חד גדיא בעולם הקומוניסטי

מאמר עיתון: היום
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ה' אדר התשכ"ו, 25 בפבואר 1966
מתוך:
עמודים 3,4
נושאים:
מדינות - ברית המועצות (רוסיה). חירות האדם - חירות הפרט, צנזורה. השקפות חיים - קומוניזם
בגין מציין כי יחד עם הגידול המשמעותי במניין בני האדם בעולם, ובהשיגיו במרוץ החלל, כך גם גדלו תהומות האכזריות אליהן מסוגל האדם כפי שיהודי יכול להעיד. בגין מבקש לתהות על רוחו של האדם הניצבת למול דיכוי כזה. בגין מתייחס למילובאן דג'ילאס האסיר שלא היה מוכן להתפשר עם שוביו ולכן עדיין נמצא בכלא בתנאים קשים. עוד מספר בגין על סיניאבסקי ודניאל שכתבו את דברי התנגדותם ותוך סיכון של קרוביהם הצליחו להעבירם למו"ל זר, וכשנשבו לא נשברו בחקירתם, ולא הודו באשמתם. בגין טוען שמאחר וקומוניסטים מחוץ לברית המועצות מגנים את היחס לסופרים אלה, ותוקפים את מדיניותה בנושאים אחרים, היא הוכחה לחוסר אחידות במחשבה, יש מקום לפיקפוק ולרוח התנגדות.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

חד גדיא בעולם הקומוניסטי

א.

בשנת 1850 על פי ספירתם נמנו מיליארד אנשים עלי אדמות. כעבור 75 שנים נוסף עליו המיליארד השני. בשנת 1960 עלה מספרם של דרי מטה על שלושת אלפים מיליונים. מיפקדים כלל-אנושיים אלה אינם יכולים שלא לעורר התפעלות עורכת בתדהמה. מסתבר, כי חלפו אלפי שנים, על תהפוכותיהם, מלחמותיהם, מגיפותיהם ומיתות הנולדים, עד אשר האדם הגיע למיליארד, או, כפי שנהוג לומר באמריקה, הביליון הראשון של צאצאיו. מאז הספיקו יובל ומחציתו להכפלת המספר הה. המיליארד השלישי קם לנו במשך שלושים וחמש שנים בלבד.

ומה על העתיד? תחזיתם של האתנולוגים היא, כי המיליארד הרביעי ימלא את כדור הארץ, כלומר דווקא את חלקיו המאוכלסים ביותר, במשך עשרים שנה. ואילו אחריהן יידרש רק עשור אחד, כדי שיוולד, יישאר ויגדל מיליארד נוסף של אנשים. יש החוזים, כי עד תום מאה זו בתקופת חייהם של בנינו, תוכפל האנושות ותעלה על ששה מיליאדרים נפש.

נוכח התפתחות זו, הנראית דמיונית אף על פי שהיא מציאותית, קמו סוציולוגים מסויימים התובעים הערכה חדשה של מאלטוס, אשר התיאוריות שלו גונו ונדוהו, במשך 150 שנה ומעלה. הן על ידי המאמינים בהשגחה העליונה והן על ידי הסומכים על עליונות המדע. אולם אנחנו לא נטל היום בחישובים המפורסמים של גידול גיאומטרי באוכלוסים ואריתמטי במזון, או בפתרונות הדוחים באכזריותם החברתית, שהוצעו על ידי הכומר האנגלי בשנת 1798. נתבונן בהתקדמות המספרית העצומה של האנושות ונשאל את נפשותינו, אם היא מלווה בקידמת אמת.

באשר לספירה החמרית, אין צריך לשאול. נראהה, כי לתגליותיו והמצאותיו של המוח האנושי אין גבול. עם ריבויין של שכיות החמדה, חלה תמורה מתמדת בהערכתן. מה שנחשב למותרות, היה למיצרך חיוני. מה שהיה מנת חלקם של יחידים, או מועטים, היה לנחלת ההמונים. אפילו האימרה המפרוסמת: ביסורים לכוכבים, שכוונה לרוחו של האדם, מקבלת בימינו משמעות ממשית. האדם עומד להגיע למרו מי הכובים, במאמץ ובחללית.

אך מה על נפשו של האדם? בסופו של דבר, תכליתה של כל תרבות היא בטיול הפראות, חיסול החייתיות, עדון הנפש. המושגת מטרה זו בימינו? צריך להציג שאלה זו; ואסור להותירה בלא תשובה. מסתבר, כי דווקא בתקופה, בה שולש המיליארד מן המחצית השנייה של המאה הקודמת. הגיע האדם, אולי בגידול גיאומטרי, לשיאים של אכזריות לא אנושית. ועוד ידו נטוייה. פירוטים ופירושים מיותרים. אדם, שנולד יהודי, יודע.

ב.

נוכח הסתירה בין העליה לכוכבים לבין הירידה לתהומות, יש להוסיף ולשאול, מה על רוחו של האדם? יש להוסיף ולשאול, מה על רוחו של האדם? הנדכאת היא, או מרדנית? האם היא מגלה סימני כניעה, או נותנת אותות של התקוממות?

כדי להשיב לשאלות אלו, אל נפנה לחלק העולם, בו, על אף כל מגרותיו, קיימת, הלכה למעשה, הזכות שלא להסכים עם נושאי השררה, ובעלי הכוח. ניטיב לעשות, אם, לצורך מחקרנו, נפנה מבט לעבר האיזור, בו אחידות הדעה, הביטוי והכתב היתה זמן רב, צו הכוח, והוטלה בכוח הצוו. האם שם, אחר ניסויים ויסורים כה רבים, דוכאה רוח אנוש, או להיפך, היא שבה ומופיעה בהדר מרדה.

נתחיל מג'ילאס, ה"נחיו-יוק טיימס" הזכיר לכולנו, כי, בימים אלה, החל מילובאן האסיר את שנתו העשירית בביצת הלא. מדוע, ועל מה הוא נמק בו זמן כה רב? ג'ילאס יכול היה לחיות חיי כבוד ושפע. והוא חי בבידוד ובמחסור. איש לא אילצו לרדת לבור הכלא. אם יש בימים אלה, סמל לבחירה חופשית בסבל, במקום שררה, מילובאן ג'ילאס הוא הסמל.

הוא היה קומוניסט משחר נעוריו. הוא היה לגיבור בימי מלחמת העולם וכיבוש ארצו על ידי הגרמנים הנאציונאל-סוציאליסטיים. ברוז טיטו, שליטה של יוגוסלביה, היה לא רק למורו, אלא גם ידידו. ג'ילאס הגיע למקום השני בהירארכיה השלטונית של הקומוניזם היוגוסלבי, שנפרד, במרידה מפתיעה ומפליאה, מן הסטליניזם הדרומי. מה היה חסר לו, לסגן הנשיא של הפדרציה של הסלאווים הדרומיים?

לפתע, חסרה לו האמונה בדרך בה הלך והוביל. לא, הוא אינו כפאנק ובסקי, הטוען ברשימותיו, אם אמיתיות הן, לתמורה דומה בהשקפתו, במכרו את שירותיו בעד תענוגות חולפים. ג'ילאס לא הושפע על דיד שום גורם חיצוני; הוא לא בגד בארצו. הוא וויתר על כל אשר היה לו, וזה היה, כמקובל בכל מדינה, הרבה מאוד. הוא התבונן בסביבתו, אותה עזר להקים, ובפנימיותו, ממנה עלה השינוי באמונתו. הוא אמר לעצמו, באחד הימים או הלילות, כי במהלך ההגשמה הסוציאליסטית, אפילו לא לשיטתו של סטאלין, קם מעמד חדש, נהנה, מתנשא, שליט ומנצל. לגילויו זה -= לבני חורין אין הוא גלוי כלל – נתן בטוי בארצו ומחוצה לה. מאז הוא סובל.

ג'ילאס יכול היה מזמן "להתפשר" עם אלה ששפטוהו וכלאוהו. הם לא פעם הציעו לו לסלוח לו. אך הוא מסרב לבקש חנינה. האמת, בה הוא מאמין יקרה לו מן השררה, שהיתה לו. ואף מן החרות, שנשללה ממנו. והאמת, כידוע, אינה מקבלת חנינות. אך אולי יטען מישהו, כי ג'ילאס הוא אחר, יוצא מן הכלל, שאינו בא להעיד אלא על כלל הנכנעים.פשטנית מדי היא טענה זו. הנסיון ההיסטורי מוכיח, כי מרדם וסבלם של יחידים מקרינים לקרובים ולרוחוקים. ג'ילאס הכלוא, מחברם של "המעמד החדש" ושל "שיחות עם סטאלין", עדיין א חולל את התמורה גדולה בסביבתו; אך הוא מבשר אותה.

ג.

בחיפושינו אחר רוחו של האדם, שאין לדכאה, עלינו להצפין בעקבותיהם של סיניאבסקי ודניאל. וודאי, כל המחאות, המושמעות ברחבי תבל, נגד מאסרם, משפטם והגלייתם, מוצדקות הן, מי שהתקומם נגד סעיף בהצעת חוק, הבא להפליל לשון הרע על ארצו – הזוכרים אנו היכן ומתי קרה הדבר? – לא יוכל להבין, כיצד אפשר להטיל עבודת פרך על יצירה ספרותית. סיניאבסקי ודניאל, אומרים שופטיהם, הגניבו את חיבוריהם לחוץ לארץ והוציאו שם לשון הרע על ארצם. הרע הוא, כי הם נאלצו להגניב את ספריהם; ועל כך יש להאשים את מאשמיהם.

אבל עתה נבחן את צד השני במשפט שהחל ולפי שעה, נגמר במוסקבה. בעין פקוחה נראה, מבעד לעוול הנורא, תופעות להן ציפו בני-החורין קרוב לארבעים שנה, למען הבהרתן של תופעות אלו. אין לנו ברירה אלא להעלות השערות.

נניח, כי יוסף ויסאריונוביץ סאטלין, או מי שירש את מקומו ואת שיטתו גם יחד, עודנו שולט בקרמלין. מה היה קורה, תחת שליט או שיטה אלה. עם ספריהם של דניאל וסיניאבסקי? התשובה, אשר בוודאי לא יהיו עליה מערערין, היא, כי הספרים האלה לא היו נכבדים. פשוטו כמשמעו. סיניאבסקי, דניאל או פרסיס לא היו אפילו מעלים על דעתם ליטול עט בידם הרועדת ולהעלות על הנייר, אף החבוי בנסתרים, את רעיונותיהם. כפי שיאסנין-וולפין ויבטונקו לא היו מפרסמים שיריהם. וכפי סולז'גיצין לא היה מספר על "יומו" במחנה הריכוז אי שם בצון, המלבין גם מעצמות יבשות,פזורות.

אך נניח, כי על אף הכל מכל, היה נמצא מישהו, נושא את אחד השמות האלה, או אחר, והוא היה כותב משהו בדומה לפרוזה או לשירה שלהם, כלום היא נמצא אזרח סובייטי שני, ולו היה הוא אביו או בנו של מחבר, שהיה מסכים להחזיק, שעה אחת, את החיבור המרדני? אף זה היה בלתי-אפשרי.

ושוב נסתור את הנחתנו הקודמת. נשער בנפשותינו, כי גיבור כזה היה נמצא, כלום היה עולה על דעתו להסכים, כי, בחצותו את גבולה של ברית המועצות. יחזיק באמתחתו את כתב היד, יעבירו בהסתר וימסרוהו בידי מו"ל זר? התשובה מתבקשת מאליה.

אולם נניח שכל הדברים הדמיוניים הללו קורים, כלום היו המחברים ועוזריהם מועמדים למשפט על ניהול תעמולה אנטי-סובייטית, והיו יוצאים עם חמש או שבע שנות מאסר? מי שמניח שמשפט, מוזר לומר, אנושי כזה היה אפשרי, אינו יודע מה הוא שח. דניאל סיניאבסקי היו נאשמים על ריגול, אם במשפט מפורסם, לא פומבי, ואם בדין מרתפי, סודי לחלוטין. ומי שנדון על ריגול, אחד דינו. יש קיר. יש קדקוד. יש כדור. ואין עוד ישות.

עוד השערה דמיונית, אחד הסופרים האלה נעצר מחמת כתיבתו ופירסומו של אחד הספרים האלה, האם, בהישאלו, על ידי החוקר, או השופט, או החוקר-השופט, אם אשם הוא, היה מעלה על דעתו להשיב - איך נאמר: בעינים חצופות – לא, חף מכל פשע הנני? עלי לתקן, מתוך התבוננות מקרוב, את נוסח השאלה המשוערת. מתחילה, בפני השופט-החוקר היה העצור אולי טוען, כי אין הוא אשם. אבל מספר ימים, או לילות של חקירה היו מספיקים, כדי שיתחיל לזעוק: חטאתי, פשעתי. ובבואו לאולם בית המשפט, בדלתיים סגורות או פתוחות, היה, כמובן, חוזר על האשמתו העצמית ביתר שאת ופירוט.

מול פני כל ההנחות האלו. הידועות לבני דורנו, אם מנסיון ואם מקריאה. כבלתי מפוקפקות. – מה קרה לסיניאבסקי ודניאל? הם כתבו את ספריהם ומסרום לידידיהם. הללו שמרו על כתבי היד, עד שנזדמן למישהו מהם להוציאם לחוץ לארץ. שם יצאו לאור. המחברים, שנותרו ברוסיה, או שבו אליה, נעצרו. הם נחקרו. נדרשו להודות באשמתם, המוכחת על ידי פרי עטם. סרבו. החקירה נמשכה חדשים מספר. היא לא שברה את רוחם, לבסוף הובאו לדין, על עבירה הגוררת אחריה, לא מיתה ביריה, אלא תקופת מאסר וסבל. לכתבי-חוץ לא ניתן להיכנס לאולם בית המשפט. אך לא נאמר להם, כבימים ההם: אסור, וגמרנו. נמצאה אמתלא, כוזבת. אך של הצטדקות: אין כסאות פנויים. סוכנות "טאס" הוסיפה לשמש בת קול לקטגוריה, אך היא היתה נאצלת להודיע ברבים, כי שני הנאשמים אינם מודים באשמתם אמנם כן, הם נידונים, בדרך מרושעת, למש ושבע שנות מאסר, אך לאחר פסק הדין, קם משורר סובייטי, הלא הוא יאסנין- וולפין, ומודיע ממוסקבה, בשמו, במפורש כהאי לישנא: "אשמתם לא הוכחה. זאת היתה טענת הקטגוריה בלבד. אין זו הוכחה..." וכל הדברים האלה מתרחשים בבית המועצות י"ג שנים (בלבד) לאחר מותו של מי שנקרא סטאלין.

ד.

הקומוניסטים, מחוץ לברית המועצות – זולת הישראלים: - מצטרפים לבעלי השקפות אחרות בגינויים החריף של רדיפת הסופרים הסובייטים, דניאל וסיניאבסקי. ההיה, עד כה, כדבר הזה? עוד זכור לנו סיפורו של טורז מימי ההתדיינות בין סטאלין לבין טרוצקי. המנהיג הקומוניסטי הצרתי הגיע למוסקבה, בראש מלכות של מפלגתו, לוועידת הקומינטרן. סטאלין ועוזריו הופיעו בפני המועצה המכינה של המשלחות ותבע, כי בוועידה תתקבל החלטה המגנה אץ טרוצקי ואסכולתו. הצרפתים, וכן נציגים אחרים טענו, כי הסכסוך נראה להם פנימי, של המפלגה הקומונוסיטית הסובייטית, ואין הם רוצים להתערב בו. סטאלין תבע את תמיכתן של כל המשלחות בעמדתו וטען, כי ה"חברים אינם יכולים להעריך את הקשיים בפניהם עומדת המדינה הקומוניסטית הראשונה, או היחידה, בעולם בגלל טרוצקי ותומכיו. אולם מאחר שהיו הסתייגויות מצד מספר נציגים, הודיע השליט הסובייטי, כי הוא חוזר בו מהצעתו ומבטל אותה. וועידת הקומינטרן נתקיימה. לאחר סיומה נתפרסמו החלטותיה. ומה נדהמו יודעי-דבר כאשר קראו, כי נתקבלה בה, בין השאר, החלטה המגנה את הסטיה הטרוצקיסטית, זו ההחלטה, אשר אפילו לא הובאה לדיון. מנהיגי הקומוניסטים הצרפתיים קראו את אשר הוחלט, כביכול, גם בשמם. והם שתקו.

הפעם אין הם מחרישים. בעקבותיהם הולכים חבריהם לדעה בארצות חפשיות אחרות. סופריהם ומנהיגים קומוניסטיים מגנים את העמדתם של דניאל וסיניאבסקי לדין ואת פסק-הדין האכזרי שהוצא נגדם. ובעוד אנו קוראים את גינוייהם החריפים, הרינו נזכרים בימי הלא-רחוקים, בהם הקומוניסטים בעולם כולו לא רק בארץ-ישראל, סמכו ידיהם, בזעם קדוש, על כל פשע, נגד מהפכנים, אכרים, סופרים ורופאים, שיבוצע בשם הועד המרכזי, בפקודת המזכיר הכללי.

ויש עוד חד-גדיא בעולם הקומוניסטי. מוסקבה מאשימה את פקין בסיוע, הקרוי אובייקטיבי, לאי מפריאליזם, על ידי שמנהיגי סין, כביכול מתוך דביקות במרקסיזם-לניניזם, מפלגים את המחנה שהיה עד כה מלוכד בהנהגת בהנהגת הקרמלין. בא מאו-טסה-טונג ומאשים את השליטים הסובייטים בפשע הרביזיוניזם, שהוטל בשעתו בטיטו, שהטילו בג'ילאס. מהניגי ברית המועצות, אומרת פקין, משתפים פעולה עם עושי דבר הוול-סטריט נגד המהפכה. שומו שמיים. בא פידל קאסטרו ומאשים את שליטים הסיניים בכך, שהם עשו יד אחת עם האימפריאליסטים האמריקאיים נגד המהפכה בקובה. משיבה לו פקין, כי הוא מצטרף לברית עם האימפריאליזם האמריקאי והרביזיוניזם הסובייטי, ואתא...

אין עוד מונוליטויות המחשבה, כפי שאין מונוטוניות הדיבור, בעולם הקומוניסטי, עולה הפיקפוק. קמה רוח התנגדות. ירדה מידת הפחד. היחידים הסובלים חשים כי חלפו ימי הבידוד המוחלט, כי אפשר גם לא להתוודות, כי יש טעם לסל. זוהי תמרה כבירה. ואין היא אלא בראשיתה.

בימים האפלים ביותר של פרשת דרייפוס אמר אמיל זולא: למרות כל אלה, הצדק צועד קדימה. מול פרשת סיניאבסקי ודניאל יכולים אנו לומר: "ואף על פי כן, צועדת החרות קדימה.