חבר של מניין
...זכות החנינה – ביטול העונש לחלוטין או בחלקו – תנתן על סמך חוקת היסוד לא רק לנשיא המדינה, אלא גם לחבר אזרחים. הידועים בנקיון כפיהם ובחוסר משוא פנים. בעלי סמכות החנינה ייבחנו ע"י הבית המחוקק. ערבות מוסרית שתנתן ע"י מניין מקרב אזרחים אלה. תספיק כדי שייפתחו בפקודת השלטונות שערי הכלא בפניי העבריין. (סעיף ז' של זכויות האדם והאזרח, בניסוחה של המועצה הארצית לתנועת חירות.)
א.
ביום 21.10.48, בישיבת הסיום של המועצה הארצית לתנועתנו, נתקבלה ההחלטה על "זכויות האדם והאזרח". החלטה זה אינה פותחת תקופה בחיי האנושות, אלא מחזירה אותנו אל התביעה הנצחית לחירות, המתחדשת בעוצם חדש בכל דור ודור. הפעם, הרי לפנינו ניסוח חריף למדי של הרעיון הליברלי-הדימוקרטי, בהתאם לתנאים שבזמננו. אולם, לא הסעיף על הרפרנדום, ולא ההתנגדות לסדר משטרתי, אינם בבחינת חידוש בשבילנו. שני עקרונות אלו כבר ידועים לנו מן ההיסטוריה של מדינות אחרות. לעומת זאת, בסעיף ז' של ההחלטה כלול רעיון חדש, ללא תקדים בתולדות הדימוקרטיה העולמית. רעיון מקורי הוא ובלתי רגיל. הואיל וקשה מאד להוסיף משהו חדש באמת על מורשת שנות מאות בנוגע לתיאוריה של המשטר הדימוקרטי, הרי חשיבות יתרה נודעת לנקודה זו, לא רק בקנה המדה של מדינתנו הקטנה, אלא אף בשביל ארצות דימוקרטיות אחרות.
ב.
כדי להסביר את הרושם החזק שסעיף זה עשה בי, מן הצורך להתחיל מרחוק. כותב הטורים הללו – מומחיות לו בתחום אחד, שגם מספר לא קטן של אזרחי ישראל אחרים קנה לו ניסיון ממנו, רצוני לומר: בתי כלא ומחנות ריכוז.
ובישבי במעצר, עת היה זמן למחשבה מעמיקה, שאלתי את עצמי: מי אשם בכך סביב לי נספים בני אדם חפים משפע? התשובה הייתה: המדינה. אולם, לא הייתי תמים עד כדי להאשים את המשטר בלבד. ידעתי גם ידעתי: בני אדם חפים מפשע נספים בבתי הכלא בעולם כולו. רק מחוסרי מצפון יוכלו להכחיש זאת.
ומאחר שמאז ומתמיד הייתי חסיד של מדינה, שאלתי את נפשי: הגם במדינתי שלי, במדינה העברית, עתידים בני אדם להספות במאסר ממושך בעד חטאים מדומים או הסמכיים? -
ולא מצאתי תשובה.
הבעיה הפשוטה היתה: המדינה פועלת בעזרת המנגנון המשפטי. בתי הדין נועדו להגן על האזרח מפני הפושעים ומפני הגורמים המסוכנים לחברה. טוב ויפה. אך מי יגן על האזרח מפני בית הדין?
ג.
הבעיה אינה חדשה. במדינה דימוקרטית מופרד המשפט מן הרשות המוציאה לפועל, ודואגים לכך שהשופטים יהיו "בלתי תלויים", מבחינה חמרית ולמעשה, בהשפעות מן הצד. וכל זה נעשה כדי שיהיו לו לציבור פחות נימוקים לירוא משופטיו.
אך שום דבר אינו עוזר, וכולנו יודעים: "משפט בלתי תלוי" אינו אלא פיקציה. למעשה ובפועל, המנגנון המשפטי הריהו, במעט או בהרבה, כלי בידי הרשות שבמדינה. רשות משמשת רשות. חלוקת כוח השלטון בין המוסדות השונים מצמצמת את הסכנה בשביל הציבור, אך אינה מחסלת אותה. קיים מושג המקיף – כסוכך מעל לשלשה בני אדם – אדמיניסטרציה אזרחית, משטרה פוליטית ומנגנון משפטי גם יחד: מושג זה הוא – בירוקרטיה, פקידוקרטיה.
מי יצילנו משליטתו הכל יכולה ומטעיותיו של המנגנון המשפטי?
לא ידעתי את התשובה, אך בסעיף ז' בהחלטתה של תנועת החירות על זכויות האדם והאזרח ניתנה התשובה. אני אמונה: אם המדינה העברית הצעירה תגשים אותו בחיים, תהיה לדוגמא ולמופת לעולם כולו.
אין לך חברה שאין בה אנשים בעלי זכויות נעלות, הנהנים מן האמון הכללי, צדיקים לכל הדעות, בני אדם ללא דופי, חוט השדרה המוסרי והאינטלקטואלי של האומה. אישים כאלה מצויים במפלגות, בין המפלגות ומעל למפלגות.
תנו לאישים אלו זכויות של כבוד, שיעמידו אותם מעל למשפט. זהו המוצא היחידי. תנו בידם את המפתחות של בתי הסוהר. אפשר ואחד מהם יטעה. עשרה ביחד – לעולם לא. ואף אם היו טועים בהחלטתם המשותפת – כדאי לה לחברה לקבל על עצמה את הסיכון שבטעותם. כי כאן התיקון היחיד לשליטתו הכל-יכולה של בית המשפט, שהיא חלק בלתי נפרד משליטתה הכל-היכולה של המדינה.
איזוהי מדינה שלא תסכים לעולם לרעיון של "חבר של מניין"? – רק אותה מדינה, שקיים סכסוך בינה לבין הציבור, מדינה הפוחדת מאזרחיה, אינה נותנת אמון במעולים שבהם, ועל כן לא תוכל באופן עקרוני להרשות להם להתערב במונופול שלה: מדינה טוטאליטארית.
איזהו ציבור שאינו מעוניין במוסד "חבר של מניין"? – רק אותו ציבור, שמעולם לא הביא קרבנות שוא, קרבנות דמים, בהמון ובאורח אישי, למשטר של עריצות. אין אני מכיר ציבור כזה בתולדות האנושות.
רחוק אני מלקרוא לכל מדינה, כלשונו של ניצשה, בשם "מפלצת קרה". אולם כבר יש לנו של "אלטלינה". מישהו בקרבנו חולם חלום עקשני על "הוצאה מן החוק", מישהו מתעקש לומר "פורשים" במקום "ציונים". במבצר עכו כלואים – לוחמי חירות ישראל. חרפה היא. נהיה נא זהירים, ונחשוב על הערובות לחירות האדם.
וקודם כל יש להבין: כאן – אחת מזכויות היסוד של האזרח. אבותינו למדונו להבחין בין מדת הדין למדת הרחמים. טעות היא לחשוב, ש"זכות של חנינה" הריהי זכות של מחילה או מעשה של רחמים כלפי החוטא. לא ברחמים דברים אמורים, אלא בדין דוקא, בדין עליון, בדין הדינים, - בזכותו של הציבור המיוצג על ידי בחיריו, לתקן בכל רגע את הטעות שמקורה בעקשנות, בגישה פורמליסטית, בחשבון כוזב או בלתי מוסרי של הבירוקרטיה השלטת. ניסוחו של סעיף ז' (וכן של שאר הסעיפים במגילת הזכויות) צריך להיות ברור בלי להשאיר ספק ספקה מבחינה זו.
פסק דין של שופטים – אפילו כשהשופטים פועלים בגבולות סמכויותיהם הדימוקרטיות והחוקיות – אינו רצון האל, ואינו מובטח מפני טעויות. אילו היה קיים בצרפת "חבר של מניין", לא היה עניין דרייפוס לובש את הצורה שלבש. אילו היה קיים בארצות הברית, לא היה שם מקום לעניין סאקו ווינצטי. כלום יש צורך בדוגמאות נוספות?
משמעותו המהפכנית והעקרונית של סעיף ז' אינה בזה שהוא קובע כפיפות של אינסטאנציה אחת משפטית לאינסטאנציה אחרת גבוהה ממנה, אלא כפיפות של המנגנון המשפטי כולו של המדינה – להחלטתו של גוף ציבורי שחבריו אינם פקידים, אינם פוליטיקאים, אלא אישים בודדים, הידועים בהומאניות שלהם. אישית דוגמת זולא ורומן רולאן בצרפת, טולסטוי, גורקי, מאקרנקו ברוסיה, יאנוש קורצ'אק בפולניה, הפרופ' קלוזנר בארצנו. אישים כאלה, אין למסור בידם תפקידים ממלכתיים, כי אין זה יעודם. אולם החלטתם המשותפת של עשרה אישים כאלה, צריך שתהא בעלת כוח משחרר, בעלת כוח להוציא את הקרבן מידו של התליין.
בהעלותה תביעה נועזת זו, מתרסת תנועת החירות כלפי כל המאשים אותה ב"פאשיזם", ב"כוונות סתר". אדרבא, יבואו יריבה, אלא שרוממות האנטיפאשיזם בגרונם וחרב חוקי החירום בידם, וישימו ברורות: הנכונים הם לתמוך ברעיון זה, בלתי נוח כל כך לגבי הדיקטטורה המשטרתית?
אני אמונה ותפלה: המדינה העברית החפשית עתידה להיות למעבדה של רעיונות בשביל האנושות הדימוקרטית כולה, כחזונם של הרצל וז'בוטינסקי. ולא רעיון אחד חדש עתיד עוד לצמוד מחוגי תנועתנו.
