זכרון הגבורה הפודה
דב גרונר נפצע ונשבה בפעולה לכיבוש נשק. פעולות אלו היו לא רק מצווה לאומית, להפוך אמצעי דיכוי למכשיר פדות, הן היו לנו כורח החיים. בלעדיהן אי אפשר היה לנהל, בוודאי לא להגביר, את המלחמה לשחרור האומה, שעמדה על פרשת דרכים היסטורית. לעתים, האדים הנשק, שנלקח מידי האוייב, במחנותיו ובמבצריו, מדמם של כובשיו, בטרם הוכנס למערכות חרות אחרות. גם ביבצע בתוך במצר משטרת רמת-גן, לפניו משחקים היום ילדי ישראל, נפלו בגבורים שלשה מטובי בנינו, ישראל פיינרמן, יעקב זוטניק ויצחק בילו, לוחמים אחרים נפצעו בהוסיפם להוציא נשק תחת מטר של אש צולבת. לא ייפלא איפא כי בימי האביב ההם, של שנת תש"ו, עלתה ממעמקי המחתרת תלונה אנושית לאמור:
אך מדי זכרנו את דמם הקדוש. שניתן בברזל הגואל. פורצת גם זעקה מרה מן הלב נגד השאננים בציון.. לו היו נותנים לצבא השחרור אחוז פעוט ממה שהם נותנים בעל כרחם ל גויים המשעבדים. אשר יסלו מהם, אם לא יסולקו במהרה. גם את רכושם וגם את נפשם – היינו רוכשים את הברזל, בכמות הנדרשת למלחמת הכרעה. בדרך יותר פשוטה ופחות מכאיבה...
אולם היה עלינו במחתרת ללכת אף בדרך המכאיבה ביותר, כדי למנוע מן העם הזה לא רק המשך עבדות אלא גזירת כלייה שריחפה מעל ראשו דב גרונר הלך בדרך זו. שותת דם נלקח בשבי האוייב. ומאותו יום החלה אפופיאה של סבל, של רוח כבירה של נאמנות של מאמצי הצלה של נכונות הקרבה, של ענווה רוממה. של אהבת עם, של מסירות נפש, שהדיה הגיעו מקצה העולם ועד קצהו, שנמשכה כמעט שנה תמימה, עדי כ"ו בניסן תש"ז, ותהא קיימת עדי עד.
בטבת תש"ז הובא דב גרונר בפני בית דין צבאי בריטי. את אשר הוא אמר, כחייל עברי, כלוחם שבוי, לשלושה הקצינים הנכרים שנתמנו לגזור דינו, כתוב בדברי ימי ישראל. הם דנונו למיתה, בנוסח הזוועה הידוע. מפקדו של חיל הכיבוש הלא הוא ברקר צמא הדם היהודי, אישר את גזר הדין, ליום ז' בשבט תש"ז נקבעה הוצאתו להורג של הלוחם העברי. אך יום לפני כן נרתע השלטון הבריטי מלבצע זממו. הארגון הצבאי הלאומי, אשר לא השלים בשום פנים עם רצח משפטי של חייליו השבויים, ביצע פעולה מונעת על ידי מעצרם של שני אנגלים השובים פחות מעשרים וארבע שעות לפניה זמן שנקבע לביצוע גזר דין הקטלני הוא נדחה לפי הודעה רשמית לזמן בלתי קבוע. קרוב למאה יום נשאר דב, לבוש בבגדים האדומים, בתא הנדונים למיתה. גבורתו השלווה, על פרשיותיה המיוחדות הוסיפה להפליא עמים רבים ,קרובים כרחוקים.
לימים פסקה בדידותו של דב גרונר בתא הנידונים למיתה אשר בכלא ירושלים. נצטרפו אליו שלשה אחים לנשק, יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי, ואליעזר קשאני. שלשת החיילים של הארגון הצבאי הלאומי יצאו לגאול את כבוד ישראל, לבל יחולל עוד. הם נתפסו, הם הועמדו במחנים אשר לאו כל חייל אמיץ מסוכל לעמוד בהם. כך נגזר גורלם של בנים אהובים גבורי רוח המוכנים למסור נפשם למען חיי עמם וחרותו. אף הם הובאו בפני בית הדין הצבאי ועמדו בפניו על אף מה שאעבר עליהם. בקומה זקופה בגאוות מאשימים יודעי שליחותם. גם את אשר הם השמיעו באזני הקצינים הקרויים שופטים רשום בדברי הימים של עם. שקם [מחוק ט.ק.] תחייה, בהתקוממות בניו, ממאורת השעבוד מבורות ההשמדה. הם נידונו למיתה, ושרו "התקווה". והעולם כולו עמד משתאה מול פני הגבורה העברית מחודשת. ויהיו לנו ארבעה אחים, לובשי ארגמן להם מצפה צעדים ספורים מתאיהם, התליין
ואלה שניסו להפחיד, לדכא את רוח המרד עדיין לא אמרו די בנפנוף בעניבת החנק. משה ברזאני, איש לח"י הצעיר, ומאיר פיינשטיין איש אצ"ל, שנפצע בקרב נשבו נשפטו לפי חוקי החירום הנודעים על ידי מבקשי דמם, אמרו את דברם המרדני, שהדהד בלבם של שוחרי המחופש בעולם. ונידונו למיתה. הויו לה למחתרת הלוחמת. בימים ההם ששה בנים עשויים לבלי חת. שהועמדו בצל התלייה אולם השליטים הבריטיים הוסיפו לטעון כי כל פסקי דין אלה לא יבוצעו לפני שתקויים בפני מועצת המלך, בירור העצומה ושהוגשה בפניה לא על ידי דב גרונר עצמו, אלא בשמו, על ידי קרובו, שוב: הדחיה היא לזמן בלתי קבוע לא יכולנו, אסור היה לנו, לסמוך על הבטחות אלו. חיפשנו איפוא דרכים כיצד להציל את אחינו השבויים, הנידונים. כפי שכבר ציינתי לא היינו מוכנים בשום שלב של מלחמתנו להשלים עם הוצאתם להורג של מלחמתנו, להשלים עם הוצאתם להרוג של חיילינו השבויים. ואמת לאמיתה היא: לא חיפשנו נקם; ביקשנו הצלחה. היתה זו חובתנו. והיינו מוכנים לעשות כל דבר הניתן בידי אדם, כיד למלא אותה. אחינו ידעו, ולכן קיוו אף בתוך הצינוק, אם כי מוכנים היו לכל, בידעם את התנאים, הן כך כתבו לנו משם, ממעמקים.
ביקשנו איפוא בימים ובלילות ההם דרכים כיצד לקרוא דרור לכל ששת הלוחמים הנידונים. דברי ימי המחתרת העברית מוכיחים, כי היא יזמה תכניות הסתערות נועזות; תכנית נועזה מזו, שהוכנה להצלת הניסונים – מלבד פריצת מבצר עכו – לא היתה. דב כהן, הלא הוא שמשון האגדתי, שנפל חלל בשחררו את כלואי עכו ובהגינו עליהם, היה צריך , בראש מתנדבים, "שוטרים בריטיים", לחדור לכלא ירושלים במכונית משוריינת כבושה ולהוציא אף תוך קרב, את הלוחמים הנידונים אך לא נתמלאו על אף מאמצים חוזרים ונשנים יום אחר יום, התנאים ההכרחיים להשתלטות על המשוריין המשטרתי. אין ספק, כי לא היינו מפסיקים את הנס ציונות והמאמצים הלאה עוד ימים רבים. אולם בכ"ד בניסן הועברו לפתע ארבעת חיילי האצ"ל, מרדכי אלקחי, דב גרונר, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני מכלא ירושלים למבצר עכו.
את מזימתו של בווין עדיין לא ידענו. הבריטים הכחישו בתוקף כל ידיעה, לפיה קשורה עברת הנידונים עם ביצוע גזר דין המוות. אנו שוב לא סמכנו על החכשות אלו. חרדנו. רצינו להציל את אחינו. מתכנית החדירה לכלא ירושלים הפנינו איפוא תשומת הלב לתכנית הפריצה של מבצר עכו. זו האחרונה נרקמה במשך זמן, הן מפגנים והן מחוץ, למען שחרור האסירים והחזרתם לחזית המלחמה. עתה רצינו להשלים את ההכנות לבצע, כדי לפני הכל, להציל את הנידונים לגרדום. כל המאמצים הופנו לכיוון זה, אך הם לא יכלו עוד, מבחינת הזמן, להשיג את מטרתם. לא חלפו אלא שלושים ושש שעות מאז ארבעת הלוחמים הועברו מירושלים לעכו ואור לכ"ו ניסן, תוך הטלת עוצר כללי, הועלו לגרדום. אסירי עכו שמעו את כל אחד מהם שמעו את כל אחד מהם בעברו את כברת הדרך הקצרה, שאין ארוכה ממנה, בין תאי הנידונים לבין חדר ההוצאה להורג. לא הד צעדיהם של ההולכים למות הגיע לאזניהם; שירתם האדירה, "התקוו"ה, בקעו מפיעהם והדהדה בין החומות. כך הלכו אלי מוות קדושים לוחמי האומה בימי התקוממותה הגורליים.
אך ארנססט בווין רצה בגרדומים נוספים. מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני לא הועברו לעכו. אך גם לא עברו את הצעדים הספורים בין תאם הצר לבין חדר הגרדום. אור ליום א' באייר תש"ז לאחר שהרב נפרד מהם, ומאחר שהבטיחם לשוב, כדי ללוותם בדרכם, שמו ריון בין לבותיהם, ועשו מעשה, כמוהו לא נודע בתודותיהן של מלחמות שחרור.
במהרה התברר, מדוע רצתה לונדון דאז בגרדומים אלה. עמד להתכנס, בעקבות מיבצעי המחץ שלנו המושב המיוחד האביבי של ארגון האומות המאוחדות, כדי לדון בבעיית ארץ-ישראל. ממשלת אטלי-בווין רצתה להוכיח, כפי שנאמר רשמית, "כוח סמכות" בארץ הזאת. לשם כך דרושים היו לה יהודים, לוחמים מוצאים להורג. אך החישוב הפוליטי הזה, שנעשה עם חייהם של גבורים וקדושים היה לשוא. לימים פרצנו את מבצר עכו וכל "כוח הסמכות" היה לאין ולאפס בעיני העולם כולו. אך שוב באו עלינו מוראות הגדרום, עד אשר שברנוהו. שלושה גבורים, נפלו בידי האוייב. יעקב וויס, אבשלום חביב ומאיר נקר עמדו בפני שופטיהם כאחיהם קודמיהם. דבריהם ייזכרו וישננו כמופת עליון לגבורת רוח עילאית. גם אותם רצינו, וניסינו, להציל בכל האמצעים שעמדו לרשותנו. לא עלה בידינו ביום י"ב מנחם-אב הועלו שלשתם לגרדום, ושוב, כפי שהעידו כלואי המבצר, בקעה שירת התקווה אדירה. מפיהם של גבורי ישראל, עדי הרגע האחרון.
אנו יודעים את קדושת קרבנם של הרוגי המלכות; עלינו גם לדעת , וללמד, את ערכו במלחמת השחרור. דמם לא רק סלל את הדרך לעצמאות; הוא החיש את בואה. הנוער העברי ראה וידע: העולם התבונן ולמד; ואילו השליטים הבריטיים מצאו באחינו, בעמידתם בחייהם ובלכתם אלי מוות, את הפלדה, אליה לא יכלו עוד לגבור אף באמצעי הדיכוי האחרון.
ואלה הימים להם מלאו התמלאנה השתא עשרים שנה: כ"ו בניסן, א' באייר, וי"ב באב. מי שחי את הימים ההם, ואת אלה שקדמו להם, בדאגה, בחרדה, בחיפושי דרך, בעשיית מאמצים, בתקווה וביגון – כאילו תמול היו. אך חייב העם כולו לקיים קדושתם להעלות גדולתם ולהעמיד באהבה את זכר בניו שהוציאוהו מעבדות לחרות.
