זכרו: לא תמיד הרבים צודקים

אדוני היושב-ראש!

למען העתיד דרוש חשבון העבר ודינו.

עובדה היא שהאויב המצרי הוכה בשדה-הקרב; אולם מפלתו הצבאית לוותה בהצלחה מדינית. אנו ניצחנו בשדה-הקרב, אולם נצחוננו הצבאי – בעקבותיו באה תבוסה מדינית.

האם יכולים אנו – האחראים בצוותא על גורל האומה ועתידה, כאנשים חופשיים, כיריבים כנים, בלתי-מתפשרים, אך מכבדים איש את רעהו – לנסות לברר מה גרם למפנה הזה עליו ייאמר באחד הימים: לא יאומן כי יסופר?

אולם, תנאי מוקדם לבירור אזרחי זה הוא עצם ההודאה בכשלוננו. ואני ממליץ בפני הממשלה, המכחישה את הכישלון, לבל תסתמך בעקשותה זאת על הרוב הניצב מאחוריה. הדור שלנו למוד-ניסיון הוא. בשנת 1938 קבע רוב מכריע בבית-הנבחרים של מעצמה גדולה כי הסכם מסוים הוא בבחינת הצלחה גדולה המבטיחה שלום בזמננו. מיעוט קטן אמר: זוהי תבוסה ניצחת. לא חלפו שנים מספר, וכל עמי תבל הודו בטעותו של הרוב, בצדקתו של המיעוט.

מה בין ה-7 וה-8 בנובמבר?

מבחינה זאת נוהגת הממשלה מנהג שאין מוזר ממנו. מטעמה נמסרה הצהרה ב-7 בנובמבר; בשמה הושמע נאום לילי ב-8 בנובמבר. והיא טוענת ששום דבר לא נשתנה בין ה-7 ובין ה-8 בנובמבר, ואין שום סתירה בין מה שנאמר בכנסת ב-7 בנובמבר לבין המציאות כפי שעינינו רואות אותה היום הזה.

אני ממליץ בפני הממשלה, למען עתיד האומה, לוותר על העיקשות הרברבנית הזאת. אילו הייתה באה ב-8 בנובמבר והייתה אומרת ביושר-לבב ובגילוי לב: "ניסינו להחזיק בכל מה ששוחרר ונכבש; עמדתנו זאת הייתה צודקת, מסרנו עליה הודעה בכנסת; מטרתנו הייתה שלום, אולם בין-לילה הועמדנו בפני לחץ כה קשה, כה חמור, כה מוחץ, שלא יכולנו לעמוד בפניו ומשום כך שינינו את מדיניותנו מן הקצה אל הקצה" – אילו הממשלה את זאת הייתה אומרת, היינו אנו מבקשים ממנה להסביר לנו ולהבהיר לאומה מה טיבו של לחץ זה. האם באמת אי-אפשר היה לעמוד בפניו? האם באמת היה אז איום שאם לא נתחייב מיד על נסיגה ללא-תנאי – נופצץ ונושמד? האם באמת היה איום, כלכלי או כספי, שלא יכולנו בשום פנים להתגבר עליו מבחנת עצם קיומה של המדינה? שום דבר מן הדברים המבהירים והמכריעים האלה לא נאמר. עד היום הזה אין איש בישראל היודע מה באמת קרה בין ה-7 ובין ה-8 בנובמבר.

הן המסמכים; אגרתו של בולגנין בה הוזכרו המילים: "עצם קיומה של ישראל הועמד בסכנה": אגרותיו של הנשיא אייזנהאואר, הדורשות נסיגה בהתאם להחלטת האו"ם, משמע: מעבר לקווי שביתת-הנשק; החלטות עצרת האו"ם, המטילות עלינו חובה לסגת מעבר לקווי-שביתת-הנשק – כל המסמכים האלה היו לפני הממשלה עד ה-7 בנובמבר. מה איפוא אירע ב-24 השעות ההן, בין-יום ובין-לילה? עד היום הזה אינו יודע, הכנסת אינה יודעת, ועדת החוץ והביטחון אינה יודעת.

נוטש קו הנסיגה האחרון

כי נסתיימה המערכה הצבאית האדירה בתבוסה מדינית – אין זאת טענתנו בלבד. אחדות-העבודה, מועצתה נתכנסה לפני מספר שבועות, והיא קבעה כי קו הנסיגה האחרון הוא הקו אל-עריש-אבו-עגילה-קוסיימה. הממשלה, בה סיעה זו משתתפת, כעבור עשרה ימים נטשה את הקו הזה. זוהי תבוסה או לא? חבר הכנסת הלל – אשר על אף כל היריבות בינינו אני מחבב אותו מכבד אותו – הנמנה על הסיעה השלטת, דרש במכתב גלוי לא רק לבלתי-נטוש את אל-עריש, אלא גם לבלתי-עזוב את א-תור. כעבור ימים מספר עזבנו את א-תור ואת אל-עריש. המערכה הצבאית נסתיימה בכישלון, או לאו?

ראש הממשלה ניסה, לפני שבוע, בתשובתו להצעתנו להביע אי-אמון לממשלתו ולמדיניותו, להצדיק אותה על-ידי הסתמכות על שיחה שהוא קיים עם ראשי האופוזיציה ערב מבצע סיני. אבקש את חברי הממשלה למסור לראשה שאני ממליץ בפניו לבלתי-עשות עוד ניסיון להסתמך על שיחות סודיות מעל במת הכנסת. כאיש האופוזיציה הנאמנה, מחייבת אותי האחריות הממלכתית, גם כאשר ראש הממשלה פוגע בה. אני אפילו לא ארמוז לתוכנן של השיחות שנתקיימו בימים ההם בין ראש הממשלה לבינינו. אבל הוא יודע: היו לנו שיחות לא רק ערב מבצע-סיני, ולא רק בליל בהלת-הנסיגה. היו לנו גם שיחות אחרות. הוא יודע, ואנחנו זוכרים, מה אמר לנו על עתידו של חצי-האי-סיני. לא אמסור את אשר שמענו בשיחות ההן, כי סודיות הן במהותן. אולם היגיינה מדינית פגומה מאוד היא, אם צד אחר מרשה לעמו להסתמך על שיחות, ובהן סודות ממלכתיים ממדרגה ראשונה, בידעו כי הצד השני לא ילך בעקבותיו מחמת האחריות הממלכתית.

אחר כל אלה, עלינו לברר לעצמנו מה גרם לתבוסה המדינית שבאה בעקבות הניצחון הצבאי.

הסיבות לתבוסה המדינית

לפי הכרתנו, הסיבה הראשונה היא מדינית. אנסה להבהיר אותה במשפט אחד. רבותיי, ידידיי ויריביי, תומכי-הממשלה ומתנגדיה, האופוזיציה והקואליציה, והאופוזיציה-בתוך-הקואליציה – אנא, הבינו כי מאוקטובר 1955 ניהלה ממשלת ישראל מערכה מדינית נגד המערכה הצבאית שלתוכה נכנסנו באוקטובר 1956.

שמות נתתם לדרך הזאת שנקראה בישראל מבצע סיני או מבצע קדש: "מלחמה מונעת", "מלחמה יזומה", "תוקפנות", "הרפתקנות", "עצות-טירוף", לעולם לא נלך בדרך זו, אמרתם. אני יכול לומר על סמך קריאת כל המסמכים, ששום ממשלה בעולם לא הרשיעה את מבצע סיני לאחר מעשה, כפי שממשלת ישראל הרשיעתו לפני המעשה.

בחודש אפריל 1956 ניסינו להסביר מעל במה עברית אחרת – היא במת הקונגרס הציוני – את הדרך, במצבנו המיוחד, להגנה לאומית-חוקית. הבאתי אז את דבריו של וינסטון צ'רצ'יל, אשר בקשר עם מצבה של מדינת-ישראל, האפשרות של התקפה מצרית בעזרת הנשק הקומוניסטי, והאפשרות של יוזמה הגנתית מוקדמת של ישראל כתב: "אם ישראל תחליט לוותר על הדרך to ward off the Egyptian attack." הוא לא כתב: "to launch a preventive war, to attack, to start an aggressive war." הוא כתב: "to ward off", והמשמעות של המילים הללו היא: "להדוף מתוך התגוננות". לאחר הבאת דברים אלה של מדינאי זר גדול, הסברתי לנציגי העם במולדת ובתפוצות הגולה לאמור: "אנו מציעים to ward off. מה פירוש הדבר? פירושו: חופש המבצע הצבאי הישראלי. מתי ואיך יש לעשות מבצעים אלה – זוהי באמת שאלה של אסטרטגיה, ויסודה של אסטרטגיה – השכל הישר. יש לפעול כאשר אנו חזקים מהאויב. ויש לעשות את הדבר מתוך מאמץ עליון לחסוך בקורבנות, ומתוך סיכוי מתקבל על הדעת של הצלחה."

זכות ההגנה הלאומית החוקית – הוצגה כתוקפנות

ובפנותי אל נציגי עמנו, קראתי להם לאמור: כאשר ישראל תחליט באחד הימים to ward off ולא תסתפק עוד במעשי תגמול, אלא תצא לשחרר שטח – אז חובה עליכם לומר בגאווה כי אין זו תוקפנות, אלא שימוש בזכות מקודשת ביותר להגנה לאומית-עצמית.

לא קיבלה הממשלה את הדעה הזאת, והוסיפה להישבע בכל האלות והחרמות והשבועות שהיא בשום אופן לא תלך בדרך זו. ומפלגה הנמצאת באופוזיציה, אשר באוקטובר 1955 הציעה – למען ההגנה הלאומית – לפתוח מיד במלחמה, באפריל 1956 כבר הגיעה למסקנה שאיחרנו את המועד ועלינו להמתין עד שהאויב יתקיפנו. קראתי אז לנציגי העם היהודי בתפוצות שיאמרו במקומותיהם, על אפם וחמתם של מר בולגנין ומר דאלס, כי אין זו תוקפנות אלא הגנה לאומית-חוקית.

אך הם לא יכלו לומר זאת. בשמם דיבר נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, שאתם בחרתם בו מתוך קימה, והוא העיד כי לא רק עמי-תבל, אלא גם יהודי-תבל, היו ביום התחלת מבצע סיני במבוכה בלתי משוערת. הוא אמר: במשך שנים לא הטיפו למבצע כזה, אלא הטיפו להפך ממנו; ואם לאחר מכן עושים את ההפך מן ההפך, התוצאה היא – מבוכה. אפילו היהודים לא היו מסוגלים בימים הראשונים של מבצע סיני לעמוד בגאווה על זכות זו של הגנה לאומית-חוקית.

אני יודע שבא-כוח המפלגה השלטת – אחד האפולוגטים של ההכשלה והכישלון – יעלה עוד מעט על הבמה, יתחכם מתוך היתממות, או ייתמם מתוך התחכמות, וישאלני שאלה: אתה בטוח שאילו אנו היינו אומרים בשנים האחרונות, ובייחוד בשנה האחרונה, את ההפך ממה שאמרנו – היה מצבנו טוב יותר? לא הייתה מתקבלת ההחלטה בעצרת האו"ם? לא היה מר דאלס דורש מאיתנו לסגת ללא תנאי? לא היה שולח מר בולגנין את אגרותיו?

האומה הוכשלה – והושבה על ספסל הנאשמים

אני מאמין באמונה שלמה, שהמצב היה הרבה יותר טוב. אבל בסופו של דבר – עד אנה תגיעו עם ה"אילו" וה"אלמלא"? בסופו של דבר – מה היא מדיניות? אם מדיניות פירושה לומר ולעשות שטויות, ולאחר מכן לטעון, שגם אלמלא השטויות האלו מצבנו היה רע – למה דרושה מדיניות? הכשלתם את האומה, בייחוד בשנה האחרונה; הרשעתם אותה, הושבתם אותה על ספסל הנאשמים, קראתם מראש למבצע סיני "תוקפנות", "הרפתקנות", "פתיחת מלחמה מונעת", "פתיחת מלחמה יזומה". אל תחשבו שדברים אלה אינם מתנקמים במדיניות.

שמואל מיקוניס (מק"י):
כל זה קרה מפני שנקטו בדרכך.

מאיר ארגוב (מפא"י):
לא ידעת מנין תבוא עזרתך.

מנחם בגין:
בינתיים, יריבי וידידי ארגוב, העזרה מצד זה באה אליך בשבוע שעבר.

מאיר ארגוב (מפא"י):
כרגע אנו מתייחסים אליך.

מנחם בגין:
מההתפתחות זו חובה להסיק מסקנה כלפי העתיד, כי היא העיקר. ולכן אומר לכם, רבותי, מקללי מבצע סיני ומרשיעיו לפני שנעשה, על משקל חוכמת האבות: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" – על משקל כתוב זה, ממשלתנו רבת-החסד והחוכמה וההוד, אל תאמר עוד: לא נילחם אלא אם נותקף, שמא נילחם כדי שלא נותקף.

ההתחייבות לנסיגה ללא תנאי

סיבה שניה לתבוסה המדינית של ישראל בימים אלה קשורה בהתחייבות לנסיגה ללא תנאי. היום עמד ראש הממשלה על הבמה הזאת ופנה אל האו"ם בתביעה, שחצי האי סיני יפורז; משמע שבחצי האי סיני לא יימצא חייל מצרי אחד, תותח מצרי אחד, טנק מצרי אחד. לאחר שהמצרים נמצאים באל-עריש, לאחר שהם עומדים בשערי רפיח, לאחר שהם מקיפים את המובלעת בשרם-א-שייך מכל עבר בחיילים, בטנקים ובתותחים, לאחר שהם מתכוננים לחדש בהסכמה, לא להלכה אלא למעשה, של אומות העולם את המערך התוקפני שלהם נגד ישראל, בעזרת שוחר השלום האדיר טוברישץ' ניקיטה חרושצ'וב – לאחר כל אלה תובע ראש-הממשלה מן האומות המאוחדות לפרז את חצי האי סיני? כאשר צבא ישראל עומד באל-עריש, ונתתם לשגרירנו הטוב לנאום ולדבר על פירוז חצי-האי סיני. מעולם לא העליתם את התביעה הזאת, לא במכתב אל בולגנין, לא בתשובה לנשיא אייזנהאוור, לא באגרות לאומות-המאוחדות, לא בשיחות עם ממשלות, לא מעל גבי העיתונות ולא מעל הבמה הזאת; אלא לאחר שצבא ישראל נסוג לרפיח, אתם תובעים את פירוז חצי האי סיני. זו התאמת המעשה לדיבור? זהו ריאליזם פוליטי? זה לעג, לא לרש אלא למנצח, ולצערי הרב, גם למנוצח: למנצח בשדה הקרב, למנוצח בשדה המדיניות.

שום תנאי לא צורף להתחייבות בפני הנשיא אייזנהאוור לנסיגתנו. היכן הייתה ההסברה הפשוטה ביותר: שלום. המטרה של כל מלחמה היא שלום. לא הלכנו לחצי-האי סיני אלא להביא לידי שלום. משום שהאויב מכריז כי הוא יקיים מצב מלחמה, אין אנו יכולים לסגת. כשנדון על שלום, נדון על השטחים המוחזקים בידינו – הרי זהו הנוהג הבינלאומי, הרי זהו החוק הבינלאומי. היכן היה תנאי פירוז חצי-האי סיני בשעת ההתחייבות על הנסיגה? משום שבליל הבהלה התחייבתם ללא תנאי על נסיגה, הנסיגה נמשכת עד רפיח.

אנו עומדים היום, בהחזיקנו בשרידים האחרונים של פרי-דם-טובי-בנינו, במצב של הפרה פורמלית של החלטות עצרת האומות-המאוחדות. תחת אותו לחץ של המעצמות של המזרח ושל המערב, ותחת אותו לחץ של סנקציות כלכליות הממשיות היחידות, והן אלו שהוטלו על-ידי ממשלת ארצות-הברית.

איבדנו זמן יקר להפעלת לחץ נגדי

הסיבה השלישית היא איבוד זמן יקר ביותר. עכשיו, רק עכשיו, היה צריך להודיע על שארם א-שייח' מה שהודע? כאשר עמדנו, חבר הכנסת הלל, בא-טור – השער, כפי שכתבת, לשארם א-שייח' – לא אמרנו דבר; הרק היום צריך היה להודיע שאנו לא נזוז עד אשר יובטח חופש השייט במיצרי אילת?

במשך חודשיים דחתה הממשלה כל הצעה לומר מהו גבול הנסיגה. נסוגונו, לא אמרנו שום לאו, לא אמרנו שום הן. ורק כשהגענו, כפי שאמרנו, לשריד האחרון אנו אומרים לאו שממנו משתמע הן מסויים ומסוכן.

מה היה קורה לו היינו אומרים את זאת לפני שישה שבועות? היו מכנסים את עצרת האומות-המאוחדות, היו מחליטים ברוב של 74 קולות שעלינו לקיים את החלטת הנסיגה. מה היה קורה? אבל בינתיים היה לנו זמן לארגן לחץ נגדי, בינתיים אף הדברים שהושמעו היום בשם הממשלה היו חודרים לדעת הקהל בעולם. אם אתם אומרים שלא נכניס את כוח האו"ם לשארם א-שייח', משמע שאתם בטוחים כי אין זו בעיה צבאית והוא לא ייכנס בלי הסכמתנו. והרי הודעתם שזה שטח מצרים. לו היינו עומדים בא-טור שגם עליה הודעתם שהיא שטח מצרי, ההיה נכנס לשם כוח האו"ם אלא בהסכמתנו? מה היה קורה? איבדתם את הזמן היקר ביותר. עכשיו אנו עומדים על סף הסוף, מתוך אותם האיומים, מתוך אותו הלחץ, מתוך אותה הפרה של החלטת האומות המאוחדות.

מה בין עזה לנצרת?

עזה. שמענו היום הודעה מסוכנת ביותר. חברי-הכנסת, על כל הסיעות, ראש-הממשלה הודיע שממשלתו תהיה מוכנה להוציא את צבא ישראל מעזה ולהשאיר בה משטרה. האם אתם מוסרים לעצמכם דין-וחשבון מן הסכנה הכלולה בהודעה זו? ב-8 בנובמבר אמר ראש הממשלה ברדיו בפנותו אל מפקדינו ואל חיילינו המנצחים והנסוגים: המטרה השניה של מבצע סיני הייתה שחרור שטח המולדת שנתפס על-ידי הפולש המצרי. אני חוזר ואומר, כוונתי לנאום ב-8 בנובמבר ולא ב-7 בנובמבר. הנאום ההוא מת, נקבר. אני מקווה שבאחד הימים תוכנו יקום לתחיה. אבל ב-8 בנובמבר, בליל הבהלה והבלהות – ובמשפט מוסגר שאומר, ראש-הממשלה היום הטיף מוסר לעצרת האומות-המאוחדות על "שנתפשה לבהלה". לא עצרת האומות-המאוחדות נבהלה. היא החליטה את אשר החליטה מתוך חישוב מושלם. פה היתה הבהלה.

ב-8 בנובמבר אמרתם, שחרור שטח של המולדת. שר-המשפטים יודע מה משמעותן של המילים האלה על-פי החוק הבינלאומי. ואם היום התחייבתם להוציא את צבא ישראל מן השטח המשוחרר, הרי שהוא לא ייחשב עוד לשטח משוחרר של המולדת. אינכם רואים את הסכנה? מה ההבדל בין נצרת לבין עזה? בנצרת חיים ערבים, אף בעזה חיים ערבים. את נצרת שחררנו בניגוד להחלטת האומות המאוחדות. משמע שאם אנו מתחייבים להוציא את צבא ישראל משטח משוחרר של המולדת, משוחרר אף לדידכם, האם אתם בטוחים שמחר על-סמך ההודעה הזאת לא תידרש ממשלת ישראל להוציא את הצבא מנצרת? עזה שוחררה לפני חודשיים, נצרת לפני שנים – זה כל ההבדל.

עכשיו אתם מציעים שבעזה תישאר משטרה. והבעיה היא של משטרה ושל משטר. מתוך קשר עם האומות המאוחדות תישאר המשטרה? איזה קשר? מי יהיה המפקח העליון על משטרת ישראל ברצועת עזה לאחר שצבא ישראל יעזוב אותה? מר סחר או הגנרל ברנס? איזה פיקוח? הרי אתם מעמידים את עצם החזקתנו ברצועת-עזה בסכנה שקשה לשער אותה. רימון ייזרק, יריה תיפול, המשטרה שלנו תרצה לעשות סיורי סדר וחוק; ומישהו מן האו"ם יפקח עליה, והוא יחריש, הוא לא יביא טענות? לאן אתם באים בהודעה הזאת שצבא ישראל יעזוב את עזה ותישאר משטרת ישראל?

התכנית היא גם דמיונית לחלוטין.

אחת משתי אלה: או שמעמדה של עזה לא היה עליו שום הסכם עם מר המרשילד ועם אלה העומדים מאחוריו – אז הצבא יישאר בלאו הכי; או שאתם תגיעו לאיזה שהוא הסכם – אז גם המשטרה לא תורשה להישאר ובוודאי לא היא תהיה השלטת היחידה ברצועת עזה. בינתיים דבר אחד ייחרת בזיכרון העמים: כי שטח אשר אתם קראתם לו "שטח משוחרר של המולדת" אתם מסכימים שהצבא העברי המשחרר יעזוב אותו. למה? היכן ראיתם בעולם שטחי מולדת משוחררים שהצבא המשחרר נוטש אותם?

יש להפנות עינינו מזרחה

כפי שאמרתי, העתיד הוא העיקר. ובפנותנו אליו, עלינו לשים עין לא רק דרומה אלא גם מזרחה. אני סבור, אדוני היושב-ראש, שיש ברכה רבה בניתוק קשר-החסות בין בריטניה ובין שטח הכיבוש של מולדתנו, מזרחה ומערבה לירדן, הקרוי – מתוך לעג לאמת ההיסטורית ולזכותנו הנצחית – בשם "ירדן". הניתוק הזה סולל בפנינו את הדרך ההיסטורית, שאין מנוס בפניה, לשחרר את ארץ האבות, להקים מתוך יחסי שלום – אם לא להלכה, הרי למעשה – עם שכנינו הערבים מדינה בה האזרחים העבריים והאזרחים הערביים יחיו בשיווי-זכויות גמור, אולם אין להתעלם מן הסכנה המיידית הכרוכה במפנה זה. לאחר הסכם ארבע המדינות בקהיר, יש לומר בפשטות כי הלגיון הערבי הפך להיות חלק של צבא מצרים. ואז נשאלת השאלה: מה תהיה מדיניותנו? כדי להשיב עליה, אני ארשה לעצמי דווקא ליטול את עמדת מפ"ם, אף היא סיעה בתוך הקואליציה.

האין זה, יריבי וידידי, חבר-הכנסת רובין – הנציג היחיד של מפ"ם בישיבה זו – שסיעתך החליטה לפני שבועות מספר כי יש להכליל את עזה במדינת ישראל? למה? האם דרישה זו עמדה בהתאמה למדיניותכם ערב פול הפור? אתם יודעים את התשובה: לא! רק לאחר שנפל הפור, ואחרי ששחררנו את עזה אתם דרשתם שהיא תיכלל במדינת ישראל. למה? משום שכבשנו אותה? – לא. כבשנו גם את כל חצי האי סיני ואתם לא הסכמתם לסגת ממנו כליל, מלבד הרצועה ההיא. האם משום שמרצועת עזה באו התקפות הפדאיון? גם מחברון באו התקפות פדאיון. לאורך כל הקו המזרחי – שכלל אינו ניתן להגנה מפני קבוצות תוקפות קטנות, כפי שיסביר לכם כל קצין במטה צבא ישראל – באו התקפות פדאיון. ואם כך, התשובה היא אחת: הדרישה להכליל את עזה במדינת ישראל באה משום שהיא חלק של ארץ-ישראל. חברון אינה חלק של ארץ-ישראל? ואולי תאמרו: בחברון אין אלא ערבים? אף בעזה אין אלא ערבים. הסיקו מסקנות! האם מי שהחליט החלטה כזו חושב שיוכל מתוך התחכמות להערים על העולם כולו?

יסוד מוסרי ומדיני לתביעתנו

ראש הממשלה דיבר היום על חלק משוחרר של המולדת. מפ"ם דורשת להכליל את עזה במדינת ישראל. אחדות העבודה לא רצתה לעזוב את אל-עריש. ואחרי זה אתם תודיעו שכל רעיון של מבצע שחרור שייעשה בשעת כושר, באסטרטגיה טובה, בתבונה, בלי לסכן בשום פנים ואופן את קיומה של המדינה – פירושו "התפשטות" "תוקפנות", "הרפתקנות" וכיוצא בזה.

יצחק בן-אהרן (אחדות העבודה):
אם הקואליציה תמשיך בדרך זו – תהיה מחוסר עבודה.

מנחם בגין:
חבר הכנסת בן-אהרן – שמעני! אני מאחל לך שהממשלה שאתה תומך בה תמשיך בדרך שאני מציע, ואהיה מוכן להיות חסר עבודה כל ימי חיי. שחררו את ירושלים ואת חברון.

אמיל חביבי (מק"י):
זה לא תלוי בחבר הכנסת בן-אהרן וגם לא בך.

משה סנה (מק"י):
(קריאת ביניים).

מנחם בגין:
אבקש מהסנה שאוכל לא להפריע לי.

זה היסוד, לא רק מוסרי, גם מדיני: זכות לשחרור והגנה לאומית מוצדקת לא בדיעבד – כי זה יהיה כישלון – אלא מלכתחילה.

אם הממשלה תחזיק בשטח המשוחרר – נעמוד כעם אחד

בהגיעי לסיום דבריי, אדוני היושב-ראש, ברצוני לומר כי אם הממשלה תעמוד בשטח המשוחרר של המולדת, לא תוציא את צבא ישראל, והוא יהיה שטח משוחרר ללא כל צורך "בסיפוח" (אנכסיה בלעז); ואם היא תחזיק את חיילינו לאורך מפרץ אילת – זו ההבטחה היחידה ואין אחרת לחופש השיט – אז, עם כל ההתקוממות הנפשית על הנסיגה שכבר הייתה לעובדה קיימת ולא היה כל כורח בה – אפילו לדידה של ההצהרה של היום – עם כל המרידה שבלב על פרי ניצחון שבוזבז והושמט מידינו, על סיכוי לשלום שעבר וחלף – לא לבלי שוב – עם כל זה, אנחנו אנשי האופוזיציה הנאמנה, נקרא לעם לעמוד כעם אחד. ואם יימשך הלחץ הכספי של ממשלת ארצות הברית, הקיים כבר זה 3 חודשים, וכתוצאה ממנו יהיה צורך לאכול פחות, ללבוש פחות, לצרוך פחות – אנחנו נקרא לעם לאכול פחות, ללבוש פחות, לצרוך פחות, לקבל על עצמנו את כל הסבל הכרוך בעמידה הזאת ובמערכה הזאת, משום שמשחרורה של עזה יצא עוז; מקריעתה תצא דרישה לקריעות נוספות. אבל אחרי ההצהרה של ראש הממשלה, חייב אני לומר: אין שום ביטחון כי עמוד תעמודו, ותהיה זו אזהרה.

לא תמיד הרבים הם הצודקים

אנחנו נגיש לסיכום הדיון המדיני הצעת החלטה. הרוב ידחה אותה. הוא יזדהה עם הצהרת ראש הממשלה, שמוקשים רבים טמונים בה לביטחון האומה, לשלומה, לעתידה, אף לשטחה של מדינת ישראל מלפני מבצע סיני. והראיה: ההתחייבות ללא תנאי לנסיגה לא מנעה אפילו את התביעה להכניס את כוח האו"ם לא רק לעזה ששוחררה לפני מספר חודשים, אלא גם לניצנה, ששוחררה לפני מספר שנים.

אתם תקבלו את החלטתכם אתם. אבל אל תנסו בתווים הידועים לשלול את הצעתנו ואת דרכנו. הם בלויים מאוד. תוקפנות, התפשטות, קיצוניות, הרפתקנות – כל אלה אמרתם לפני מבצע סיני וכל אלה נזרקו בפניכם לא רק על-ידי מוסקבה אלא גם על-ידי וושינגטון, כמעט בכל בירות העולם, מעל במת ארגון האומות המאוחדות. התווים לא יועילו. נימוקים! מדוע אנו יכולים היום שלא להתחשב בהחלטת האו"ם, ואתמול – לא יכולנו, למען השלום, למען מטרה שאין נשגבה ממנה, לעמוד מקום שם עמד צבא ישראל? נימוקים! אבל אם אלה לא יהיו בפניכם או בפיכם, מוטב שלא תנסו לשוב לתווים הבלויים חסרי כל ערך.

וכאשר אתם, רבותי תומכי הממשלה, חבר הכנסת בן-אהרן, בניגוד להחלטתכם, בניגוד לרצונכם, תשלימו עם הנסיגה שהייתה לעובדה ותסכימו להוצאת צבא ישראל מעזה, כאשר אתם תצביעו – – –

אליעזר שוסטק:
אין זה בניגוד לרצונם. מדוע אתה נותן להם מחמאה שזה בניגוד לרצונם?

מנחם בגין:
אני מבטיחך שמן המחמאות שלי הם לא ישמינו.

כאשר אתם תקבלו את החלטת הרוב ותהיו בטוחים שהיא טובה, שהיא היחידה, אזי תזכרו את הדברים אשר בשמכם אמר בלילה ההוא בארגון האומות המאוחדות דוברנו, נציגנו, שגרירנו. הוא עמד בפני רוב כביר של 74 אומות. רק אחת, צרפת, האמיצה, הטובה, הידידותית, צירפה את קולה אל קולנו. והוא אמר: לא תמיד הרבים הם הצודקים. ערב מבצע סיני, אחרי השנה שבין אוקטובר לבין אוקטובר, ידעתם: לא הרבים צדקו. אחרי הנסיגה הזאת זכרו, תומכי הממשלה: לא תמיד הרבים הם הצודקים.