולי ״מקור סמכותה של הממשלה — אמון הכנסת״.

בסעיף 5 הוברר שראש הממשלה חייב להיות חבר כנסת. אולם חבר ממשלה — לאו דווקא. סעיף זה מתחבר עם סעיף 21(ב), הקובע כי אם שר שהוא חבר כנסת, מתפטר מכהונתו בכנסת, רואים אותו כאילו התפטר מן הממשלה. כידוע לכנסת, סעיף זה נלקח מחוק אשר הכנסת החמישית בשלהי קיומה קיבלה אותו, על-פי יזמתה של האופוזיציה הראשית. אולם אנו שמנו לב שהממשלה עקפה את החוק בטרם נתכוננה. זוהי דוגמה רעה מאד לאזרח אם הממשלה מלמדת אותן מה שניטה פעם ללמד אותו — איך נאמר — ״עורך-דין פינתי״. לאמור, שהחוק נוצר כדי לעקוף אותו. כוונת החוק, כפי שנתקבל בכנסת החמישית, היתה שאין לסבול מצב שבמשטר פרלמנטרי תקום ממשלה אכסטרא- פרלמנטרית, אם לא ברוב, הרי בחלק ניכר של חבריה.

ודאי, גם חבר כנסת אשר הוא חבר ממשלה, המתפטר מן הכנסת — ועל-ידי כך הוא מתפטר מן הממשלה — יכול לשוב ולהיות חבר ממשלה, אבל אז תצטרך הממשלה להסביר לכנסת מדוע התפטר ממנה ונשאר יושב בשורה ראשונה. אין שום הסבר אחר אלא נסיון הערמה על רצון הבוחר כדי להכניס חבר אחר ברשימת המועמדים של סיעה מסויימת. מתפטר חבר הממשלה מתפקידו בכנסת וחוזר לממשלה. זהו הסבר קלוש מאד, פוגע מאד, ואני משער שהממשלה תחשוב פעמיים - וכל ממשלה צריכה להרבות לחשוב — לפני שהיא תעשה צעד כזה.

ישראל קרגמן (המערך):

גם האופוזיציה צריכה לחשוב.

 מנחם בגין (גח״ל):

גם האופוזיציה צריכה לחשוב, נכון מאד. בזה כולנו שווים.

הממשלה, כפי שנתכוננה, עקפה את החוק ובטרם קיבלה את אמון הכנסת, מספר חבריה שעמדו להתמנות מיניסטרים, התפטרו מן הכנסת ונשארו בממשלה. בלמדנו מן הנסיון אנו נציע בסעיף 5, אדוני היושב-ראש, שאמנם שר יכול שיהיה מבין חברי הכנסת או מחוצה לה, ובלבד שמספר חברי הממשלה, שלא מבין חברי הכנסת, לא יעלה על שניים.

בסעיף 11 יש חידוש, אבל, אדוני ראש הממשלה, הוא רע מאד. סעיף זה פוגע לדעתנו בכבוד הנשיא או בכבודו של הנשיא והוא גם סותר את הסעיף העיקרי, אשר לפיו הנשיא מתייעץ עם סיעות בכנסת למען הרכבת הממשלה. מה אומר אותו סעיף 11 החדשני? אם נבחרה כנסת חדשה — ובסעיף אחר, סעיף 18, רואים את הממשלה ביום הבחירות כאילו התפטרה — הרי אפשר יהיר. לקיים את ההתייעצויות הקבועות בסעיף 6 עוד לפני שנתכוננה הכנסת החדשה. על-פי סעיף 6 חייב הנשיא לקיים התייעצויות עם הסיעות בכנסת, אבל הכנסת החדשה אינה קיימת כל עוד לא נתכנסה. לעומת זאת, מוסיפה להתקיים הכנסת היוצאת. הכוונה היא להקים ממשלה על-פי אמון הכנסת הנכנסת. אם הנשיא איננו מתייעץ עם הסיעות בכנסת שנכנסה, והן אינן קיימות לפני קיום הישיבה הראשונה של הכנסת הנכנסת, עם מי הוא מקיים את ההתייעצויות על-פי סעיף 6?

ועוד משהו נאמר באותו סעיף, אין להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה לפני שנתפרסמו תוצאות הבחירות ב״רשומות״. גם כאשר תוצאות הבחירות נתפרסמו ב״רשומות״, עדיין הכנסת החדשה אינה קיימת. פירוש הדבר שאין הנשיא יכול עוד באותו יום שמתפרסמות תוצאות הבחירות, להטיל על חבר כנסת, שעדיין איננה קיימת, את התפקיד להרכיב ממשלה. גם את הסעיף הזה אנו נציע למחוק. אפשר לקיים מגעים בלתי-רשמיים בין סיעתיים לאחר הבחירות, אבל למגעים כאלה אין להכניס את הנשיא. הנשיא צריך לפעול לפי החוק, והחוק היסודי אומר שהוא מקיים התייעצויות עם סיעות בכנסת לשם הרכבת ממשלה חדשה, והסיעות האלה תיכונה משעה שנתכוננה הכנסת. כלומר, משתתכנס הכנסת לישיבתה הראשונה לאחר הבחירות. אז הכנסת היוצאת חדלה להתקיים.

לא ברור לי מדוע קשורה התפטרותה של הממשלה בפטירתו — חס וחלילה — של איש בישראל הממלא תפקיד של ראש ממשלה. זהו ענין אסתטי. אינני חושב שאפשר לכתוב: ״התפטרותו, וכן פטירתו, כהתפטרות הממשלה״. מעשה אדם ומעשה בידי שמיים — כהתפטרות הממשלה, אין זה נאה. אבל בוודאי לא זה העיקר. חס וחלילה, נפטר איש בישראל בכהנו כראש ממשלה, מציעה הממשלה דהיום שהממשלה תקבע שר אחר להיות ראש ממשלה בפועל עד שתיכון ממשלה חדשה. מניין הסמכות הזאת במשטר פרלמנטרי? ואף אין אתם מציעים שקביעה זו של הממשלה, של האדמיניסטרציה, תקבל אישור הכנסת. אם התפטרותו של ראש ממשלה כמוה כהתפטרות הממשלה כולה, המזה אפשר להסיק שאין לכנסת שום השפעה בבחירתו של ראש ממשלה בפועל עד שתיכון ממשלה חדשה, והכינון שלה עלול — בתנאים הקיימים במדינתנו — לדרוש זמן ממושך; אפשר להבין כי לתקופת זמן קצרה בוחרת הממשלה באחד השרים כממלא-מקום ראש הממשלה ומבקשת את הכנסת לאשר את הצעתה. כאשר הכנסת מאשרת את ההסדר הזמני הזה, ניחא, ומיד צריך לפעול למען הרכבת ממשלה חדשה על-ידי התייעצות הנשיא עם הסיעות בכנסת. לכן נציע שסעיף זה יתוקן ברוח הדברים שאמרתי.

אדוני היושב-ראש, אם שר מתפטר לפי סעיף 21, תוקף התפטרותו יהיה שבוע ימים לאחר הגשת כתב ההתפטרות. לפי חוק יסוד: הכנסת, סעיף 41, אם חבר כנסת מגיש התפטרותו היא נכנסת לתוקפה ארבעים ושמונה שעות לאחר הגשתה. לפי חוק יסוד: הנשיא — ואינני זוכר עכשיו את מספר הסעיף — אם הנשיא מתפטר, התפטרותו נכנסת לתוקפה ארבעים ושמונה שעות לאחר הגשתה. לשר דרוש שבוע ימים כדי לשקול אם באמת להתפטר מן הממשלה או להוסיף לשבת בקרבה. כלום הממשלה שלנו מניחה, שחבר ממשלה הוא קל-דעת או כבד-מחשבה? הוא זקוק לשבוע ימים? מילא, אין אתם רוצים להשתוות לחברי כנסת. אבל נשיא כי יתפטר — וזה אחר המאורעות המיוחדים העלולים להתרחש בכל מדינה — ארבעים ושמונה שעות מספיקות כדי שהתפטרותו תיכנס לתוקפה. שר כי יתפטר, זקוק לשבעה נקיים, לשבוע ימים, לרבות שבת קודש, כדי לשקול שנית אם עליו להוסיף להיות חבר ממשלה או לאו? לא נאה.

אני מציע שיקבעו גם לגבי חבר ממשלה ארבעים ושמונה שעות. אם תרצו תוספת זמן, נסכים לעוד עשרים וארבע שעות. אבל שבוע ימים — זה מופרז מאד, אדוני ראש הממשלה.

אולם בסעיף זה יש תוספת מעניינת מאד האומרת: ״התפטרות מממשלה שהתפטרה טעונה אישור הממשלה״. פעם אמרו על סיעת אחדות העבודה שאותה אי-אפשר להוציא מן הממשלה אפילו בבולדוזר. עכשיו הכניסו את הבולדוזר לתוך החוק. אבל הוא יפעל בכיוון ההפוך — חבר ממשלה שירצה לעזוב אותה, יקשרו אותו בחבלים לבולדוזר; הוא לא יוכל לעזוב את החבורה הזאת, אלא בהסכמתה. ואם בכל זאת רוצה הוא לעזוב את הממשלה, מדוע אסור לו לעזוב ממשלה שהתפטרה, מדוע צריך להכריחו לשבת בממשלה זו? מוזר מאד׳ בלי הסכמת הממשלה הוא לא יוכל לעזבה. לכל הדעות, צריך להוציא את הבולדוזר מן החוק.

אריה אליאב (המערך):

גם אותך ביקשו פעם מאד מאד להישאר, וזה היה לא מזמן.

מנחם בגין (גח״ל):

עובדה היא שהבולדוזר לא הועיל.

יוסף פישר (המערך):

זה יקח קצת זמן, אם לא שבוע אז חודש.

מנחם בגין (גח״ל):

אני דווקא שמח לקריאות-הביניים הללו, אולם חבו- הכנסת מישר יסכים שאני אוסיף לעשות את מלאכתי.

באים הסעיפים 22 - 23, שהם לפי הערכתנו הסעיפים החמורים ביותר בחוק. הם נלקחו מחוק שנתקבל בכנסת הרביעית, והוא נקרא: חוק המשמעת הקואליציונית. הסעיף הראשון מאותו חוק הועתק לחוק יסוד: הממשלה.

סעיף 22(א) אומר: ״שר ישא בפני הממשלה באחריות להצבעתו במליאת הכנסת ולהצבעת הסיעה, שעליה הוא נמנה, במליאת הכנסת״. אנחנו התנגדנו בכל תוקף לחוק ההוא. ולסיעה קואליציונית אחת, הלא היא מפ״ם, אני רוצה להזכיר שאף היא התנגדה בכל תוקף לחוק ההוא׳

מאיר יערי (מפ״ם):

היא מתנגדת גם כיום.

מנחם בגין (גח״ל):

אני מברך אותך, חבר-הכנסת יערי, על עקביותך. מדוע? הסעיף הזה, שהפך להיות פיסקה בסעיף 22 של החוק, הופך את היסודות של המשטר הפרלמנטרי. הממשלה אחראית בפני הכנסת. פה כתוב ששר ישא בפני הממשלה באחריות לא רק להצבעתו, אלא גם להצבעת הסיעה עליה הוא נמנה. הכנסת מורכבת מסיעות; הממשלה נתמכת על- ידי הרוב בפרלמנט. פירוש הדבר, שאם כל שר אחראי להצבעת הסיעה עליה הוא נמנה, הרי רוב הסיעות אחראיות בפני הממשלה. כי השר אחראי בפניה להצבעת סיעתו. יוצא שרוב הכנסת אחראי בפני הממשלה על הצבעותיו, במקום שהממשלה תהיה אחראית בפני הכנסת על פעולותיה ומחדליה.

אדוני היושב-ראש, אם יזדמן לו להיפגש עם חבריו, יושבי-ראש הפרלמנטים בחוץ-לארץ, הייתי מבקש ממנו שישאל אותם, בידידות, אם באחת מארבעים ארצות אלו, בהן קיים משטר פרלמנטרי, ישנו סעיף כזה, לאמור, שהרוב בבית׳ על-ידי שליחיו בממשלה, נושא באחריות להצבעותיו בפני הממשלה.

בכלל, כל החוק הזה של המשמעת הקואליציונית, לא הועיל. החוק לא השכיל למנוע תופעה פרלמנטרית אחת: אמנם, סיעות קואליציוניות מסויימות לא לעתים תכופות הצביעו נגד הצעת הממשלה, לעתים יותר מזומנות נמנעו, אבל בעיקר הן עזבו את האולם. ובכן, מצביעים ברגליים. ונגד זה אין שום תרופה בחוק, גם לא בסעיפים אלה. לשם מה להעתיק לחוק יסוד: הכנסת הוראת חוק המשנה את כל היחס בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת? אני סובר שאולי רק מבחינת החוק הזה ממשלתך, אדוני ראש- הממשלה, היא ממשלת המשך.

אני רוצה להזכיר ליריבי הנכבדים ממפ״ם, כי חברם הנכבד מר רובין ז״ל לא זו בלבד שיחר אתנו התנגד לחוק הזה, אלא הוא גם הציע בשעתו שהחוק ייקרא: הוראת שעה. כוונתו היתה רצויה. היום מנסים להפוך את החוק הזה, אשר בצדק צריך היה להישאר הוראת שעה, לחלק בלתי-נפרד של חוק יסוד, של הקונסטיטוציה שלנו, והוא — כפי שאמרתי — נוגד את כל מהותו של משטר פרלמנטרי.

סעיף 24 אומר: ״הדיונים וההחלטות של הממשלה... הם סודיים ופרסומם אסור...״. רציתי לשאול אם הממשלה מתכוונת להוסיף על האיסור הזה סנקציה. אם לאו — זהו ״לכס אימפרפקטה״, ואז מה טעם בסעיף הזה? מה אתם מציעים לעשות? הממשלה דנה בחדרי חדרים; איך אפשר לקבל ידיעות מדיוניה? מזכיר הממשלה בוודאי נאמן עליה שלא יאמר מלה אחת. הקצרנית נאמנה על הממשלה שלא תוציא הגה מפיה. מי ימסור לעתונאים מה התרחש בישיבת הממשלה? המסקנה היא אחת — רק אחר מחברי הממשלה; ואם חבר ממשלה מוצא לנחוץ למסור אינפורמציה לעתונאי, הוא עושה כן כדי שהעתונאי יחריש או כדי שהוא יפעיל את עטו? תאמרו, חברי הממשלה, היכן אחריותו של חבר ממשלה המוסר יריעות על דיוניה של הממשלה לכתב של עתון? הוא רוצה שהדברים יתפרסמו, אך הוא לא יהיה בר- עונשין, הוא ישכון כבוד בממשלה. אולם עתונאי שיקבל מחבר ממשלה ידיעה, על מנת שיפרסמה, אם הוא יפרסמה — ילך לבית-הסוהר. היכן ההגיון, היכן הצדק? הרי על כגון דא אפשר לומר: יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק. בפני חבר ממשלה קיימת ברירה פשוטה: לשתוק. אני איש אופוזיציה, והריני אומר בגלוי, כי דיוני ממשלה מן הדין שיהיו סודיים. אולם אם חבר ממשלה מוסר ידיעה לעתונאי, והעתונאי פרסם את הידיעה, האם על העתונאי צריך להטיל עונש וחבר הממשלה צריך להוסיף להיות חבר בה ולהדליף? כל ממשלה הרוצה בדיון סודי, חייבת לדאוג ששום איש מחבריה לא ימסור ידיעה למי שאינו נמנה עליה. אבל, אם חבר ממשלה, במצפונו, בהכרתו ובאחריותו מוצא לנכון למסור אינפורמציה — תתפרסם; אחריותו היא ולא אחריותו הפלילית של המושך בעט, שאיננו ממלא במקרה זה אלא את תפקידו. הוא קיבל משר אינפורמציה לשם פרסומה, והוא מפרסמה.

ביחס לשר שהצביע נגד הצעת הממשלה בלי הסכמתה או נמנע מהצבעה בלי הסכמתה, ישנה תקופת חנינה -— שבועיים. אם במשך השבועיים תימסר הודעה על הפרת האחריות המשותפת של השר בפני הכנסת, הרי רואים את הימנעותו והצבעתו נגד הצעת הממשלה כהתפטרות. משונה הדבר. לא כן ביחס לסגן שר. אינני יכול להבין איך משפטנים ממשלתיים היו יכולים להביא לכנסת הצעה משונה כל-כך. ביחס לסגן שר כתוב: ״סגן השר הצביע במליאת הכנסת נגד הצעת הממשלה או נמנע מן ההצבעה, שלא בהסכמתה המוקדמת של הממשלה״ וכהונתו פוקעת. מתי? על-פי הכתוב, היא פוקעת ברגע שנהג כך במליאת הכנסת, ברגע שהצביע נגד הצעת הממשלה או נמנע מהצבעה. יכול איפוא להיווצר מצב כזה: שר נמנע מהצבעה או מצביע נגד הצעת הממשלה ומוסיף לשבת בממשלה; אם במשך השבועיים לא תימסר הודעה ותינתן לו חנינה — יוסיף להיות שר. חברו באותו סיעה, שהוא סגן שר, אשר נהג כשרו — אם מותר לומר כך — פוקעת כהונתו ברגע שהרים ידו שלא כהלכה או לא הרים ידו כלל. יש כאן פרדוכס, אם לא אשתמש במלה חריפה יותר. לכן אנחנו מציעים לדחות גם סעיף זה, יחד עם כל הסעיפים הקשורים במה שמכונה "חוק המשמעת הקואליציונית״.

אדוני היושב-ראש, אם נדון בהצעת חוק זו בוועדה, נציע שהכנסת תוכל להביע אי-אמון לא רק לממשלה כולה אלא גם לכל אחד מחבריה. אחריות משותפת של ממשלה היא כלל גדול במשטר פרלמנטרי. אבל, אם הכנסת רואה ששר מסויים נהג שלא כהלכה, פגע בתפקידו, לפי הערכתנו יש לתת לה סמכות להעבירו מכהונתו. אם הממשלה תראה במקרה בזה צורך להזדהות אתו, כפי שהדבר קורה בפרלמנט, ולומר: אם תביעו אי-אמון לאחד מחברנו, נתפטר כולנו — ניחא. אני סובר, שבדרך כלל סולידריות כזאת נאה. אבל, אם אחד מחברי הממשלה נהג שלא כהלכה, אין שום הצדקה לכך, שהכנסת תפנה מיד את זעמה — אם אפשר לומר כך — נגד הממשלה, ולא תינתן לה סמכות להביע אי-אמון לחבר ממשלה אינדיבידואלי.

אנחנו נציע בוועדה לקבוע, על-פי מה שהיה כתוב בחוק המעבר, שמינוי סגן לשר אינו גורע מאחריותו של השר בפני הכנסת ומחלקו באחריות המשותפת של הממשלה. סעיף זה השתנה בהצעת החוק, ואנחנו חושבים שהסעיף בחוק המעבר היה נכון, וצריך להחזירו.

אלה הצעותינו, אדוני היושב-ראש, בדיון הכללי הראשון, ובוועדה נוסיף עליהן עוד כהנה וכהנה. אבל, בגלל הסעיפים, ובעיקר בגלל הסעיפים, ההופכים את היחס בין רשות מבצעת לרשות מחוקקת, אנחנו רואים לנכון להציע שהצעת חוק זו תוחזר לממשלה. זהו אמנם חוק יסוד: הממשלה, אבל, ארוני היושב-ראש, יסודו רע הוא