זרעו כחש, קוצרים איבה

המקום הוא טומסק, אשר בסיביר. החודש הוא דצמבר, לפי הלוח הגריגוריאני. בבית צ'רטקוב חם. בחוץ כפור מלבין, קור מרעיד עצמות. אמר בלבו מר צ'רטקוב: הטבע טועה, הלוח משקר; החורף חלף, הקיץ בא; החודש אינו דצמבר, אלא יוני. מה עשה? יצא החוצה, בלי מעיל, אלא בכתנת פסים. להיהנות מזיו השמש, לנשום את אוויר הקיץ.

יום אחר בחודש דצמבר, אמר בלבו מר צ'רטקוב: הלוח דובר אמת הוא החודש הוא השנים עשר. אבל הגיאוגרפיה משקרת. העיר, בה אני יושב, אינה טומסק, אלא טשקנט. אינני חי בלב סיביר, אלא בדרום. מה עשה? פסק להסיק את התנור בביתו, כי "בעיר הלחם" (לשעבר) טשקנט, אין מסיקים בדצמבר.

ימי דצמבר ההם היו רווי אשר פנימי בשביל מר צ'רטקוב, תושב העיר טומסק. הוא טייל להנאתו בגנים, בלי המעמסה המכבידה של בגדי חורף; הוא לא טרח עוד לסחוב לביתו עצי הסקה. מי ישווה לו, למר צ'רטקוב, בחכמתו, המשנה עתים, המחליפה זמנים? לבסוף... חלה מר צ'רטקוב בדלקת הריאות.

המעשה שהיה בעיר טומסק – לא היה ולא נברא. משל הוא. כולו דמיון. אך הנמשל הוא מציאותי לחלוטין.

ב.

לא רק ראש הממשלה, המוסיף להצהיר הצהרות שלום, אלא גם שר־הבטחון, המייעץ להנהיג "קיצוב" בהצהרות אלו, טען בכנסת, כי המשבר ביחסים בין ישראל ואמריקה הוא תוצאה של "המצב האובייקטיבי". ההסבר הזה של אסון, או של מפלה, אינו חדש; יש להודות, כי הוא אופייני לא רק למר שרת ולמר לבון, או לקודמם. כל רב־חובל, שספינתו עלתה על שרטון מעדיף ל"האשים" את רוחות הים הסוערות, או את האורות בחוף המטעים. אולם עובדא היא, כי מדי הישבר ספינה, נערכה חקירה, שמטרתה לקבוע, אם רב־החובל עמד בשעת הסערה, או בזמן המעבר בין מיצרים, על גשר הפיקוד; אם הוא לא טעה בקריאת המפה; או הוא נתן את ההוראות הנכונות. כידוע לכל ימאי, העלו חקירות אלו לא פעם, כי, אמנם בשעה מסויימת השתוללה סערה בים, או ערפל סמיך כיסה את מי החוף, אבל האוניה היתה, בכל זאת, מגיעה לחוף מבטחים, אלמלא כשלונו או רשלנותו של רב־החובל. המטרה של חקירות אלו אינה ה"התנקמות" ברב־החובל, גם אם הוא מצטווה, כתוצאה מכשלונו, לנטוש את גשר־הפיקוד; המטרה העיקרית היא להבטיח את שלום האוניה, על מלחיה ונוסעיה. בעלות אוניה על שרטון, אין איש מוכן להסתפק בהסבר הפשוט הקל, כי גרם לכך "המצב האובייקטיבי" בים.

כפי שהעמים נוהגים בשייט, כן הם נוהגים במדיניות. לפי שבוע ימים נפלה המצודה הצרפתית, דין־בין־פו. איש לא הכחיש, כי הנצורים, שעמדו במצור במשך 57 ימים, התגוננו בעוז ונלחמו בגבורה. אך לאחר לכידת המצודה, אין איש בצרפת מוכן להסתפק בטענה, כי "המצב האובייקטיבי" גרם למפלה הצבאית. מכל צד נשמעות דרישות בפאריס לחקור את הגיניראל נבר, המפקד העליון של הכוחות הצרפתיים בהודו-סין, לא טעה בבחירת המקום, או אם גם אחרים לא שגו במערכה על המושבה האסיאתית הרחוקה.

בעוד בג'נבה נמשכים הדיונים על סין והודו־סין, חזר מר פוסטר דאלס לוושינגטון ונתקבל בבקורת זועמת, כמעט כללית, בגלל מה שנקרא בעתונות "הכשלון הגדול ביותר של הדיפלומטיה האמריקאית". שר־החוץ האמריקאי אמנם מכחיש, כי הוא נכשל בג'נבה, או בלונדון ובפריס, אולם העתונים, התומכים בדרך כלל בממשלת אייזנהאואר לא זו בלבד שאינם מסתירים את הכשלון, אלא אף מאשימים בו בגלוי את מר פוסטר דאלס. לא הפרשנים הידועים, האחים אלסופ מן ה"ניו־יורק הרלד־טריביון" ולא אנשי הקונגרס משתי המפלגות ניסו להסביר, כי הכשלון בג'נבה הוא תולדה של "מצב אובייקטיבי".

למה נוהגים כך העמים, אף בעיצומה של מערכה צבאית, או מדינית? אין ספק, כי מניעם הוא אינסטינקט הקיום העצמי. הם יודעים, כי ההסבר, שלפיו ההקלות בחייהם הן תוצאה של "המצב האובייקטיבי", הוא הנוח ביותר. הוא פוטר־כל; מן האחריות. אך אין הוא פותר דבר. ויש בו סכנה מרובה. כי הוא אינו מאפשר כל שינוי בדרך, בשיטה, בכוון; הוא דורש למעשה להשלים עם טביעת אניות, עם נפילת מיבצרים, עם איבוד עמדות, לא זו בלבד שאין בהסבר זה אמת לגבי העבר; טבוע בו חטא חמור וצפון בו סכון רב לגבי העתיד. על כן דוחים אותו העמים, לימודי־הנסיון בהתרחש אסון מדיני, חוקר ודורש כל עם לא רק מה גרם לו, אלא גם מיהו האחראי לו. זוהי הדרך למניעת אסונות נוספים; אחרת אין. כלום רק אנחנו נוותר על דרך הצלה זו? הלא למדונו דבר כל האסונות שהתרחשו בחיינו, לא רק בשנים האחרונות, אלא בדור האחרון? האם לאחר כל אלה יוסיף, לא תשבי, אלא איזה "מצב אובייקטיבי", לתרץ קושיות ובעיות?

מבחינה זו כדאי להתבונן בהרגליהם של בני עמנו, בחייהם הפרטיים. אם יהודי יביא את ילדו החולה לרופא, והארוכה לכך תתבושש לבוא, את מי יאשים האב המודאג, הנרגז? האם הוא ירשה להסביר לעצמו, כי "המצב האובייקטיבי" של המחלה עדיין דוחה את החלמת יקירו? כל קורא, בין הוא רופא ובין הוא לקוחו, יודע את התשובות לשאלות אלו. האשם כידוע, הוא הרופא, תמיד הרופא, רק הרופא. ואם אבי החולה יכול, לאחר הנסיון הראשון, להחליף את הרופא ("הלא־יוצלח"), לחוש מיד לרופא שני, או שלישי, הלא כן?

ואם עורך־דין של תובע יהודי אינו מצליח לזכותו בסיפוקה – מיהו האשם? ואם התביעה, שלא היתה צודקת, "אשמה"? ואם השופט, שאולי טעה בדחיית תביעה צודקת, אשם? לא ולא. "המצב האובייקטיבי" אינו קיים כלל בעיני המרשה; האשם הוא עורך־הדין; תמיד ורק עורך־הדין. ואם לא הצליח עורך־הדין, אפילו פעם אחת, יש להחליף את "הלא־יוצלח". הלא כן?

אולם בהגיע תור הענין הלאומי, נוהגים אחינו, בני ישראל, לפי כלל אחר לגמרי, בהתרחש אסון מדיני בחיי האומה, אין היהודי חוקר ודורש, אם נציגו "הרופא" לא טעה בדיאגנוזה, או אם שליחו – "הפרקליט" לא שגה בטענותיו. ובאשר לאפשרות, או לצרך, להחליפם, יש לו ליהודי טענה נצחית: כלום "רופא" אחר יצליח בהתקפה על המחלה הלאומית? כלום "עורך־דין" אחר יזכה בתביעה הלאומית? ביחס זה לענייני האומה, עומד בסתירה משוועת ליחס לענינים הפרטיים, בוטחים ראש־הממשלה ושר־הבטחון, כפי שבטח בו ראש־הממשלה ושר־הבטחון לשעבר. הם אינם אחראיים כלל לאסונותינו המדיניים בשנות שלטונם; מדיניותם אינה אשמה בשום משבר ביחסים בין ישראל ועמים אחרים. אם בשנת 1947-8 ניתנה לנו תמיכה מדינית הן על ידי ארצות־הברית והן על ידי ברית־המועצות, זכותם היא, ולא זכותה של המחתרת הלוחמת; אבל אם בשנת 1954 אנו מוכים לא רק על ידי רוסיה אלא גם על ידי אמריקה, הם אינם אשמים בכך, האשם היחידי הוא "המצב האובייקטיבי".

ג.

לפני שנה כאשר הזהרנו, כי ממשמש ובא משבר חמור ביחסינו עם אמריקה, הכחישו יושבי הקריה בתוקף את "סברתנו האלרמיסטיות". באזנינו מצלצלות ההודעות הרשמיות על ה"שיחות המוצלחות ביותר" שהתנהלו בין דוברי ישראל ושר־החוץ האמריקאי. היום אי־אפשר עוד להכחיש, כי קיים משבר ביחסים בין ישראל וארצות־הברית, אולם איש מבין תומכי הקואליציה לא ניסה אפילו לעמוד על מקורו האמיתי של משבר זה, העלול לכל הדעות, להיות לאסון מדיני.

האמת היא, כי המשבר החמור ביחסים ירושלים-וואשינגטון נגרם לא רק על ידי המדיניות האמריקאית, אלא גם על ידי מדיניות הקריה. בשבוע שעבר עמדתי על שתי שגיאות מעשיות, שנעשו על ידי מדיניותנו הרשמית, ביחס לארצות־הברית; האחת נעשתה בימים, בהם מר פוסטר דאלס ביקר בארצנו; השניה נעשתה במשך החדשים שחלפו לאחר נאומו הידוע מן הראשון ביוני 1953. היום אנסה לעמוד על מקור המשבר, על השגיאה העיקרית, המכרעת של מדיניותנו הרשמית.

המקור הוא – מעשה צ'ירטקוב מטומסק. אבל אם הקורא שכח, בינתיים את המשל, אומר בפשטות, כי מקור מפלותינו המדיניות הוא האשליה. מר צ'רטקוב הדמיוני הישלה את עצמו, כי החורף הוא קיץ, וטומסק היא טשקנט, על כן לקה בדלקת הריאות; האדונים שרת ובן־גוריון ולבון ותומכיהם הישלו את נפשותיהם, כי, בתנאים, שנוצרו בסתיו 1948, אפשר יהיה להשיג הסכמי שלום ותנאי־שלום עם מדינות־ערב. התוצאה של אשליתם היא דלקת כרונית של ריאות האומה ה"פוליטיות". אכן, אין מחיר גבוה מזה, שאדם או עם משלמים מחמת אשליה.

מן המפורסמות היא, כי מחמת האשליה הזאת הופסק, לפני שש שנים, מסע השחרור, בעוד אוייבינו ניגפים לפנינו ואנו יכולנו להנחיל להם תבוסה מכרעת. עובדא, שהיא מן המפורסמות, אין כדאי להרחיב עליה את הדיבור. אולם עובדא פחות ידועה היא – בחוגים מסויימים אין היא ידועה כלל – כי אשלית ה"שלום" נתנה אותותיה, בכל שנות קיום מדינתנו, ביחסים לא רק עם מדינות־ערב, אלא גם מדינות אחרות, ובייחוד עם ארצות־הברית של אמריקה.

בגלל האשליה, נוסח צ'רטקוב, הודיעו, מר בן גוריון ומר שרת, לפני ארבע שנים כי הם מוכנים, למען ה"שלום", להחזיר למדינת ישראל מאה אלף בורחים ערביים ולשלם לנותרים "פיצויים", הנאמדים, על ידי וועידת או"מ, במאתיים וששים מיליון דולאר. על ידי הודעה זו וויתרנו, במו ידינו, על "זכות אומה מותקפת". זכות זו ידועה לחוק הבין־לאומי ומוגשמת לפי נוהג העמים. אומה, שהותקפה במלחמה ולא הובסה, זכאית לדרוש פיצויים מן התוקפן; איש עוד לא שמע על "נוהג", לפיו תוקפן שנכשל זכאי לדרוש ויכול לקבל "פיצויים" – על התקפתו. את ה"תקדים" הזה יצרו חכמינו, רודפי־השלום.

אבל איך השתקפה מדיניותם חסרת־התקדים ביחסים עם ארצות־הברית? מקץ ארבע שנים הלך סגן־שר־החוץ האמריקאי מר הנרי ביירוד אצל מועצת־רוזנוולד ודרש, בשם ממשלת ארצות־הברית, כי ישראל תחזיר לשטחה חלק מן ה"פליטים" ותתחיל מיד לשלם "פיצויים". אלו הן שתי דרישות אמריקאיות מעשיות, הקודמות, לפי דברי מר ביירוד, לכל הסכם שלום ואף לכל דיון על שלום. אולם מה וואשינגטון כי נלין עליה בענין זה? הן אין היא דורשת מממשלת ישראל אלא לקיים את אשר ממשלת ישראל התחייבה, מ"רצונה החפשי", לעשות. באשר ל"פליטים" אמר הפקיד האמריקאי את הדברים האופייניים הבאים: "יש לזכור, כי הם ברובם חיים על אדמה הררית, והם, כפי הנראה, היחידים המסוגלים להפרותה". אולי תהיה זו, בעיני הקורא, עובדא עוד יותר אופיינית, אם נגלה לו, כי את החלק השני בהודעה זו של מר ביירוד שמענו יוצא מפורש מפי מר שרת, שעה שהוא בא להצדיק, לפני שנים מספר, את הסכמתו להחזרת "מאה אלף".

אין קושי לנחש מה מסוגלים חולי־האשליה להשיב לטענה, כי הם הם ששמו בפי ממשלת וואשינגטון את הדרישות המעשיות מישראל. הם יטענו, כי הסכימו מראש לוויתורים האלה רק למען השלום בתנאי, שהשלום יושג. אך הצרה היא, שדווקא מסביב ל"תכסיס" הזה התנהל, במשך כל השנים האלו, הויכוח המדיני ביניהם לבינינו. אנחנו אמרנו להם, כי ה"שלום", בתנאים הקיימים, הוא אשליה גמורה, חולנית, וויתוריהם עלולים להיהפך למציאות מדינית ביחסים עם מעצמות אחרות, מהן הם דורשים להטיל את השלום בין ישראל וערב. היות ומר שרת רגיל להאשימנו, כי בקרתנו היא בבחינת "חכמה לאחר מעשה", ארשה לעצמי לעשות מעשה בלתי־שכיח ובלתי־נאה, האופייני בדרך כלל, למר בן־גוריון: אצטט את עצמי. לפני שנתיים בקירוב אמרתי את הדברים הבאים: "בבוא השעה יזכירו מדינאיי המערב לשליחי הקריה את התחייבותיהם בענין החזרת מאה אלף בורחים, את הבטחותיהם בענין ה"פיצויים" ואת הסכמתם ל"תיקוני־גבולות". לכל הדברים האלה הסכמתם בלאו־הכי – יגידו המדינאים הנכריים שנתבקשו על ידי מר שרת ושליחיו להטיל שלום במזרח־התיכון – אלא אתם קושרים אותם להסכמי־שלום. הבינו, כי עליכם "לתת", כדי "לקבל". אם באמת רצונכם בהסכמי־שלום או בשיחות־שלום, הבו לנו לפחות "מפרעה" שנוכל להביאה לערבים ולשכנעם, כי כדאי להם להיעתר לבקשתכם ולשבת אתכם לשולחן אחד".

מר שרת דחה, כמובן, את האזהרה הזאת כ"חסרת שחר", אבל מה אמר ביירוד, בעיר, בה עלה שחר העצמאות האמריקאית. היא פילדלפיה? סגן שר־החוץ האמריקאי דרש במפגיע, כי ישראל לא תנהל מדיניות של "שלום טוטאלי או לא כלום". הוא הסביר למר שרת, כי בתנאים הקיימים שלום כזה הוא בלתי־אפשרי; במלים אחרות, שלום בין ישראל וערב הוא עתה אשליה; אבל את רצונכם לשלום, אמר מר ביירוד לשליטי ישראל, עליכם להוכיח תיכף ומיד על ידי החזרת "פליטים" ותשלום "פיצויים". היש איפוא קשר בין אשלית צ'רטקוב לבין דרישת ביירוד?

האשליה הגדולה הגיעה לשיא, שעה שמר שרת, (וגם מר בן־גוריון) יעץ לאמריקאים "להדק את יחסיהם עם מדינות־ערב". אינני רוצה לטעון, כי האדונים האלה ביקשו את וואשינגטון "סתם ככה" להיטיב (הידוק יחסים!) עם אויבינו. הטענה הזאת היתה מחייבת להעלות לא האשמה ב"צ'רטקוביזם", אלא חשד במחלה אחרת לגמרי... אך עובדא היא, כי מר שרת דחה בתוקף כל אפשרות של הרעת יחסים בין ישראל ואמריקה בעקבות הידוק היחסים בין אמריקה וערב. כיצד להסביר חזיון זה, שאולי אין משונה ממנה בתולדות הדיפלומטיה? התשובה היא אחת: האשליה. ראש הממשלה לשעבר ושר החוץ דהיום יעצו לאמריקאיים להדק את יחסיהם עם אוייבי ישראל, באשר קיוו – וכך אמרו – כי הידוק יחסים כזה יקרב את השלום בינינו לבין הערבים. ואמריקאיים, בשלחם נשק לעיראק, ובדרשם וויתורים מישראל עושים בדיוק מה שייעץ להם לעשות "למען השלום", מר שרת: הם "מהדקים" היטיב את יחסיהם עם מדינות־ערב, אלא שהשלום איננו, איך יהיה? הבטשקנט טומסק? איך יבוא? החם בסיביר בחודש דצמבר?

ד.

האשליה הגדולה הניעה, ומוסיפה להניע, את ממשלתנו להכריז, כי אין היא רוצה ב"התפשטות", אקספנסיה בלע"ז. משמעותו המדינית והמוסרית של מונח זה ידועה היטיב: עם מסויים לוטש עיניו לאדמות לא לו. ברגע, בו דוברי ישראל הרשמיים אמרו, כי אין הם רוצים ב"התפשטות", הרי הם הכריזו, כי אין לנו כל זכות על מה שכבשו בארץ־ישראל המצרים וה"ירדנים", ואילו להם לזרים הזכות על עזה, על ירושלים, על חברון, על הגלעד. כדאי לציין, כי שטחי ארץ ישראל אינם היחידים בעולם, אשר לבעלות עליהם טוענים שני עמים. סכסוכים דומים קיימים באירלאנד, בקוריאה, בין הודו ופאקיסטן, בין איטליה ויוגוסלביה. שום עם מן העמים האלה אינו מבטיח הבטחות נגד ה"התפשטות" ואף אינו מאשים את רעהו, או את יריבו ברצון ל"התפשטות". הטענה ההדדית היא לבעלות, לזכות הבעלות. כתוצאה מכך אין שום עם בעולם, שיאשים את איטליה ברצון "התפשטות" על חשבון יוגוסלביה; אין גם שום עם שיאשים את יוגוסלביה, הטוענת לזכותה על טריאסט, בשאיפת "אקספנסיה". טענה עומדת מול טענה. זכות ניצבת מול זכות.

אנחנו מאמינים, כי בארץ ישראל השלמה עומדת זכותנו, שאינה ניתנת לערעור, מול חוסר־הזכות של כובשי מולדתנו. לאחר שנשלים את המלאכה, ישובו כל העמים ויכירו בזכותנו, כפי שהכירו בה בעבר, אולם מה הפסיקו לעשות חכמינו, חולי האשליה? הם העמידו חוסר־זכות עברי מול זכות מוכרת (על ידם) של כובשי חלקי ארצנו. וכל כך למה? למען השגת ה"שלום".

אולם מה אומר מר ביירוד? הוא אומר להם, לא בשם "אחיוננו" אחמד, אלא דווקא בשם "דודנו" סם, כי בימינו אין כלל ערך למה שהוא כינה "סידורים על גבי הנייר". באחת הפיסקאות של נאומו, שעדיין לא פורסמה, הזכיר מר ביירוד, כי אחרי מלחמת העולם הראשונה השיגו מנהיגי העולם הסכם כתוב בוורסייל; אף־על־פי־כן, אמר, היתה המלאכה בוורסייל מלאכת־שווא. –

The job done in Versailles went to naught

בהתיחסו כך להסכמי־שלום, עליהם עטה ממשלתנו, דורש מר ביירוד, בשם אמיריקה, כי ראשי ישראל לא יסתפקו – ולא ישלו את עצמם שמותר להם להסתפק – בהבטחות מילוליות נגד כוונות ה"התפשטות". לאחר שהם הודו, כי הבעייה אינה של זכות עמנו אלא של "אקספנסיה" בלתי־חוקית, דורשת מהם אמריקה את הדרישה הישנה: הוכיחו, הוכיחו... ואחת ההוכחות הנדרשות נוגעת לעליה.

יש להודות כי נעשה עוול למר ביירוד, אם נאמר, כי הוא דרש להפסיק את העליה למדינת ישראל. עברתי על הנוסח המקורי של נאום־פילדלפיה, ולא מצאתי בו כל דרישה כזו. דוברי הממשלה למיניהם אינם צריכים להקים בפני עצמם דחליל, כדי להפילו בקול רעש אדיר וב"גבורה" רבה. מר ביירוד לא דרש להפסיק את העליה. הוא יודע והוא אמר, כי העליה נפסקה. הוא אף יודע ואמר, כי מספר היורדים שקול למעשה למספר העולים. הוא יודע מר ביירוד, מה שעשתה ממשלתנו. אחד מדוברי הממשלה אמר בקול ענות גבורה: "שום כוח בעולם לא יפסיק את העליה". הוא רק שכח להוסיף את המלה הקטנה: ... מלבדנו. מר ביירוד לא שכח.

דרישתו האמיתית היא, כי אנו נכריז, שלא נחדש עליה המונית. ואת הדרישה הזאת הוא הציג בעקבות חולי־אשלית־השלום, שהבטיחו לו לא ל"התפשט". ההבטחה הזאת, שניתנה לאמריקה, מתבטלת בעיני וואשינגטון, אם היא מלווה הבטחה, הניתנת לעם היהודי, כי בזמן הנראה לעין יבואו לישראל שלושה מיליונים יהודים. האם נושאי האשליה לא יכלו להבין מראש, כי ההבטחה השניה תבטל בעיני כל גוי את ההבטחה הראשונה? נניח, כי אפשר היה להכניס לשטחה של מדינת החלוקה עוד שלושה מיליון יהודים (וגם זו אשליה), אך אין למנוע מן הגויים, השומעים את "שבועת־אי־ההתפשטות", לעשות חשבון למה שמר שרת קרא "ארך ימים".

אוכלוסיה של ארבע וחצי מיליון נפש, מה יהיה עליה כעבור, נאמר עשרים וחמש שנה? היא תגיע לפחות ל-7-8 מיליון נפש. היכולה מדינת ישראל החלוקה להכיל ולהאכיל את כל אלה? אין, איפוא, פלא, כי מר ביירוד תופס את מר שרת בדש בגדו ואומר לו כהאי לישנא: "הבטחת, שלא תתפשטו". אל תנסה לרמותינו; ואל תחשוב, כי תצליח להערים עלינו. גם אנו יודעים חשבון... אם תבטיחו, כי בזמן הנראה לעין, לא תגדילו את האוכלוסיה העברית הקיימת בעולים רבים, אהיה מוכן לומר לערבים, שאני מאמין לכם"...

קראתי, כי מר לבון אמר בכנסת לחיים לנדאו, שהטענה, לפיה ההבטחות "לאי־התפשטות" מבטלות למעשה את ההכרזות על עלית מיליונים, היא טענה "אנטי־ציונית". הייתי מייעץ לשר־הבטחון להנהיג "קיצוב" במתן ציונים ל"ציונות" או "לאנטי ציונות". אם זכרוני אינו מטעני, הרי מר לבון חשב כמעט כל ימי חייו, שמדינה יהודית בימינו הוא ענין "לא־ציוני", או "אנטי־ציוני". השמועה אומרת, כי הוא דגל בדעה זו עד... ראשית מאי 1948. לאחר נסיון־החיים הזה דורש מר לבון לקבוע, כי מי ששואף לשחרורה של ציון הוא "אנטי-ציוני", ואילו מי שמכריז, למען ה"שלום", כי אין לנו זכות על ציון, הוא "הציוני". כאמור, מוטב להנהיג "קיצוב" בהכרזות מסויימות...

אך לא זה העיקר. העובדא המכרעת היא, כי יש קשר הגיוני בין הכרזת הקריה ל"אי־התפשטות" לבין דרישות וואשינגטון לאי־חידוש העליה ההמונית. הכחש נזרע; הוא הוליד איבה. והאיבה היא מן המין הגרוע ביותר! היא מהולה בבוז.

ואם בני ישראל רוצים לשים קץ לאיבה ולבוז, לבדידות ולמלחמה, אין ברירה בפניהם, אלא לנהוג, לפחות במידת מה, ביחסם לענין הלאומי כפי שהם נוהגים בעניניהם הפרטיים. כי סוף סוף הוברר, שהענין הלאומי הוא גם ענינו הפרטי, ענין־החיים של כל אחד מאורחי המדינה. על כן, אם חפצי חיים הם, בני עמנו, יהיו חייבים לפטר את ה"רופאים", שאינם מסוגלים לרפאו מ"דלקת הריאות" המדינית, מעשה ידיהם של הצ'רטקובים, חולי האשליה.