חד-גדיא למניעת השלום
חד גדיא למניעת השלום
א.
הערבים לא יסכימו, כי יהודה ושומרון יהיו בשליטת ישראל ובריבונותה; כל מי שמציע לאויבינו מה שאינו מתקבל על דעתם, מונע הסכם ושלום ביניהם ובינינו – כך אומרים התומכים הפאנאטיים בחלוקה מחודשת של ארץ ישראל, לאחר איחודה, והיוצא מדבריהם הוא – כי יהודים התובעים את קיום זכותנו על שטחי שומרון ויהודה חוסמים את הדרך לשלום.
אלה המאמינים והמשוכנעים, כי הזכות, הביטחון והסיכוי לשלום מחייבים שיהודה ושומרון לא יימסרו לשלטון זר, נמנים כמעט עם כל המפלגות והחוגים בישראל והם מפלגת העבודה, הליכוד, מפד"ל גוש אמונים, החזית התורתית, הליברלים העצמאיים. ניתן, אפוא, לומר, על פי דבריהם של קנאי החלוקה, כי היהודים דוחים ומכשילים את השלום.
באתי היום להוכיח, כי מאז העלילו שאופי דמנו על היהודים כי הם נזקקים לדמם של ילדים נוצריים לאפיית מצותיהם, עוד לא היתה כעלילה זו ביחס למניעת השלום. לבושתנו, ולא רק לצערנו, הפעם העלילה היא מעשה מהשבתם ודיבורם לא של שונאי ישראל נבערים מדעת, אלא של יהודים עצמם.
נתבונן בתוכנית השלום של חברי מפ"ם, מראשוני המאשימים הצעקניים. אמנם, תוכנית זו עברה גלגולים ו"התאמות". ייתכן, כי אחרי ועידת מפ"ם הקרובה נדע מהי המהדורה האחרונה של תכניתה להשכין שלום בין יהודים ובין ערבים. אבל, לפי שעה, יכולים אנו להביא מסמכים והצהרות ידועות, כדי לקבוע, על פי שורת ההיגיון, כי מפ"ם היא מכשול בלי-עביר לשלום.
נציגיה של מפלגה זו הצביעו בעד הכללתה של רצועת עזה בשטח ריבונותנו. במפורש אמרה ההחלטה ההיא, כי "רצועת עזה היא חלק בלתי-נפרד של מדינת ישראל". שוב עלי לציין, למען האמת המבהירה, כי.... מציעה שמדינת היהודים תש... בכ-850 אלף ערבים: מספר זה מתאים, כנראה, לחלוטין לעיקרון שלפיו אין אנו יכולים לשלוט "במיליון" ערבים נגד רצונם. אבל הפעם נטפל בשטח בלבד ולא בבעיה הדמוגרפית. נצפין, אפוא, מיד ונעלה לרמת הגולן.
מפ"ם מוכנה לשנות קו התיחום דהיום על הרמה, אבל אין היא מוכנה שום פנים ואופן – את המלים האלו יש להדגיש: בשום פנים ואופן – לרדת ממנה אל העמק והגיא. ומה על הבקעה? היום לא ברור, אם מפ"ם תומכת ברעיון, כי הירדן יהיה "גבולנו הביטחוני". בימים, שבהם העלה לוי אשכול את הרעיון הזה, גם בפומבי, לא נשמעה מצד מפ"ם שום הסתייגות. ייתכן כי בנקודה זו תפעל ההתאמה המפורסמת ומפ"ם תסתייג מן ההצהרה האחרונה של מר רבין, ייבדל לחיים ארוכים.
אבל אפילו אחרי הכרזתו של מר יעקב חזן מוסיפה מפ"ם, לפי שעה, לעמוד על היותה של ירושלים העיר בירתה של מדינת ישראל, ולא בירה "משותפת" לישראל ופלשתין, על פי הנוסח הידוע. על אלה יש להוסיף הסדר מיוחד שיכלול בצורה זו או זו, זו שליטת ישראל בשארם-א-שייח', עם רצף יבשתי לאילת.
עתה נעבור, על פי התכנית הידועה, מנקודה לנקודה, ונראה מה היא עושה לו לשלום, משאת נפשה של מפ"ם על פי הצהרותיה שאין להטיל ספק בכנותן.
ב.
האם מצרים מוכנה לחתום על חוזה שלום, או אפילו על הצהרת-סיום-המלחמה, אם חבל עזה יהיה "חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל"?
התשובה שלילית בלא סייג. מניין אנו יודעים זאת? לא מפי מזכירה הכללי לשעבר של מפ"ם, ולא מפי עול הימים שבא במקומו, אלא מבעל הסמכות העליונה הרודנית במצרים. והנני מציע, ביחס לעמדתה של קהיר, להתייחס ברצינות לא להערכותיהם של הראשונים אלא לקביעתו של האחרון.
סאדאת אומר לכל מי שבא במחיצתו, כי הוא יהיה מוכן לאי-לוחמה – השלום הוא מעניינם של הדורות הבאים – (רק) אם ישראל תיסוג לקווי ה-4 ביוני 1967 ותאפשר הקמתה של מדינה פלשתינית ביהודה, שומרון ועזה, מחוברים בפרוזדור נגבי(וכך, בין השאר, יוגשם החלום המצרי, מימי נאצר, על קשר יבשתי בין ארץ היאור ובין המזרח הערבי). ברור, אפוא, כי תכנית השלום של מפ"ם אינה מאפשרת שום הסכם שלום , או אפילו אי-לוחמה עם ארצו של סאדאת.
ומה עם מדינת אסאד? ושוב הנני ממליץ, מבחינת התכניות הסוריות, להטות אוזן קשבת לדמשק, לא למרחביה. השליט הסורי הודיע, כי לא יוותר על אף שעל של אדמת רמת הגולן המקודשת לו. אם ישראל רוצה הסדר כלשהו, אומר אסאד לכל מבקרי לשכתו, ליה לרדת מרמת הגולן ולחדש את קו התיחום מלפני ה-11 ביוני 1967. מפ"ם מכשילה את השלום גם בצפון.
המצב אינו שונה במזרח. אמנם מפלגה סוציאליסטית קיצונית זו הופכת להיות מונרכיסטית ממש ביחס למלך ההאשמי. הוא האיש, או המלך, רודף השלום, אשר לו ולשליטתו יש למסור את יהודה ושומרון. זכורני, אחד מחברי מפ"ם, מבין אלה המרימים את אף הסנוביזם השמאלני שלהם, ביקש לדעת, מה הייתי אומר לחוסיין לו נפגשתי עמו. הוא גם ניסח בשבילי, הפעם בכבוד רב, את דברי פנייתו אל הוד מלכותו. האם היית אומר לו: "אדוני המלך, אני מציע לך" וכו'.
העירותי לשמאלן המונרכיסטי, כי לא הייתי אומר: "אדוני המלך".
המלך הזה הגיב באחרונה על ההצעות השונות, שהובאו לידיעתו בעת ביקורו בוושינגטון. הוא אינו מעוניין בשום הסדר ביניים. הוא היה רוצה בהפרדת כוחות צבאית, כלומר בנסיגת ישראל לאורך הירדן, לא רק מיריחו. ובאשר להסדר הקרוי סופי הוא מוכן לעשותו רק) אם ישראל תמסור לידיו את כל השטחים שהוצאו משליטתו בין 5-11 ביוני 1967 לרבות ירושלים המזרחית וזו שבין החומות.
אם שמעתי היטב, או אם זיכרוני אינו מטעני, הוא אפילו השתמש במונחים: עד לשעל או לסנטימטר האחרון. כיצד, אפוא, יעשו נלהבי הכתר ממפ"ם, הסכם שלום עם ירדן? הן מדיניותם המוצהרת מונעת הסכם כזה.
לבסוף נפנה לאלה אשר מפ"ם קוראת להם בז'רגון המבולבל "פלשתינאים". נפשה, כידוע, יוצאת להסכם עמם. מה הם רוצים, וגם אומרים שרוצים, ידוע לכולנו. הדברים כתובים באמנה הפלשתינית, וגם נאמרו מפורשות מעל במת האו"ם, באסיפה הכללית ואם במועצת הביטחון. אבל נניח כי בשלב הראשון הם מסתפקים, על פי עצתו הפיקחית של סאדאת במדינה משלהם ביהודה, שומרון ועזה. כיצד תעשה מפ"ם הסכם כלשהו עם "נציגותם המוסמכת", אם עזה צריכה להיכלל לצמיתות במדינת ישראל וירושלים תהיה בירתה?
עומדת, אפוא, מפלגת הפועלים המאוחדת נכלמת. אין שום גורם ערבי, אשר עמו, על פי תוכניתה המוצהרת, אפשר לעשות הסכם שלום.
ג.
אין ספק, כי מר יגאל אלון מתייחס לתכנית החלוקה, הנושאת את שמו, במידה רבה של רצינות, גם אם, על פי זיכרוני לא כך קיבלה אותה, לפני כתשע שנים ממשלת ישראל. כל חבריה ראוהו אז עומד ליד המפה ומצביע, במקל מצביא, אילו חלקים של ארץ ישראל יימסרו – הבורים אומרים: "יוחזרו" – לשלטונו של חוסיין.
מר אלון הסביר לעמיתיו, כי שטחי יהודה ושומרון אשר אנו נזמין את חוסיין לשלוט בהם יהיו מוקפים מכל עבר בחיילים ישראליים כדי לקיים את ביטחוננו הלאומי, כן... אחד השרים שאלהו אז, האם הוא יסביר זאת גם למלך. חבר ממשלה אחר העיר, כי חוסיין בעצמו יבין את פשר הדבר מבחינתו. סביב שולחן הממשלה קמה עליצות כמעט כללית, בלתי שכיחה בישיבותיה.
אין פלא. מר אלון מציע, כי אנו "נספח", על פי לשונם של אלה, אשר מושגיהם במשפט העמים מטושטשים לגמרי, שטח ברוחב של 10-12 מיליון מערבה מן הירדן. על שפת הנהר ובאותו שטח, שיהיה לנו כחגורת ביטחון, יעמדו חיילינו וישבו מתנחלינו. מעל לראשיהם נקפיץ את הריבונות הממלכתית ההאשמית לתוך שכם, טול כרם, רמאללה ואל-בירה, בית לחם וחברון (עד היום אין להבין מדוע מר אלון רץ כצבי אל מלון "פארק" בחברון, כדי לברך את הרב לווינגר וחבריו על התנחלותם בקריית ארבע היא חברון. ראשית, היתה זו התנחלות בלי אישור הממשלה הפוגעת באושיות הדמוקרטיה; שנית, היא מכשול לשלום!).
כיצד יתקשר המלך מרבת עמון עם מה שהוא מכנה הגדה המערבית? צריך לפתוח בשבילו פרוזדור מחבר (לא מן הנמנע, כי רעיון החיבור, בפרוזדור בין יהודה, שומרון ועזה נולד מתכנית אלון), ושר העבודה-הקליטה-החינוך-והחוץ אמנם מציע לסלול אותו בין שכם ויריחו, ולמסור אף אותו לשלטונו הריבוני של חוסיין, בעוד חיילינו ומתנחלינו יתבוננו בו משני צדדיו.
אל התכנית הזאת, שהיא אבסורדלית עד כדי ילדותיות, מתייחס מר אלון ברצינות מחמירה והולכת. הוא כבר אפילו מפריד בינה ובין מחברה. שר החוץ אינו אומר עוד, התכנית שלי. הוא מדבר במפורש על "תכנית אלון". כך הוא דבק בה – הוא לחוד, היא לחוד.
משום כך מלא ליבו על מתנחלי קדום. הם מקלקלים לו את תכנית אלון! אמנם, יכולני להעיד כי תכנית הבל זו, אשר תעבור מן העולם יחד עם תכניות החלוקה הנושאות שמות אחרים. מעולם לא אושרה על ידי שום ממשלה בישראל, אבל מר אלון נוהג כאילו היא תכנית הדור וכל מי שעומד בדרכו הוא אויב השלום והדמוקרטיה גם יחד.
יש להוריד, גם בכוח, את אנשי קדום. מדוע? ההתנחלות בנקודה זו סותרת את תכנית אלון! שומו שמי, חוּלי ארץ, יש משהו שאינו מתאים לתכנית אלון, וכל דבר הנוגד תכנית זו נידון קודם לרמיסה ואחר לעיקרה. היא כיין – אומר אלון על תכנית אלון- ככל שעובר הזמן היא טובה יותר, טעימה יותר מיין קשה להשתכר, אלא אם כן מרבים לשתות אותו. מר אלון שותה את תכניתו מבוקר עד נשף, כמעט שלא נותרה בו עוד ענווה מקובלת; מעל לכל, תכנית אלון. מכאן מערכתו המרה, הנואשת נגד המתנחלים בשומרון. הוא "שיכור" מיינו.
אבל מה בין היין הישן נושן הזה ובין חגיגת הסכם בינינו ובין חוסיין המלך? הווה אומר: תרתי דסתרי. מספר פעמים הובא "התכנית" לפני המלך, והוא הגיב עליה במלים אנגליות – Totally Unacceptable, שפירושן בעברית: "בלתי קביל לחלוטין, או במלים פשוטות יותר, אין על מה לדבר.
על פי תכנית זו לא יהיה לעולם שום הסכם עם ישראל. כך שב וקבע חוסיין. כך אמרו גם פקידים רמי-מעלה במחולקת המדינה האמריקנית. ואילו מר טרנס סמית, כתבו של ה"ניו-יורק טיימס", ביקר קשות את כתנית אלון לפני שבוע ימים בהביעו דעה כי אין בה אלא ויתורים דלים, בלשון המקורית האופיינית – Meagre Concessions.
לכך אנו מגיעים מתוך שיכרות מאותו "יין" מקהה החושים –מגיעים למסור לשלטון נוכרי שטחי ארץ-ישראל והוויתור המחריד נקרא דל – הבו עוד; ולא, שום הסכם לא יהיה.
מתכנית אלון לא נותר, אפוא, אלא זיכרה הקשור בתביעה לוויתורים נוספים עדי נסיגה לקווי ה-5 ביוני 1967, עם תיקונים קלים. למרבה הפליאה של מחברה, המשתלהב ממנה כל אימת שהיא עולה על שפתותיו; היא המכשול להסכם שלום כלשהו.
ד.
הולך לו ראש הממשלה מר רבין לבקעה, ומכריז בעקבות לוי אשכול כי הירדן הוא גבולנו הביטחוני. שם התואר, המופיע במשפט הודם מעורפל, אבל השימוש בשם העצם אינו מטיל ספק ביחס למשמעותו. גבול הוא גבול, בין אם תקרא לו מדיני או ביטחוני. המושג עצמו מרמז לתביעת קביעות. במלים אחרות, מר רבין הצהיר, כי מן הנהר ירדן לא נזוז.
בבקעה, לאורך הנהר, יוקמו יישובים עבריים נוספים. כך הודיע מר רבין ביישובים הקיימים. המתנחלים לא הסתירו לפניו את דאגתם, פן ישיבתם מול הירדן אינה קבע. ראש הממשלה הרגיע אותם. לא הוקמו היישובים – אמר – כדי לפנותם. הוא ייעץ לתושבים, עובדי האדמה, לנטוע עצים, וכל המרבה בנטיעות הרי זה משובח.
מן ההן כמובן, אפשר היה לשמעו את הלאו. מר רבין עדיין לא הביע את הזדהותו עם תכנית אלון, הרושם הוא כי הוא נוטה לה בקווים כלליים. עתה לא נעסוק בשלילה המשתמעת אלא בחיוב המפורש. אנו עומדים ונוסיף לעמוד, על שפת הנהר עם חיילינו, ובבקעה עם מתנחלינו.
בזוכרנו את הצהרותיו הקודמות של מר רבין רואים אנו אותו, אחר ביקורו ההפגנתי בבקעת הירדן, משרטט את מפת השלום שלו. אמנם הוא תובע מחבריו לממשלה שלא לשרטט מפות, אבל כבר התרגלנו לכך, כי ראש הממשלה דהיום מתיר לעצמו את אשר אוסר על זולתו או להיפך. התנהגות זו חלה על הדלפות ומפות גם יחד.
ברמתהגולן, אמר מר רבין, אפשר לשנות את קו התיחום הקיים, או, במפורש, לסגת ממנו. אך הירידה ממנה אינה באה בחשבון, אפילו בהקשר עם חוזה שלום. פיתחת רפיח לנו, בשארם-א-שייח' עלינו להישאר וממנה לקיים רציפות יבשתית לאילת.
ירושלים שאין לחלקה עוד תהיה בירתנו. כלה שאר, בשלוש הגזרות, יימסר למדינות ערב. הנה לך מפה מפורשת, אף מדוקדקת עדי קילומטר רבוע, אם לא עד מטרים ספורים.
אבל האם זו מפת שלום מבחינת הערבים? הוויתורים כלולים בה הם מרחיקי לכת ביותר. מדובר בנסיגה, בערך, מ-95 אחוזים של השטחים שעברו לרשותנו בימי יוני 1967. אף על פי כן, מה אומרים על תכנית זו הערבים?
כדי לדעת את תשובתם עלינו להקשיב לא לדבריו של מנהלו הכללישל משרד החוץ, אלא להודעותיהם של השליטים היחידים בקהיר, בדמשק וברבת עמון. והם אומרים כי על פי תנאים כאלה לא יהיה שום הסכם עם ישראל, אלא יימשך מצב המלחמה עד "לשחרור השעל האחרון של אדמת הערבים".
הדברים אינם משתמעים לשתי פנים. איש אינו יכול, בעניין זה, להאשים את אויבינו כי הם מטעים אותנו. אם למען הפשטנות נקרא למפה המשורטטת במכחולו של ראש הממשלה "תכנית רבין", יוצא, כי היא מכשול לשלום בין ישראל ובין כל שכנותיה. לו ההאשמה המוטחת בפני שלומי אמוני ארץ ישראל, כי הם מונעים מחמת תכניתם הסכם שלום עם הערבים, כנה היתה, היינו נאלצים להגיע לכלל מסקנה שהמפלגה היחידה הרוצה בשלום היא... רק"ח. כל כך למה? מאז אמרה מוסקבה את דברה האחרון, תומכת רק"ח בנסיגת ישראל אל קווי ה-4 ביוני 1967 ובהקמת מדינה פלשתינית בעזה, ביהודה ובשומרון?
לתכנית זו מוכנים שליטי ערב להסכים. אבל שאר התכניות? תכניתה של מפ"ם מונעת הסכם בדרום ובצפון; תכנית אלון מכשילה את השלום במזרח; תכנית רבין הורסת הסכם שלום בכל שלוש הגזרות. מי שטוען על ידי עלילת-דם-עצמי, כי יהודים מונעים שלום עם הערבים, יואיל נא לחזור בספירת העומר אחורנית, לשוב עדי ליל הסדר ולזמזם פעם נוספת את הסיפור על הגדי שקנה אבא בשני זוזים. ואתא... ההמשך הוא, כי כולם מונעים את השלום, זולת המשורר הפטריוט, זיאד הנצרתי.
סוף פסוק. האמת היא, כי אין שום תכנית ישראלית, יהיו תוכנה ומחברה אשר יהיו, שעמה מוכנים הערבים לעשות עתה שלום; ואין שום גורם יהודי המונע הסכם שלום עמם. הסיבה היא, כי אויבינו רוצים, מעבר ל"החזרת" שטח, בהחזרת גלגל ההיסטוריה אחורנית.
במלים פשוטות, אין הם רוצים במדינה יהודית. לכן הם מציעים את הנסיגה המוחלטת ואת הקמתה של המדינה הפלשתינית בשלושה אזורים של ארץ ישראל עם פרוזדור הריסוק. כמובן, מוטב להם לקבל את מבוקשם בלי מלחמה, כפי שכך נראה למי שקדם להם בהעברת חבל הסודטים לשליטתו, אבל ברור, או צריך להיות ברור, כי זה ניסיון מחושב להעמיד את מדינת היהודים במצב שבו ירחף מעל קיומה סימן שאלה וייקל על אויביה לנסות להרסה. או אז יאבד עצם הסיכוי לשלום, ואילו המחשבה הרצינית על עשייתו תקום בקרב אויבינו משיגיעו למסקנה כי אין ביכולתם להרוס את מדינתנו.
אם נוכח מציאות ברורה זו קמים יהודים ומאשימים את בני עמם כי הם, דווקא הם, מונעים הסכם שלום, הרי לפנינו תופעה קשה של הלעזה מדינית, המזכירה את החשוכה בתקופות הגלות והשעבוד. חובה לקרוא למלעיזים כי גם לטובתם הם לא יפצחו ולא יפתחו עוד בשירת החד-גדיא בין פסח לשבועות.
