חוות הדעת הכמו-משפטית (מאמר שני)

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ג' כסלו התשכ"ג, 30 בנובמבר 1962
מתוך:
2
נושאים:
בית , משפט - הצעות חוק. זכויות אדם - זכויות הנאשם. ממשל - יחסי רשות מבצעת-רשות מחוקקת, יחסי רשות מבצעת-רשות שופטת, יחסי רשות מחוקקת-רשות שופטת, כנסת
חלקו השני של המאמר על הצעת תיקון לחוק דיני עונשין
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

בחוות הדעת, שהוזמנה על ידי ראש הממשלה, דוחה יועצה המשפטי, ואף פוסל, את כל ההצעות לשנוי סעיף 24 (א) לחוק לתיקון דיני עונשין (בטחון המדינה), הקובע, כפי שכבר הוסבר, את החזקה הניצחת ביחס למי שקיים מגע עם סוכן זר, לאמור, כי אם אין לו הסבר סביר לכך, רואים אותו כאילו מסר לסוכן ידיעה סודית. הטענה העיקרית של היועץ המשפטי היא, כי , לו הצעות אלו היו מתקבלות, לא תוכל עוד התביעה להוכיח את אשמתו של מי שבא בדברים עם סוכן זר. טענה כזו מן הדין שתרעיד את עצמותיו של כל אזרח נאמן. פשיטא, קיימת אפשרות שמרגלים, העודים מלאכתם הבוגדנית במחשכים אם למען בצע כסף (אלה יותר בזויים), ואם בשם אידיאולוגיה (הללו יותר מסוכנים), אמנם ייתבעו לדין, אבל יצאו זכאים מלפניו, משום שבית המחוקקים בישראל כבל את ידיו ואת רגליו של הקטיגור, החייב לסנגר על המדינה ובטחונה. צר לי, ובאורח פרדוכסלי, גם נעים לי, לומר, בשלוות נפש גמורה, כי הזעקה הקטגורית הזאת אין בה עוד כח שכנוע רב. נסיון מאחורינו. ואת אשר למדתי ממנו אספר.
לפני חמש שנים ומעלה, ביולי 1957, נתקיים בכנסת הדיון, בקריאה שניה ושלישית, על החוק הנזכר הקרוי בקיצור חוק בטחון המדינה. בהגיע תורן של הצעות התיקון, הקרויות בשלון הכנסת הסתייגויות, לסעיף 24 (א) הצעתי, בין השאר, להכניס לנוסחו את המלים ,,ביודעו כי הנהו סוכן זר". יריבי, החביב עלי, חנן רובין ז"ל, אחד המשפטנים המצויינים שהיו לו לבית הנבחרים שלנו, סמך ידו על הצעה זו והוסיף עליה את המלים ,,... או הצטרך לדעת (כי הנהו סוכן זר).
מה היה המניע להגשת הצעות אלו? הוא טבוע בפיסקא אחרת של הסעיף 24 לחוק, המגדירה את המונח ,,סוכן זר". וכך נאמר ב-24 (ג)L בסעיף זה: ,,סוכן זר" – לרבות מי שיש יסוד סביר לחשוד בו כי עסק, או נשלח לעסוק, מטעם מדינה זרה, או למענה, באיסוף ידיעות סודיות או במעשים אחרים העשויים לפגוע בבטחון מדינת ישראל". מלת הפתיחה ,,לרבות" היא הנותנת, והמלים מי שיש יסוד סביר לחשוד בו" מוסיפות על החומרה. מן הנוסח המשולב יוצא או הוא עלול היה להתפרש, כי סוכן זר הוא לא רק מי שעסק או נשלח לעסוק, בריגול, אלא גם אנשים רבים אחרים, הפועלים במדינתנו מטעם ממלכות זרות. משום כך אמרתי בדיון ההוא, בין השאר, את הדברים הבאים: ,,אני חושב שזהו דבר מסוכן מאד. אנחנו מנסים בזה לתת בטחון למדינה על ידי פגיעה בבטחון אזרחיה... בארץ מסתובבים אנשים רבים שהם בעצם בתוקף תפקידם סוכנים זרים. אפשר גם לומר בלי לפגוע בשום איש, שהם בתוקף תפקידם הדיפלומטי, סוכנים זרים. המדינה היא קטנה מאד והפגישות הן מרובות מאד... אנו מציעים את התיקון הבא, הנותן לכל הדעות בטחון למדינה מפני מסירת ידיעות סודיות, ואיננו פוגע בבטחון האזרחי של תושביה! אם אדם נפגש עם סוכן זר, וידע שהוא סוכן זר, יש מקום לפרסומפציה שהוא מסר ידיעה סודית, ועליו לתת הסבר סביר. אך אם לא ידע שום דבר, נפגש סתם עם אדם אשר כעבור שנה נתגלה כי היה סוכן זר – האם אפשר להניח על יסוד זה בלבד שהוא מסר לו ידיעה סודית?"
אחרי עלה על במת הכנסת שליחה של הממשלה ודובר של הרוב התומך בה, ואמר את הדברים הבאים, הכתובים בעמוד 2390 לדברי הכנסת: ,,אין הממשלות השולחות סוכנים זרים לרגל בישראל, מודיעות על כך לפני כן לשר המשפטים או לשר הבטחון" (אמנם כן, כפי שאמרתי השבוע, בקשר עם האזנות סתר, אין להאשים את ממשלתנו ירום הודה בחוסר מוחלט של חוש הומור). ולהלן: ,,כל הענין יכול להיות על ידי כך שאם יש יסוד סביר לקטיגוריה להוכיח שהיתה כוונה לבוא במגע עם סוכן זר, היא תצטרך להוכיח את זאת. אבל אם תצטרך הקטגוריה להוכיח, כי מי שבא במגע עם סוכן זר עשה זאת ביודעו שהוא סוכן זר, חובת ההוכחה הזאת תיפול על הקטגוריה, ואנשי הקטגוריה, אנשי המשפט אומרים, כי לעולם ועד לא יוכלו להוכיח זאת" (ההדגשה של המעתיק; אך לא קשה לתאר, באיזו מידה היא היתה אדירה בקולו של הנואם).
לעולם ועד לא הספיק. נציגה של הממשלה, ושל כל העוסקים בשמירת בטחוננו, הוסיף ואמר: ,,אם נקבל את התוספת ,ביודעו' תצטרך הקטגוריה להוכיח רק דבר אחד: שהמרגל ידע שהוא סוכן (הכוונה במשפט הקצר והבהיר הזה היא, שהמרגל הישראלי ידע, כי האיש,עמו הוא קיים מגע, הנהו סוכן זר) ובהכבדה זו אנחנו למעשה נכשיל את היכולת של בתי המשפט לענוש את המרגל. אנשי החוק והעוסקים בכך אומרים שלפי נוסח זה לעולם לא יוכלו להוכיח זאת, וברוב המשפטים הם ייכשלו".
אחר הדברים האלה עוד נותרו באולם הכנסת ששה עשר מחבריה שלא התעלפו; הם הצביעו בעד הצעת התיקון, המתחילה במלה החבלנית ,,ביודעו". אבל עשרים וחמשה חברי כנסת נאחזו אימה, פן כל המרגלים, לרבות מי ששר הבטחון הטיל עליו לכתוב, למען הדורות הבאים, את האמת, רק את האמת ואת כל האמת על מערכת ירושלים דשנת תש"ח, יצאו לחפשי, והם הרימו ידם המצילה נגד הסתייגות. ברוב זה, ככתוב בדברי הכנסת, היא נדחתה והסעיף 24 (א) הוכנס, ללא שנוי, לספר חוקים של מדינת ישראל והוא עד היום מזהיר בו בחשכתו: ,,קיים אדם מגע עם סוכן זר, ואין לו הסבר סביר לכך, רואים אותו כאילו מסר ידיעה סודית, בלי להיות מוסמך לכך". וסוכן זר, מיהו? ,,לרבות" וגו', כאמור לעיל. מאז חלפו ששים ושלשה ירחים בנובמבר 1962 הגישה סיעת תנועת החרות הצעת חוק לתיקון סעיף 24 (א), בה נאמר, בין השאר, ,,קיים אדם מגע עם סוכן זר, ביודעו כי הנהו סוכן זר, רואים אותו" וגו'. ואילו היועץ המשפטי לממשלה, בהציעו להסיר את ההצעה מסדר יומה של הכנסת אומר לה, באמצעות ראש הממשלה, כהאי לישנא: ,,אין ספק שעל התביעה הכללית להוכיח בכל מקרה של עבירה על הסעיפים האמורים — שהנאשם ידע שהאיש אשר קיים מגע עמו הוא סוכן זר. נטל זה מוטל לעולם על שכמה של התביעה הכללית שתופיע במשפט, ועליה יהיה להוכיח שהנאשם ידע שהוא מקיים מגע עם אדם העוסק בעניני מודיעין מטעם מדינה זרה׳׳. ככה?
סבורני, כי מותר לי לומר, שכל מי שיתבונן במסמכים האלה וישווה את תכנם לא יוכל להשתחרר ממידה רבה של תמיהה. מצד אחד ,,לעולם ועד לא יוכלו (נציגי התביעה הכללית) להוכיח זאת" (שהנאשם ידע שהאיש אשר קיים מגע עמו הוא סוכן זר); מצד שני, ״נטל זה יהיה מוטל לעולם על שכמה של התביעה הכללית״, מחד גיסא, בטחון מוחלט, כי אם יוטל על התביעה להוכיח את אלמנט הידיעה, הכרוך בקיום מגע עם סוכן זר, ,,נכשיל את יכולת בתי המשפט לענוש את המרגל', מאידך - ״אין ספק שעל התביעה הכללית להוכיח״ (את האלמנט הזה). איש לא יתפלא, אם אומר, כי לאור הנסיון המפליא הזה, יש להתייחס בזהירות, העולה על חשד סביר, לכל הטענות הרשמיות, הכמו-משפטיות, ביחס לנטל הוכחתי, בו התביעה לא תוכל, בשום פנים ואופן, כביכול, לעמוד.
לא למותר לציין, כי היועץ המשפטי, בטרם יחבר את חוות דעת, קרא את דברי הכנסת מן ה־30 ביולי 1957. הוא נזקק להם במפורש בדברי הפתיחה, שהוקראה בשמו על ידי מר בן־גוריון. אך משום מה לא מצא לנחוץ להודיע לכנסת, כי הממשלה, אנשי הקטיגוריה ,,והעוסקים בכך״ טעו באומרם לה, בדיון ההוא, כי התביעה לעולם לא תוכל להוכיח שמי שקיים מגע עם סוכן זר ידע כי הנהו סוכן זר. הוא גם לא אבה להסביר לכנסת, כי בניגוד לדעה הרשמית ההיא, שקבעה את גורלה של הצעת התיקון, לא זו בלבד שהנסיון הורה, כי הדבר ניתן להוכחה, אלא שבתי המשפט, המוסמכים לפרש את החוק, דורשים מן התביעה, למען עצם ההרשעה, את ההוכחה הזאת.
לעומת זאת מצא היועץ המשפטי, לנחוץ לשוב לסוגיא הרצינית הזאת ולומר ,,הננו רואים בעליל שבמסגרת החוק הקיים מצויות אפשרויות הגנה מלאות לנאשם להסביר את מגעיו. וניתן לו להיהנות מהספק, אם לא הוכח שידע כי מגעו הוא עם סוכן זר כמוגדר בחוק. לפיכך אין צורך ואין מקום לתיקון שהציע חבר הכנסת בגין בענין זה״.
שוב האפודיקטיות הזאת: אין כל צורך. מילא, נסלח על ה,,כל״. נניח, שאין צורך. אבל מדוע אין מקום? אם בעקבות הפסיקה נקבע, כי, כדי להביא להרשעתו של אדם על פי סעיף 24(א), חובה להוכיח לבית המשפט, מעבר לספק סביר, כי הוא, הנאשם, ידע על איש-מגעו שסוכן זר הנהו, מדוע אין מקום למלים מתאימות בחוק? בית המשפט מפרש את החוק; אך האם אין זה מן הדין, שהמחוקק יטה אוזן קשבת לקול הפסיקה? כל עוד אנשי הקטיגוריה חששו, כפי שאמרו, פן המלים ,,ביודעו כי הנהו סוכן זר״ יכשילו אותם בכל משפטי הריגול, אפשר היה להבין, אם כי קשה להצדיק את התנגדותם להכנסת המלים האלה לגוף החוק. אבל אם התברר, כי הידיעה ניתנת להוכחה, וחובה להוכיחה, מדוע לא יתוקן החוק, למען הסר (כל) ספק, הגדל בטחון, האדר צדק ?
ג
אולם, דווקא לאור הפסיקה התקדימית, אין לראות עוד בכך את הבעיה העיקרית. הגורם החשוב ביותר קשור במהותו של המגע עם הסוכן הזר. כדי להבהיר את הסוגיה הזאת, אליה הסב את תשומת הלב במחאתו החרישית והזועקת, כבוד השופט לנדוי, יש צורך, קודם כל, לעמוד על האבחנות העיקריות, המופיעות בפרק הרביעי לחוק לתיקון דיני עונשין (בטחון המדינה).
הפרק נקרא: ריגול. בסעיפו הראשון (סעיף 21 לחוק) נקבעות העבירות של מסירת ידיעות לאוייב או בשבילו כפי שמונח זה הוגדר בסעיף 1 לחוק (קודמו של מר האוזנר, היום כבוד השופט חיים כהן, יזכור בוודאי, כי הגדרה זו נתקבלה לא בלי עזרתה הפעילה והצעת נוסח מסויימת של האופוזיציה, מתוך שנוי ניכר של ההצעה המקורית מטעם הממשלה). לאחר סעיף זה באות הילכות ריגול (סעיף 22) ואחריהן - ריגול חמור (סעיף 23).
מה ההבדל בין ריגול לבין ריגול חמור? המחוקק לא קבעו מבחינת מקבל הידיעה, אלא לאור תכנה, או אופיה. מסירת ידיעה לאוייב, זוהי סוגיה ריגולית בפני עצמה. אך כידוע אפשר לרגל לא רק בשביל האוייב במישרין, על ידי סוכניו ושליחיהם, אלא גם לטובתו, בעקיפין, על ידי סוכני מדינות אחרות, שאינן צד לוחם, או אינן מקיימות מצב מלחמה נגד ישראל, או אינן מכריזות על עצמן בתור אחד מאלה. ככתוב בסעיף 1 לחוק. לא למותר להדגיש, כי אפשר לרגל, כלומר לעבור עבירה על הפרק הרביעי לחוק, לא רק על ידי מדינות, ״המקיימות קשרים הדוקים עם האוייב״ כפי שנאמר בפסק דינו של בית המשפט העליון בערעורו של ישראל בר, אלא גם על ידי מדינות ידידותיות, המקיימות קשר הדוק עם ישראל דווקא, בכל ריגול - סכנה חמורה למדינה ולבטחונה.
אולם ריגול חמור נבדל, על פי החוק, מריגול, בכך, כי הראשון קשור במסירת ידיעה סודית, ואילו האחרון כרוך במסירת ידיעה. ומהו ההבדל בין שתי אלו? חומרתו ורצינותו תתברר מסעיפי ההגדרה שלהן, אומר סעיף 1 לחוק: ידיעה - לרבות ידיעה שאינה נכונה, וכל תיאור, תכנית, סיסמא, סמל, נוסחה, חפץ, או חלק מהם, המכילים ידיעה, או עשויות לשמש מקור לידיעה. או סדרי החזקתה מעידים עליה. ואילו סעיף 23(ד) קובע: בסעיף זה, ידיעה סודית - ידיעה אשר תכנה, צורתה או סדרי החזקתה מעידים עליה כי בטחון המדינה מחייב לשמרה בסוד, או ידיעה הנוגעת לסוג ענינים שהממשלה, באישור וועדת החוץ והבטחון של הכנסת. הכריזה עליה, בצוו, שיפורסם ברשומות, כענינים סודיים״.
על רקע האבחנות הללו ניתן להבין את הדילמה הקשה בפניה הועמד אב בית הדין, כבוד השופט לנדוי, בבואו להוציא את דינו של מר אהרן כהן. השופט לא זיכה את הנאשם מאשמת ריגול; הוא הגיע למסקנה, כי האיש אינו אשם בריגול חמור. שופט בית המשפט העליון לא פטר את המערער מאחריות פלילית על מסירת ידיעות לסוכן זר; הוא שוכנע, כי הנידון לא מסר ידיעות סודיות. ואף על פי כן הורשע הנאשם, אהרן כהן. על מסירת ידיעה סודית ועל ריגול חמור, משהוכח לשופטיו, כי הוא קיים מגע עם סוכן זר (ביודעו כי הנהו סוכן זר) ומשלא קבלו, ברובם, את הסברו, לקיום אותו מגע, כסביר, הא כיצד ? כי תוצאה זו, מסביר השופט לנדוי, כופה נוסחו של סעיף 24(א) על חזקתו, שאינה ניתנת לסתירה. האין לפנינו תופעה קשה מנשוא ? עיוות דין כי ייעשה לנאשם, נורא הוא; האין אף נורא ממנו עיוות הדין הנכפה על שופט? אוי לו לדור, אמרו אבותינו, השופט את שופטיו : ומה על הדור, האונס את שופטיו ?
אולם היועץ המשפטי, בבואו, על פי הזמנתו של מר בן־גוריון, להסביר לכנסת, כי היא יכולה, אף צריכה. להתעלם מזעקתו החרישית של שופט בישראל, מושך כאילו בכתפיו. הוא אומר, וראש הממשלה מקריין, לכנסת:
,,...גם השופט בעל הביקרת מצא שיש מקום להרשיע את הנאשם בעבירה על פי סעיף 22(א) לחוק, שעונשו המכסימלי 15 שטת מאסר, ממש כעבירה לפי סעיף 23(א) לחוק, בצידה קבוע אותו עונש. לאמור - מבחינתו של אהרן כהן היה בית המשפט מרשיעו אף אילולא היה קיים בכלל הסעיף 24, ואז היה נמצא אשם בעבירת ריגול שגם עונשה המכסימלי 15 שנות מאסר, ממש כעונש המכסימלי הקבוע בעד העבירה לפי סעיף 23(א) בת נמצא אהרן כהן אשם״.
אם אומר, כי, בקראי את הדב¬רים האלה, נתחלחלתי, לא אפריז אלא במקצת. לא פחות ולא יותר, היועץ המשפטי לממשלה מלמד את בית הנבחרים בינה משפטית לאמור: לא אירע רע, משום שעל שתי עבירות, המובדלות במפורש בחוק, צפוי לעבריין אותו עונש מכסימלי. וכיצא (כך במקור - ד.ב) החוק מבדיל ביניהן, ייראה לא רק על פי המושגים הכלליים, ריגול (רגיל, כפי שאומד היועץ המשפטי) וריגול חמור, ידיעה (רגילה?) וידיעה סודית, אלא גם על פי סעיפי החוק השונים. הגה ההדגמה הבולטת ביותר. סעיף 22(א) אומר: מי שמסר ידיעה והתכוון לפגוע בבטחון המדינה דינו - מאסר חמש עשרה שנה. ואילו סעיף 23(ב) קובע: מי שמסר ידיעה סודית בלי להיות מוסמך לכך והתכוון לפגוע בבטחון המדינה - דינו מאסר עולם.
לו רציתי להביא את הענינים ad absurdum הייתי מזכיר ליועץ המשפטי דברים, הידועים לו טוב יותר מאשר לי. למשל, על פי הסעיף 238 לפקודת החוק הפלילי, כל החובל באדם אחר חבלה חמורה שלא כחוק, צפוי לעונש של שבע שנות מאסר. ואילו על פי ה¬סעיף 339, לאותו חוק, המזייף בול צפוי אף הוא לאותו עונש מכסימלי של שבע שנות מאסר. ובכן ? היה נעשה צדק מופלא בישראל, לו אדם היה מורשע על חבלה חמורה בזולתו, בניגוד למימצאים, או בלי הוכ¬חות מספיקות; היה מקבל, נניח, שנה אחת של מאסר, ולאחר מכן היה מאן דהוא, דווקא משפטן מלומד, טוען, כי לא קרה דבר, מאחר והתברר במהלך המשפט שהחובל, בטרם ירים יד, זייף בול; והן על כך הוא היה צפוי לאותו עונש מכסימלי של שבע שנות מאסר.
אבל אין צורך בהנמקה אבסורדלית, הקשורה בעבירות שונות במהותן עליהן צפוי אותו עונש מכסימלי. אף אין אנו זקוקים להדגמה על ידי עבירות קרובות במהותן, כגון הריגה, שדינה מאסר עולם, ורצח, שדינו היחיד אף הוא מאסר עולם. מספיק להתבונן בכללים הגדולים, הידועים על עשיית צדק. והם אומרים לנו, כי אמנם מידת העונש גם היא חשובה לעשייתו; אך מכרעת, מבחינתה, היא ההרשעה. וודאי שעיוות הדין הנורא ביותר הוא כשאדם חף מכל פשע נידון בפלילים. אבל אם אדם הורשע על עבירה, שלא עבר אותה, אף אם חטא בעבירה אחרת, אף זה עיוות דין. ,,קירבת״ העבירות אינה קובעת. העונש המכסימלי הצפוי עליהן, הדומה או הזהה, אינו מכריע. אם מסירת ידיעה היא העבירה שנעשתה, יידון העבריין עליה, ולא על מסירת ידיעה סודית, שלא מסרה. אם ריגול הוא הפשע, ישא עליו בעונשו, ולא על ריגול חמור, האפשר להשיג על כללים פשוטים, קלסיים אלה? מי המוכן להקל ראש בהם? היועץ המשפטי!
ד
בעשיית צדק יש הן או לאו. אין בלאו הכי. על אף משיכת הכתפיים, חש היועץ המשפטי, כפי הנראה, כי יהיה צורך לתת לשופטים אפשרות כלשהי להימלט מן הכבלים, אשר סעיף 24(א) הטיל עליהם. מסקנא זו משתמעת מן הפיסקא בדבריו, המקוריים הפעם, של ראש הממשלה, שאביאה מפרוטוקול הכנסת ככתבה וכלשונה :
״ובכן, אני אומר, שאם אני הצעתי, היות והשופטים, אליבא דכולם, היה כן יסוד להרשיע, אבל לאחד נדמה שעל פי סעיף זה לא היה יסוד להרשיע, אולם החוק מחייב אותו, אני מציע, והצעתי זאת ליועץ המשפטי – אם כי לא זאת בדיוק היא העובדא, אבל אני אומר זאת כדי לא לתת פתחון פה לאלה אשר פותחים פה כאשר לא צריך – הצעתי ליועץ המשפטי – ואני שוב אומר שזו לא בדיוק העובדא המדוייקת, אבל אני לוקח על עצמי את ,,החטא" הזה – שהיועץ המשפטי יעיין ויביא הצעה לממשה, שאם בשעה שמאשימים איש על פי סעיפים אחדים אפשר יהיה לתת סמכות לשופטים שהם יקבעו על פי איזה סעיפים מרשיעים את הנאשם, כאשר מתרר שלפי סעיף מסויים השופט אומר שלא צריך היה להרשיע".
כל זה במשפט אחד. טנק על שרשראותיו למי שיבין, בלי פירושים, את הבלבול הזה. אשתדל לפרש, בלי פרס. מר בן-גוריון התכוון לומר, כי לאור דבריו של השופט לנדוי, יתכן והממשלה תגיש הצעת חוק, לפיו יוכל בית המשפט להרשיע אדם לאו דווקא על פי סעיפי החוק הפלילי, אשר על פיהם הוא נתבע לדין על ידי התביעה הכללית. מי הציע למי את ההצעה המופלאה הזאת, האם ראש הממשלה ליועץ המשפטי, או להיפך, היועץ המשפטי לראש הממשלה, אוד אדם שלישי - ,,העובדא המדוייקת" הזאת לא הובהרה בדיוק מדוייק בדבריו, הבהירים כשמש בצהרים, של מר בן-גוריון. הכוונה היסודית היא: צריך, למרות הכל, לאפשר בריחה מן המלכדת של סעיף-הכובלין, על הזקתו הניצחת.
אם לשוב ולשאול בטוי מראש מפא"י: למה צריך ללכת בדרך עקומה? שנוי כזה בפרוצידורה הפלילית מעורר בעיות חמורות מבחינת זכויותיו של הנאשם והערובות הניתנות לו בכל מדינה, בה עשיית צדק אינה מליצה ריקה. מדוע אי אפשר ללכת בדרך הישרה ולתקן את הסעיף, הטעון תיקון? מה לסעיף זה, המטיל כבלים על מצפונו של שופט, ולכבלי המשמעת הקואליציונית? שלשה חברי כנסת, משתי סיעות קואליציוניות, אמרו לי, כי קשה היה להם להצביע נגד הצעת החוק לתיקון אותו סעיף נודע, שהוגשה מטעם סיעת תנועת החרות. אחד מהם הרים התגבר על הקושי הנפשי והרים ידו, יחד עם שאר תומכי הממשלה, למען הסרתה מסדר היום. שני האחרים גברו על קושים – ברגליהם; הם יצאו את האולם לפני שהצעתנו הועמדה במנין. במלים אחרות, גם אנשים התומכים בממשלה הזאת, אינם מבינים, מדוע היא מתעקשת לבלתי תקן סעיף בחוק ,הכופה תוצאה אשר הדעת אינה סובלתה, לפי דברי השופט. לפני שבוע עשינו מאמץ, כדי להקל על הממשלה וגם על יועצה המשפטי, ובלבד שיסולק מספק החוקים של ישראל עיוות דין הטבוע בו. סיעת תנועת החרות שבה והגישה הצעת חוק האומרת בפשטות:
סעיף 24 לחוק לתיקון דיני עונשין ייכתב כך:
א' – קיים אדם מגע עם סוכן זר, רואים אותו כאילו מסר ידיעה סודית בלי להיות מוסמך לכך.
ב' – לא יורשע אדם על פי סעיף קטן (א) אם יש לו הסבר סביר לקיום המגע כאמור, או שוכנע בית המשפט כי לא מסר ידיעה סודית.
האפשר להשיג על תיקון זה, מבחינת בטחון המדינה ועשיית הצדק כאחת? אדרבא, יקומו אנשי הקואליציה, ולא רק השלשה, שגילו לפני את קושיים הפנימי, ויגידו, מדוע צריך הצעה כזו להסיר מסדר היום, ולא לתת לוועדה המוסמכת אף לדון בה?
ויואיל נא היועץ המשפטי לממשלה לא רק לשוב ולהתבונן בחוות דעתו, אלא גם לשקול מחדש את דעתו. ויתוקן החוק בהסכמה כללית ויעש צדק בישראל.