חוות הדעת הכמו-משפטית

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ו חשון התשכ"ג, 23 בנובמבר 1962
מתוך:
2
נושאים:
אישים - דוד בן-גוריון, פנחס רוזן. משפט - הצעות חוק. זכויות אדם - זכויות הנאשם. ממשל - יחסי רשות מבצעת-רשות מחוקקת, יחסי רשות מבצעת-רשות שופטת, יחסי רשות מחוקקת-רשות שופטת, כנסת. מפלגות - מפ"ם
מאמר של בגין בעקבות הצעה לתיקון חוק דיני עונשין שהעלה בכנסת (על הכתבה בחרות בנוגע לדיון בכנסת ראה ה-20/11/1962 עמ' 1) בעקבות משפט הריגול של אהרון כהן ממפ"ם, בתחילת הדיון הקריא בן גוריון מעל במת הכנסת דברים בשם היועץ המשפטי, גדעון האוזנר, בגין מתייחס הן לתגובתו לדברים של האוזנר למרות שזה לא יכל להגיב כי אינו חבר כנסת והן לתוכנם. כדאי לציין כי בגין עוקץ את סגנון ניסוח הדברים שמזכיר מעט את אופי דיבור של ראש הממשלה ולא של האוזנר, אך בבסיס טענתו האמירה כי הקראת דבריו של האוזנר על ידי ראש הממשלה מעל במת הכנסת תואמה מראש בין השניים.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

שמונה ימים תמימים חיכיתי להודעה מוסמכת מטעם היועץ המשפטי לממשלה, האם נכונות או מטעות השמועות לפיהן חוות דעתו על הצעות החוקים לשנוי סעיפים מסויימים בחוק דיני העונשין (בטחון המדינה) ובעיקר לתיקון הסעיף 24, הוקראו מעל במת הכנסת בלי ידיעתו, בלי הסכמתו ואף בניגוד לרצונו. ציפייתי היתה לשווא. לפיכך, הריני משמיע בפני עם ועדה את הטענה, שהוסכם מלכתחילה בין ראש הממשלה ובין יועצה המשפטי, כי חוות הדעת של האחרון תיקרא על ידי הראשון Verbatim באולם בית הנבחרים. את טענתי זו הריני בא לבסס על הוכחות משתמעות וברורות; ואחזיק בה כל עוד לא יוכח לי במפורש, כי מר האוזנר, בהקשיבו באולם הכנסת לדבריו היוצאים, לא תמיד בשפה ברורה, מפיו של מר בן-גוריון היה מוכה תדהמת ההפתעה הגוברת והולכת מראשית הקריינות ועד תומה. לא אכחד, כי בענין זה, ומתוך יחס כבוד אמיתי ליועץ המשפטי, הייתי מעדיף לטעות.
מר האוזנר הוכיח, כי הוא רגיש לסמכויותיו ויודע לעמוד על זכויותיו, הקשורות, אם על פי החוק ואם על פי פירושו, בתפקידו; הוא לא היסס, כידוע, לאיים בפרישה מתפקידו הממלכתי ובשיבה למקצועו הפרטי, אם מעמדו ייפגע. עובדא זו, שציונה הוא לשבחו של היועץ המשפטי, מחייבת, על פי צויי השכל הישר, להניח, כי הוא לא היה עובר בשתיקה על עוולה כזו שנעשתה לו על ידי ראש הממשלה. אדרבא, נבחן את הדברים על פי הגיונם הפנימי. היועץ המשפטי לממשלה התבקש על ידי ראשה לספק לו חוות דעת למען יוכל להסתמך עליה בדיון פרלמנטרי על בעיה משפטית חשובה. וראש הממשלה, אשר לדבריו הצנועים, ההיסטוריה מנעה ממנו להיות עורך-דין, אינו שואל כלל לדעתו של עורך-הדין הממשלתי, קורא את דבריו הכתובים בשמו, המודגש מפרק לפרק, וכך חושף אותו לתגובה, בין מידית וגלויה ובין דחוייה ונלחשת, אך בלתי נמנעת, של חברי הכנסת הנדהמים. ואחר כל אלה, אין היועץ המשפטי, הנפגע עד עמקי נפשו, קם ואינו מוחה בידי מי שכה הרע לו? אין הוא דורש מן הקריין הבלתי מוזמן, שיוודע, לפחות בדיעבד, כי הוא היועץ המשפטי, לא ידע כלל שדבריו יושמעו מעל במת הכנסת בגוף ראשון? ואין הוא מודיע כי אם מבוקשו זה, בו תלוי במידה רבה מעמדו המוסרי, לא ינתן לו, הרי לא תהיה לו ברירה אלא לשקול הגשת התפטרות? מי שהתבונן בהליכותיו הציבוריות של מר האוזנר לא יוכל, אם לא ירצה לפגוע בו, להעלות על הדעת, כי לאחר אפתעה מעין זו ולאור פגיעה כזו בו ובמעמדו, הוא היה מעדיף להחריש, להרכין ראש ולהמשיך, ללא אמר ומחאה במלוי תפקידו.
שנית הייתי בין עשרות חברי הכנסת שראו את היועץ המשפטי יושב על הספסל המיוחד של היועתיים והמומחים הממשלתיים ועוקוב, בתשומת לב של פסה אפילו לרגע, אחרי דבריו שלו, הנקראים מעל במת הכנסת. מה מר בן-גוריון קורא בקולו מה האוזנר קורא בעיניו, מהעתק הנוסח המונח לפניו, שורה אחר שורה, עמוד אחר עמוד. כך אינו נוהג אדם מופתע. נהפוך הוא. כך נוהג איש שהתכונן מראש לקריאת חיבורו והוא עוקב, מתוך ריכוז, שאינו בלתי טבעי, של תשומת לבו אחרי ההתקדמות בהקראתם, למען ראות, אם לא תהיה פסיחה כלשהי על סעיף זה או אחר. .
אך את עיקר ההוכחה מצאתי בחוות הדעת עצמה. להווי ידוע כי אין דומה קריאה לשמיעה, בוודאי לא בפרלמנט, וביחוד אם הדברים נאמרים, או נקראים, על ידי ראש הממשלה דהיום. נוהג אני להקשיב לדברים המושמעים בכנסת; חובת ההקשבה אינה נופלת בחשיבותה מזכות הדיבור. ובהגיע מר בן-גוריון לפיסקא הבאה: ,, אני ממשיך בדיון בסעיף 24 של החוק – מוסיף היועץ המשפטי – שעליו יצא הקצף של שלשת מציעי השוניים הנכבדים", הפסקתיו ושאלתי, ככתוב בפרוטקול הסטנוגרפי, במדה של תמיהה, שאינה כתובה בו, לאמור: היועץ המשפטי כתב ,,יצא הקצף"? ואף על פי כן, עלי להודות בהכנעה, כי לא שמעתי כלל פיסקא אחרת בחוות הדעת, שהגיעה לתשומת לבי רק לאחר שקראתי את המסמך כולו. והנה הפיסקא המענינת ככתבה ולכשונה, אם כי עדיין לא בשלמותה: ,,אני רוצה להזכיר לחבר הכנסת קלינגהופר, מוסיף היועץ המשפטי, מה שאמר..." מלים אלו מוכיחות, כי חוות הדעת נכתבה מלכתחילה בשביל במת הכנסת. לו היא נועדה בשביל עיניו של ראש הממשלה בלבד, היה היועץ המשפטי, היודע, בזכות השכלתו ועיסוקו, לנסח את דבריו, כותב בערך כך: ,,בקשר עם הצעתו של חבר הכנסת קלינגהופר, הריני רוצה להזכיר (לך) מה שאמר... וגו'. התזכורת המלבבת הופנתה במישרין ובמפורש, לחבר הכנסת קלינגהופר, ולו אי אפשר להזכיר דבר בשום מקום זולת אחד: הכנסת. .
בכך חומרת התופעה חסרת התקדים. היועץ המשפטי לממשלה הופיע מעל במת הכנסת, אמנם בצלו של מי שקרא את דבריו, כאילו היה חבר הכנסת מאה ועשרים ואחד, או חבר הממשלה השלישי, שלא נבחר על ידי העם. והוא לא זה ולא זה. אמנם הגיעתני, על כנפי השמועה, האימרה, לפיה במשרד המשפטים ישנם שני שרים, אבל זוהי אמירה קלילה מדי כדי לתת לה בטוי כלשהו בבית המחוקקים.
וודאי, מעשהו של ראש מפא"י, בהודיעו ליועץ המשפטי או בבקשו ממנו את הסכמתו, כי דבריו הפולמוסיים ייקראו בגוף ראשון מעל במת הכנסת, הוא חמור מאד מבחינת הסדר הממלכתי הטוב. אבל כלום נתפלא על עושהו? אם למר בן־גוריון ניתנת הזדמנות להוכיח לסיעה מסויימת כי אחד משלה שולל, או דוחה, את הצעתה, או לומר לשר המשפטים לשעבר, כי אדם, אשר הוא הציעו לתפקיד היועץ המשפטי, פוסל את הצעת חברו לסיעה - לא איש כמוהו יחמיצנה. אם סכוי מעין זה קם ויהי, לא חשוב עוד מעמדו המוצהר של היועץ המשפטי לא חשובים הסדרים המקובלים בבית נבחרים; יש לחוש ולנצלו למען תהיה הנאת העקיצה מלאה, ולמען ידעו כל העם, כי היועץ המשפטי, הנחשב לבלתי תלוי בממשלה, הוא הפוסל מכל בכל את התיקונים המוצעים. אבל הפליאה על היועץ המשפטי היא טבעית, ומן הדין שתבוא לידי בטוי מלא. בכנסת אין יכולים להשתתף בויכוח אלא חבריה וכן חברי ממשלה שאינם חברי כנסת. זהו החוק. ויועץ משפטי צריך לא רק לדעת אותו, אלא לנהוג לפיו.
ב.
החומרה בנוהג האחר עוד תגדל, אם נביא, לא על פי שמיעה מופרעת, אלא מקריאה בדוקה, אי אלה בטויים מן הפולמוס המדיני־־משפטי, אשר היועץ המשפטי קבל על עצמו לנהלו, באמצעות ראש הממשלה, עם חברי הכנסת לסיעותיהם. את ,,הקצף״ כבר הזכרתי. זוהי מליצה, אשר השמוש בה, בהזדמנות כזו, מעורר ספקות ביחס לטעמה. אמר פעם ביאליק: החיו את המליצה, אך אל תמליצו את החיים. על משקלה של אימרת המשורר אפשר לומר: התנגדו לקצף, אך אל תקציפו את ההתנגדות. מדוע צריך היועץ המשפטי, בבואו להתווכח עם חברי הכנסת, לטעון כי קצפם יצא על סעיף בחוק? מדוע אין הוא יכול לומר בפשטות יותר, מנומסת, כי זה הסעיף חברי הכנסת משיגים עליו, או מתנגדים לו? אבל ניחא. מליצה, אפילו לא נעימה, אפשר למחול עליה. דבר אחר הוא שמוש בסרקזם פוליטי מובהק. רמזתי לעיל, כי עוד אשלים את המשפט. בו היועץ המשפטי מוצא לנחוץ להזכיר משהו לפרופיסור קלינגהופר. עתה הגיע תור ההשלמה. וכך כתוב בפרוטוקול הסטינוגרפי: ,,אני רוצה להזכיר לחבר הכנסת קלינגהופר מוסיף היועץ המשפטי, מה שאמר חברו לסיעה מר פנחס רוזן, שהיה שד המשפטים בעת הדיון באותן ענין בכנסת" (ביולי 1957). זוהי צורת עקיצה מקובלת בכל הפרלמנטים, לרבות הכנסת שלנו, כמו­בן. הכל משתמשים בה נגד הכל, אם ההזדמנות ניתנת. אם חבר סיעה מסויימת מביא הצעה ונמצא, על פי הזכרון הטוב או החיפוש הפעלתני, כי סיעתו, או חברה האחר, אמרו פעם משהו הנוגד את ההצעה, מיד אומר יריבו, בהנאה משתקפת על אף כל אמצעי הסתרתה: התזכור מה אמרתם על אותו נושא ביום ההוא? זהו נשק פרלמנטרי לגיטימי; בדרך כלל, הריהו בבחינת חרב פיפיות. אבל הזכות להשתמש בו, בדו-הקרב הפרלמנטרי המתמיד, נתונה רק לאלה שזכותם, על פי הבחרותם, היא לתת מכה פולמוסית, כפי שעליהם להיות מוכנים לקבל מכה כזו. שום חבר כנסת מאה עשרים ואחד מדומה אינו יכול להזכיר לחבר כנסת פלוני, מה שאמר, בימים עברו, חבר כנסת לא כל כך אלמוני. איך יכול היה היועץ המשפטי להידבק ביצר פולמוסי, לא משפטי אלא פוליטי, תכסיסי כזה?
במקום אחד בחוות דעתו אומר היועץ המשפטי - אני חוזר ומדגיש: בשביל במת הכנסת - כהאי לישנא: ,,חבר הכנסת סנה מתכוון על ידי שני תיקונים הנראים תמימים כביכול לרוקן״ וגו׳. ד״ר סנה הוא, בימים אלה, קומוניסט, וידוע לכל, כי בני כנסית הקרמלין העולמית, רגילים להשתמש, כפי שכתב ג׳ורג' אורוול, בכפל המחשבה (double-think) ובכפל הדיבור (double-talk) הם באמת יכולים להציע הצעות תמימות ולהתכוון לתוצאות הרחוקות מתמימות כרחוק מוסקבה מהבנה, או פקין מניו-דלהי. אבל ד״ר סנה הוא חבר הכנסת. אם חברי כנסת אחדים, בממשלה או מחוצה לה, הדוחים את הקומונוסופיה ללא סייג, יאמרו לו, בתשובה להצעותיו, כי הן תמימות כביכול, יהיה זה בסדר גמור. היועץ-המשפטי הס לו מלומר לחבר כנסת, יהיה אשר יהיה, כי הוא נוהג בצביעות.
ועוד נאמר בחוות הדעת הקרויה משפטית : ,,ברור על כן שלפנינו הצעה הבאה לחבל בחוק בטחון המדינה״... כאשר המלה הנחמדה ,,לחבל״, המתורגמת ללעז המקובל לסבוטז׳ה, באה בהקשר זה, הרי כוונתה המשתמעת, האמיתית, היא לא לחוק, אלא לבטחון המדינה. אשר החוק הנידון הוא מכשיר לקיומו. אם חבר הכנסת יאמר לחבר, יריבו המדיני, כי כזוהי הכוונה הנסתרת של הצעתו, אינני בטוח אם זה יהיה בסדר מבחינת מהות הדברים, גם אם זה יהיה בסדר מבחינת צורתם הפרלמנטרית. אבל אם היועץ המשפטי זורק האשמה בחבלה בחוק בטחון המדינה, בפניהם של חברי הכנסת, הריני בטוח, כי דבריו נוגדים כל סדר מקובל. לאחר דברי הפולמוס הפוליטי הלזה קמתי להשיב למחברם, אשר בשמו הם הושמעו, בלשון חריפה, הראוייה להם, אך פרלמנטרית, כנהוג. פתחתי ואמרתי: אם היועץ המשפטי יתווכח אתי מעל במה זו (של הכנסת), אני אתווכח אתו מעל במה זו. האקדמה לא היתה מקרית זה קרוב לארבע עשרה שנה שהנני משרת את עמי כאחד משליחיו לבית הנבחרים. עדים כל חברי הכנסת וכל דבריה הרשומים, כי מעולם לא אמרתי, מעל במתה, מלה נגד דעותיו של היועץ המשפטי או של אחד מעובדי מדינה אחרים. לא הוא ולא הם, יריבים הם של תנועת החרות; הממשלה, חבריה ותומכיה בכנסת הם יריבי האופוזיציה, אבל לפני שבוע קרה משהו חסר תקדים בכנסת? משום כך התגובה היתה בלא תקדים, שלא יצריך עוד, כפי שאני מקווה חזרה עליו.
אחרי עלה על הבמה מר בן-גוריון בעוד ששעה קלה לפני כן הוא הציב את היועץ המשפטי לפניו, הרי עתה הוא שמהו מאחוריו, חשף, בגבורה עילאית, אח חזהו לחיצים של מה שהוא מכנה גידופים וחרופים וניסה ליצור רושם, כאילו - איך אומרים מחמדינו הצברים? - כאילו אני התחלתי. הסר ידיך מן היועץ המשפטי, זעק לעברי ראש מפא"י, הוא אינו יכול להשיב לך כאן.
הסרתי ידי ובעזרתן דפדפתי בדברי הכנסת יגעתי ומצאתי, כי ביום ה-27 ביוני 1962, נאמרו מעל במת הכנסת, בין השאר, הדברים הבאים: ,,חבר הכנסת רוזן ניסה לומר, כי היועץ המשפטי הוא בעצם כמו שופט. לא מיניה ולא מקצתיה. שופט הוא אדם העוזב לחלוטין את הזירה הפוליטית, המפלגתית והציבורית, המחליט להינזר מכל אלה ולהתמסר אך ורק לקארירה של שפיטה. לא כן יועץ משפטי לממשלה, הוא יכול להיות אדם ששמו כבר הופיע ברשימה מפלגתית בבחירות לכנסת (הכוונה, כמובן, לרשימת המפלגה הפרוגרסיבית אשר אחד ממועמדיה היה בשעתו מר האוזנר, היועץ המשפטי היום וביוני 1962) הוא יכול לפי החוק הקיים, לקבל חופש מתפקידו כדי להיות מועמד לבחירות לכנסת בבחירות שיבואו הוא רשאי לשאוף לקארירה פוליטית"... את הדברים הללו השמיע, מעל במת הכנסת חברו לממשלה ולמפלגה של מר בן-גוריון, הלא הוא ד"ר דב יוסף שר המשפטים. כדאי לציין, כי עד אז לא השמיע היועץ המשפטי שום דעה משלו, לא מעל במת הכנסת ולא מחוצה לה, בענין הריב על סמכויותיו. העתונות כתבה; חברי כנסת לסיעותיהם העלו את הבעיה אבל שר המשפטים אמר את אשר אמר בכנסת, בנוכחותו של היועץ המשפטי, בלא שזה יתן עילה לדברי ההתקפה האמורים. ולא נזעק אז מנהיגה של מפא"י על היועץ המשפטי ולא קרא לחברו: הסר ידך מן היועץ המשפטי, הוא אינו יכול להשיב לך כאן. גם אנשי מפא"י האחרים לא הפסיקו את שר המשפטים בקריאותיהם, כפי שהפסיקו אותי, שעה שהשיבותי ליועץ המשפטי על התקפתו שלו. ואכן, לא רק גבוריו של אורוול יודעים את מלאכת כפל המחשבה והדיבור.
אולם העיקר הוא, כמובן, תכנה של חוות הדעת ולא צורת פרסומה, על כל החומרה שבה, מעל במת הכנסת. שבתי וקראתי את חוות דעתו של היועץ המשפטי פעם ופעמיים. עלי להודות כי מדי קוראי בה גברה פליאתי. כיצד יכול היה מסמך כזה לצאת מתחת לעטו של משפטן מלומד?
כוונה מרכזית ניכרת מדברי הכנסת, הכוללים את השגותיו של היועץ המשפטי על המשתמע, באופן הברור ביותר, מבחינת עשיית צדק וחובתו הראשונית של המחוקק, מן הסעיף 7 של פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור פלילי 23/62. סעיף זה הובא במקוטעין על ידי חברי הכנסת בדיון הטרומי על הצעות החוק שלהם. היועץ המשפטי, משום מה, כלל לא נזקק לו בחוות הדעת שלו. הוא, בכל הפשטות, הביע את דעתו, כי מן הדין שבית המחוקקים יעבור עליו לסדר היום. למען בהירות הענין, שחשיבותו היא עקרונית, לכן בלתי משוערת, לעשיית דין צדק בישראל, אביא את הסעיף הזה בפסק הדין המנומק, בשלמותו. וכך אומר מחברו, כבוד השופט לנדוי:
"7. כאן נעוץ קושי חמור בפירוש הסעיף 24(א) - קושי שאינני רואה לו פתרון המניח את הדעת.
הנני מסכים בכל הכבוד לדברי השופט כהן בע.פ. 45/61: ״כשאין לנאשם הסבר סביר למגעו עם סוכן זר... כי אז ההנחה הטבעית והמובנת מאליה היא כי הסוכן לא קיים מגע עם הנאשם לשם ״שיחה על מזג האוויר" ובמובן זה החזקה ההיא אינה אלא בטוי תחיקתי לנסיון חיים טבעי ורגיל״, אך האם נסיון החיים מלמדנו גם שבשיחות בין הנאשם ובין הסוכן הזר נמסרה לסוכן ידיעה סודית דווקא (ההדגשה במקור) במשמ­עותה המוגדרת בס׳ 23 (ד)? לא נעלמה ממני הגדרת המונח ,סוכן זר בסעיף 24(ג) המדברת גם היא על איסוף ידיעות סודיות, אך עדיין רב המרחק בין הגדרת משימותיו של הסוכן הזר ובין קביעת חזקה שאינה ניתנת לסתירה - ,,חזקה ניצחת״ - בדבר תוכן המגעים בין הסוכן ובין הנאשם, כי הרי בית המשפט חייב להרשיע במסירת ידיעה סודית, אם אך הוכח לו קיום המגע עם הסוכן הזר ללא הסבר סביר, ומשדחה את ההסבר אין הוא עוד רשאי להנות את הנאשם משום ספק נוסף. יתרה מזו, אף משוכנע בית המשפט שהנאשם לא מסר לסוכן שום ידיעה סודית, גם זה עשוי להשפיע על קבלת הסברו של הנאשם כהסבר סביר, אך אין בכך הגנה בפני עצמה לפי הסעיף. (ראה ערעור פלילי 63/59 הנ״ל). יוצא איפוא שאם בית המשפט דוחה במסיבות כאלה את הסבר הנאשם לקיום המגע, חייב הוא להרשיע את הנאשם במסירת ידיעה סודית לפי סעיף 23(א) למרות היותו משוכנע, שלמעשה לא נמסרה שום ידיעה כזאת. תוצאה זו, שהחוק כופה אותה (ההדגשה שלי - מ.ב.), אין הדעת סובלתה, ואף הדאגה לבטחון המדינה אינה יכולה להצדיק שבוש כזה של דרכי ההוכחה המקובלות בהליכים פליליים. דברים אלה אינם להלכה בלבד, אלא יש להם חשיבות מעשית לגבי המקרה שלפנינו (ההדגשה שלי, כנ״ל), כפי שעוד יתברר בהמשך הדברים״.
נוכח חוות דעת משפטית זו, עושה היועץ המשפטי לממשלה, בחוות הדעת שלו, מאמץ עליון ממש, כדי להוכיח לכנסת, כי, אין זו אלא דעת יחיד של שופט אחד מבין כל השופטים, שהוטל עליהם לדון נאשמים על פי חוק לתיקון דיני עונשין (בטחון המדינה), מאז נכנס לתקפו בשלהי קייטא 1957. יש לתמוה, כיצד נדבקה בו ביועץ המשפטי הנכבד צרת הנמקה זו. ידועה אימרתו של סטלין: האפיפיור? כמה דיוויזיות עומדות לרשותו? מן המפורסמות היא, להבדיל, גישתו של מר בן-גוריון להצעותיה של האופוזיציה? לפי טבע הדברים, הצעות מיעוט הן. משום כך, ממליץ מנהיגה של מפא"י ועוזריו, בדרך כלל, לדחות אותן, לא להתחשב בהן אפילו יוכר על פניהן כי לטובה הן. (גם בשבוע האחרון ראינו תופעה זו, בכל צרותה האנטי אופוזיציונית, בקשר עם טילי נאצר ומומחיו הגרמניים). אבל מה לו ליועץ משפטי יחס כזה לדעת מיעוט. או אף דעת יחיד. נניח שהמאמץ שלו, הראוי לתכלית נאה יותר, היה מצליח והוא היה מוכיח, כי זולת השופט לנדוי אין עוד שופט בישראל, החושב כמוהו על ,,החזקה הניצחת" (לא הניצחית, ידידי, מורי ורבי המגיה) הכלולה בסעיף 24 (א) לחוק הנזכר, האם אין להתחשב כלל בדעה זו? לית מאן דפליג, כי כבוד השופט לנדוי הוא אחד המשפטנים המובהקים בישראל; אחרת, הוא לא יכול היה, כמובן, לעלות לבית המשפט העליון במדינה. השופט לנדוי היה אב בית הדין, שדן בערעור פלילי 23/62 ועליו גם הוטל לכתוב את פסק הדין על נימוקיו. האם נוכח עובדות פשוטות אלו, צריך היועץ המשפטי לממשלה לייעץ, בלא סמכות מתאימה, לכנסת, אף לא לתת את דעתה לדברים המחושבים, השקולים, שבהירותם ניכרת על פניהם, של שופט בית המשפט העליון? כי כזאת היתה עצתו היעוצה ניתן ללמוד מדברי הסיום של נאום התשובה הראשון של מר בן-גוריון שאמר: ,,לפיכך הריני מצטרף להצעת היועץ המשפטי להסיר כל ארבע ההצעות מסדר היום". רק הכנסת יכולה להסיר מסדר יומה הצעות חוק. דעתו, או אף ,,הצעתו" של היועץ המשפטי היתה, כי במקרה דנן, היא צריכה לעשות כן. לדעתו זו, אשר בינה לבין חוות דעת משפטית קשה למצוא קשר כלשהו, הצטרף, לדבריו, ראש הממשלה. האין זו דעה מוזרה? היועץ המשפטי יודע, כי הצעות חוק לא-ממשלתיות עוברות, אם הכנסת מוצאת כי יש להעבירן, לוועדה, המכינה אותן לקריאה ראשונה. כל הצעות החוק, שהוא הציע להסירן מסדר היום, הסתמכו, בדברי ההסבר שליוו את הגשתן, על הסעיף 7 לפסק הדין של בית המשפט העליון. האם טבעי הדבר, שהיועץ המשפטי, דווקא הוא, יקרא לכנסת לבל תאפשר אפילו לוועדה מוועדותיה לתשקול את חוות דעתו של שופט בית המשפט העליון ולראות, אם יש, או אין, להסיק ממנה מסקנה תחיקתית?
ד
עד עתה דנו בהנחה כי היועץ המשפטי הוכיח, שדעתו של השופט לנדוי, הבאה לבטוי אדיר בסעיף 7 לפסק דינו, אינה אלא דעת יחיד. לאחר שהתבוננתי היטב הן בפסק הדין, הן בחוות הדעת והן בסעיפי החוק, עלי לומר – אין לי סיבה לכתוב: צר לי לומר – כי אין כלל בטחון שהיועץ המשפטי הוכיח את הנחתו. אני מעלה את ההשערה הזאת עם כל הכבוד ומתוך זהירות, שאינה נופלת ממנו.
,,ראוי להזכיר, אומר היועץ המשפטי, (הפעם להזכיר סתם) כי נראה שהשופט השני שהצטרף לדעת חברו במסקנת הרשעתו של אהרון כהן, לא היה שותף לכל הסייגים שהראשון ביקש לשים לסעיף 24 האמור ואמר:
,,כשלעצמי אינני רואה צורך ומקום למבחן קבוע זה ומסתפק אני בדברי החוק כמו שהם המשאירים את ענין סבירות הסברו של הנאשם לשיקולו של בית המשפט על פי כל נסיבות המקרה. הסברו של הנאשם צריך להקיף את מגעו עם הסוכן הזר מתחילתו ועד סופו על כל נסיבותיו, כפי שהוסבר על ידי חברי בסעיף 20 של פסק דינו. וכמוהו דעתי היא כי במשפט שלפנינו לא הניח הסברו של המערער את הדעת".
כוונתו של היועץ המשפטי היא לפסוקי ההסכמה הקצרים של השופט ברנזון לפסק הדין שנכתב על ידי השופט לנדוי. משום מה לא מצא היועץ המשפטי לנחוץ להביא לידיעת הכנסת את הפיסקא בשלמותה. הלא כה קצרה היא? אמלא את החסר. כבוד השופט ברנזון כתב כך: ,, אני מסכים. חברי המלומד השופט לנדוי מבקש לשים סייג ברור לענין סבירות ההסבר הניתן על ידי הנאשם למגעו עם סוכן זר, שבעזרתו יכול לשלול את החזקה שבסעיף 24 (א) של החוק, באמרו כי ההסבר צריך להניח את דעת בית המשפט, או לחות לעורר ספק סביר בלבו, כי בשיח ושיג שהיה לנאשם לא עבר שום עבירה על הפרק הרביעי של החוק" (ריגול בכללותו). ולהלן, - הדברים, שהובאו לעיל מפי היועץ המשפטי. השוויתי את הרישא של דברי השופט ברנזון עם הסעיפים השונים בפסק הדין ומצאתי, כי היא חלה, במפורש ובמישרין, על סעיפו הששי, בו השופט לנדוי מציג את השאלה: מהו תוכנו של אותו ,,הסבר סביר" ומביע את דעתו, כי בית המשפט צריך להדריך את עצמו על פי הגדרת עבירות הריגול בפרק הרביעי של החוק. לעומת זאת אין בכל דבריו של השופט ברנזון הסתייגות, מפורשת וישירה, מן הסעיף השביעי של פסק הדין, כפי שכולנו זוכרים אותו. אולי משום כך כתב היועץ המשפטי במידה של זהירות...: ,,נראה שהשופט השני... לא היה שותף" וכו'. אך משום מה מצא לאפשרי, בהמשך דבריו, לכתוב בצורה מוחלטת: ,,לפנינו, איפוא, בקרת של שופט אחד"...
באשר לשופט השלישי, אשר גם על דעתו מסתמך היועץ המשפט, הרי הוא, כבוד השופט וויתקון, בקש לזכות הנאשם, משום שקבל את הסברו כסביר. אם כן, מה ענין פסק דינו לתלונתו המרה של השופט לנדוי? הן ברור מדבריו, כי אם בית המשפט מקבל את הסברו, של הנאשם בקיום מגע עם סוכן זר, כסביר יצא זכאי, ואין עוד מתעוררת הבעיה של החזקה ביחס למסירת ידיעה סודית. הצרה הגדולה היא, כשהשופט אינו יכול לקבל את ההסבר כסביר, ואף על פי כן הוא הגיע לספק סביר ביחס למסירת ידיעה סודית דווקא, או אף השתכנע, כי ידיעה כזו לא נמסרה כלל. אף בשני המקרים האלה הוא חייב להרשיע את הנאשם על פי סעיף 24 (א) של החוק, כלומר בניגוד להכרתו, או בנגוד להליכים המשפטיים המקובלים. הדילמה הזאת לא עמדה כלל בפני השופט וויתקון, כפי שלא תעמוד בפני שום שופט, שיקבל את הסבר של הנאשם כסביר, ככתוב בסעיף 24 (א) של החוק. ,,קיים אדם מגע עם סוכן זר, ואין לו הסבר סביר לכך, רואים אותו כאילו מסר ידיעה סודית, מבלי להיות מוסמך לכך".
ועוד טוען היועץ המשפטי, בדרך ההכללה, כי השופטים אף לא רמזו, ,,שהם מתקשים לשפוט את העם על פיו (החוק לתיקון דיני עונשין, לרבות סעיף 24) משפט צדק". האם לא על, או לא צריך היה לעלות על דעתו של היועץ המשפטי, כי השופטים האחרים אולי לא נתקלו עד כה, בשפיטתם, במקרה כזה?
לא תם הניתוח. אך התארכו הדברים ואין ברירה אלא לדחות את המשכם לשבוע הבא, אם ירצה השם.