זכויות האדם – וקיר הברזל: חבלי הדמוקרטיה במדינת החלוקה

מאת:
יוחנן בדר
פורסם בתאריך:
כ"ח תמוז התשע"ט, 31 ביולי 2019
נושאים:
בטחון - יסודות בבטחון ישראל, קיר הברזל. מפלגות - הציונים הכלליים, מפ"ם, מפא"י. אישים - זאב ז'בוטינסקי. זכויות אדם - ממשל צבאי, תקנות לשעת חירום. הסכסוך הישראלי פלסטיני - ערביי ישראל. השקפות חיים - קומוניסטים. שלמות המולדת
פורסם בעיתון חרות, 12 בפברואר 1954, עמ' 2.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

א.

עמדתי היסודית לבעיות אשר הם רקע לנושא המאמר הזה נקבעה במאמרים רבים שלי, אך נראה לי כדאי להזכירה בקיצור נמרץ:

  • בנוגע לעמדת ערבים במדינת ישראל: "בתנאי שלא ייעשה דבר העלול לשלול מיהודי תושב חוץ את האפשרות לעלות ארצה ולקבל את אזרחות ישראל בתוקף החוק בשעת עלייתו יוגשם העיקרון של שיווי זכויות לכל האורחים ללא הבדל של גזע, דת, שפה או מעמד ללא סייג בכל תחומי החיים הציבוריים במדינה". (מדברי ראש בית"ר)
  • בנוגע לזכויות האדם והאזרח וחוקי שעת-חרום למיניהם: "לא ייאסר אדם ולא יוטל עליו הגבלת חרותו האישי או זכויותיו, אלא על סמך החלטת בית משפט בהתאם לחוקים מפורטים וידועים מראש. מעצר אדמיניסטרטיבי ויתר התקנות הבריטיות לשעת-חרום – הם בניגוד לדמוקרטיה.
  • בנוגע לצרכי בטחון המדינה: בשעת מלחמה ובמידה מסוימת, גם בתקופת סכנה ישירה של מלחמה חובת הצבור היא להסכים להגבלה זמנית של זכויות האזרח והאדם במידה שהדבר דרוש להצלת החרות והעצמאות מסכנות חוץ וכדי להכשיל את מזימותיהם של הכוחות המזויינים של האויב, לרבות הגייס החמישי.
  • בנוגע למציאות בה אנחנו חיים: ברוב התחומים לוחם האויב בישראל מלחמה זעירה ותוקפנית; מלחמה זו נהנית מעזרתם ומאהדתם של תושבים לא מועטים של המדינה; ואם גם אין להניח כי חלק ניכר של הערבים, תושבי המדינה, הם אוהדים ועוזרים לאויב, אך ברור כי מרבית אוהדיו ועוזריו מתושבי הארץ הם ערבים.
  • בנוגע לתרופה: לא יובטח שלום ובטחון למדינה, אלא על ידי ביטול החלוקה והרחבת השלטון העברי לכל שטחי המולדת בגבולותיה הטבעיים, האסטרטגיים, ההיסטוריים; אולם כל עוד לא הוגשמה מטרה זו יש להילחם במלחמה הזעירה ובסכנות הכרוכות בה. סימני חולשה, אשליות, הבלגה, רק יוסיפו לתוקפנותו של האויב ויגבירו את הסכנה לסיבוב שני.
  • אשר לשאלה הספציפית: כלום אפשר לפתור את בעיית בטחון המדינה בהסכמתנו לכל הדרישות, שנציגי התושבים הערביים בכנסת ומחוצה לה חוזרים עליהן? ראשית, אל נשכח שדרישות אלו כוללות את החזרת הבורחים (כולם, ברובם או בחלקים הניכר), את ביטול המהפכה בהחזקת קרקעות שחלה משנת 1948, - ואת חיסול כל אותם הסידורים שהצבא חושב אותם להכרחיים מטעמי ביטחון. ושנית, אל נשכח שבתוך האוכלוסיה הערבית של המדינה ישנם חוגים, שלא התפשרו עם קיומנו ובמעמקי לבם הם מזדהים עם סיסמאות ההשמד של נאגיב, שישאקלי ומלך סעודיה. המסקנה: ייעשה הכל, כדי להבטיח לערביי ישראל שוויון, חופש וזכויות – אדם ואזרח – אך הסייג הוא: צורכי הביטחון.

 

ב.

וישנם אשר מסרבים להכיר בסייג זה; וישנם אשר, אמנם, מכירים בלבם בתוקפו של סייג זה ואף מוסיפים סייגים, אך אחד בלבם ואחד בפיהם. ויש אשר שוללים את הסייג – מתוך הפקרות ואף – בזדון!

לא על התושבים הערבים אדבר כאן. אי-שביעת רצונם מן המצב טבעית היא: למה לא יחזור מסוריה בן-דודו של מוסטאפה, לכפר בו נשאר מוסטאפה אחרי שסירב להצטרף יחד עם בן-דודו לכנופיות? למה לא יעדיף עבדאללה, מתושבי המשולש, לנוע בארץ בלי רשיון במקום שיצטרך לפנות למשרד בו מקבלים רשיונות תנועה? (והרי לא רק תושב ערבי מעדיף לא לבוא במגע עם אנשי פקידיסטאן). והאם לאיברהים דרוש ממשל צבאי, איזורי-בטחון ואותו "גבול" – שאין בו תועלת אלא למבריחי מכס?

מניעיהם של יהודים הדורשים את חיסולם המיידי של כל הסייגים הבלתי נוחים לתושב הערבי – הם פחות טבעיים.

יש אשר הגישה שלהם כולה אידיאליסטית, כולה צדק, כולה עקרונית, כולה תכלית. הם לא יסתפקו בדמוקרטיה מלאה, בחופש גמור לכל התושבים. שאיפתם – ביטול כל החוקים והתקנות והצווים, אשר אינם הולמים שלטון מסודר, תרבותי במדינה רודפת שלום ונהנית מן השלום. רודפי שלום אלה יש להם תקדימים מזהירים. הם ממשיכים את המסורת של "ברית-שלום", אשר בטחה בהסדר היחסים בין הערבים (על מנהיגיהם על המוניהם כאחד) בדרך של שכנוע, ויתורים הדדיים ורצון טוב. הם חידשו את תורת ההבלגה: אל תיגע בערבי חף מפשע, אל תגיב נגד הציבור שממנו יצא הפושע ובתוכו הוא נסתר ללא סיכון, חובתך למצוא את הפושע ולהעמידו לדין. והם ממשיכים גם במסורת של אנשי ה"איחוד", שלא רצו במדינת יהודים, כי שנאו (בכנות, ובזה הם נבדלים ממר בן-גוריון משנת 1937!) "דומינאציה". והם לא הושפעו מתוצאותיה של הגישה האוטופיסטית ההיא: לא על-ידי קרבנות השווא, שנפלו עקב האמונה בערבי החף מפשע בימי המאורעות 1939-1936, ואף לא מגורל שיירת האחים והאחיות, שאיש ה"איחוד", ד"ר מגנס שלח אותה, מתוך אמון מלא בתוקף הפרינציפים שלו, לדרכה האחרונה בימים האחרונים של המנדט ואף לא מהטרגדיה האישית של ד"ר מגנס.

האידיאליסטים האלה – שסירבו להסתכל במציאות פנים אל פנים, לא כלו בארץ – ומקלטם העיקרי הוא היום ב"הארץ".

באוירה ההיא הוקם וועד להגנת הנכבדים של אבו-גוש אשר גורשו זמנית מן הכפר לאחר שבסמוך לו נזרקו רימוני-יד על בית ילדים יהודי. אין בכוונתי להיכנס כאן לתוך השאלה המסובכת, האם היה מניע של ממש בצווי-הגירוש הללו? אך למה לא התעורר אותו הוועד, הרגיש לזכויות-האדם, כאשר הופעלו אותן תקנות שעת החרום נגד יהודים, והוטל מאסר אדמיניסטרטיבי על שלושת היהודים, שאפילו המשטרה לא העיזה להעמידם בפני בית דין צבאי. האם מאסר אדמיניסטרטיבי במחנה הסגר ליהודי פחות חמור הוא "ממאסר בית" לערבי?

אמנם בימי המרד הגדול נוכחנו לא פעם לדעת שבעיני יהודים עדינים שוחרי שלום ללא תנאי, דם זר שנשפך היה יותר יקר מדם יהודי שנשפך, ולא הגיבו כלל על תליית יהודים שנפלו לשבי בריטי – אך יצאו מכליהם, כאשר הוצאו להורג שני הסרג'נטים – ולמה נתפלא שהבריות היפות האלו לא יגיבו נגד תקנות שעת חרום אם הנוגע בדבר איננו ערבי דוקא.

משונה הגישה ההיא, - אך לכל הפחות, בדרך כלל, כנה.

 

ג.

אולם ישנם הדורשים חיסול אזורי ביטחון, ביטול הממשל הצבאי והפסקת הריפורמה הקרקעית – לאו דווקא מטעמים אידיאולוגיים.

אזרח ישראל, אף אם הוא נתון להגבלות של חוקי שעת חרום – אזרח הוא ובוחר. ורדיפת קולות עדיפה אפילו, בעיני מפלגות מסויימות, מהתחשבות בביטחון המדינה.

מפא"י ו"הציונים הכלליים" מתחרים זה בזה על מנת למצוא חן בעיני הבוחר הערבי. אלה ואלה יזמו הקמת מפלגות ערביות ה"מצורפות", או למפא"י – או ל"כלליים". אלה ואלה גייסו נכבדים ערביים "שלהם". כדי לכבוש את אוצר הקולות שנמצא כרגע בידי מפא"י פתחו ה"כלליים", וגם המשרדים הממשלתיים אשר בידי הכלליים במסע פומבי, רב פרסומת, נגד אותם משרדים של אותה ממשלה שאינם "כלליים", והסיסמה היא – ביטול הגבלות הביטחון – העברת השלטון המקומי מידי המושלים הצבאיים לידי הממונים מטעם משרד הפנים ולידי המועצות המקומיות אשר משרד הפנים יארגנן תוך כדי מינויים זמניים או בבחירות.

וודאי, אין מקום להגבלות החופש ולממשל צבאי אלא במסגרת ההכרח הבטחוני. ויש לשמוח, כאשר שיפור המצב מרשה להקל על מידת הזהירות ולוותר על ההגבלות בכללותן או בחלקן, לכל הפחות.

אולם מי יענה תשובה מפורשת לשאלה: מהי הסיבה שדווקא עכשיו, ובימי התוקפנות הסורית ההולכת וגוברת, בימי הצטרפותה של האוכלוסיה הלבנונית, אפילו, להסתננות תוקפנית, דוקא עתה חוסלו ברובן הגבלות-התנועה בגליל המערבי?

אם החישובים שהכריעו הם בטחוניים בלבד – טוב ונאה שזכינו לשחרור המוני אזרחים ערביים מן ההגבלות העומדות בניגוד לחופש האדם הטבעי. אולם, אם הדבר נעשה מתוך התחרות של שתי המפלגות "הגדולות" לקראת הבחירות שיבואו, ומתוך קלות-דעת לגבי צורכי הביטחון – אוי ואבוי לכולנו.

התוצאות של המפנה בלבד ילמדונו את הלקח. אך העובדה, כי ההכרעה באה אחרי וויכוח ברבים בין אנשי שתי המפלגות הגדולות, ובעיקר אחרי שה"כלליים" הבטיחו בצעקנות רבה לתושבים הערבים שישחררו אותם מידי הממשל הצבאי – ואחרי שמפא"י הבינה, שמוטב לא להפסיד את אותם הקולות... נוצר בלב רבים הרושם, שאכן שיקולים מפלגתיים השפיעו במידה ניכרת, או אף מכרעת, על השיקולים הבטחוניים.

תופעות כאלו משפילות את כבוד המדינה גם בעיני הערכים; הן גם מעודדות יסודות ערבים קיצוניים לריבוי טענות, תלונות, קובלנות ודרישות. ההתחרות הבלתי קדושה בין מפלגות-השלטון בין הבוחרים הערביים – תרבה סכנות וקשיים בתחומים הרגישים ביותר של היחסים בין ישראל לבין תושביה הערביים.

בעצם יש פיצול עקרוני בין הפעילות הקומוניסטית (מילה מחוקה) הערבים לבין אותו פלירט של "הכלליים" (ושליחי מפא"י) עם הנכבדים הערביים. ואמנם, קיים הבדל-כמותי: הכלליים מעודדים את הערבים להתנגדות לאמצעי הביטחון הקיימים באזורי ה"גבול", הקומוניסטים מנצלים את שנאת ישראל ותעמולתם בין הערבים – היא סכנה למדינה.

ובאותו אור יש לראות את התעמולה הנעשית על במת הכנסת לא רק על-ידי הקומוניסטים, אלא לפעמים על ידי מפ"ם. אויבי ישראל עשויים למצוא בדבריה חומר רב, וכאילו "עדות", נגד מדינתנו.

ולעומת זאת, עלינו ללכת בדרך ברורה והגיונית המוגדרת בגישתנו הדמוקרטית ובצרכי בטחון המדינה כאחד: עד כמה שתנאי הביטחון ירשו – לקיים את עקרונות הדמוקרטיה ושוויון זכויות כלפי אזרחים ערבים והיהודים כאחד; אך אין להתעלם מן הסכנה הפנימית לביטחון המדינה שמסיבות טבעיות תצמח בקרב הערבים דוקא, - כל זמן שנחיה במציאות של החלוקה, של מלחמת גרילה, של הכנות צבאות-ערב מבחוץ והגייס החמישי מבפנים לקראת הסיבוב השני.

והואיל ובתנאי החלוקה אין להגשים בטחון ושלטון דמוקרטי מלא – נרכז את המאמץ לחיסול מקור הרע! שלמות המולדת היא גם תשובה לשאיפותינו הדמוקרטיות ולטענות האזרח הערבי כלפי מדינת ישראל.

 

ד.

נשמעות לא פעם טענות מצידם של האזרחים הערביים, כי הממשל הצבאי וההגבלות שהוטלו על אזורים מסויימים משרתים מטרות שאין להן קשר עם צרכי הביטחון. ואכן, בצל הממשל צבאי נוצר מונופולין על שיווק התוצרת של הכפר הערבי לטובת חברה מסוימת. ובימי מלחמת בחירות שימשו אותן הגבלות בתור יתרון מכוון לטובת מפא"י וגרוריה. ואין חסרים, וודאי, גם מקרים בהם מקשה ומגזימה הפקידות המבצעת את ההוראות הביטחוניות והיא פוגעת באזרחים הערבים ללא כל צורך, כפי שהיא נוהגת ביחס לכל האוכלוסייה. כל התופעות הללו הן מבחינת "שוויון פגיעות בזכויות", ואין בהן משום אפליה נגד ערבים דוקא. חובתנו להילחם בכל שימוש לרע בסמכויות המנגנון הממשלתי – וחובת הכבוד שלנו לדייק במילוי חובתנו זאת דוקא כשהמקופח הוא ערבי, בן מיעוט לאומי במדינה העברית.

אולם במילוי חובה זו אל נזניח חובה לא פחות חשובה, והיא: דאגה לביטחון המדינה. כל זמן שלא הוגשמה מטרת הציונות במלואה, עלינו לקיים כלפי האוכלוסין הערבים את תורתו של זאב ז'בוטינסקי.

ותורתו: מצד אחד – המטרה – שפע ואושר ל"בן ערב בן נצרת ובני" על שתי גדות הירדן – ומן הצד השני – קיר הברזל המגן על המפעל הציוני – על המדינה – שלא יהיה בכוחם של כל גייסות ערב – לרבות הגייס החמישי לפרוץ אותו.

ויתר הדברים הרי הם כתובים בשירתו של ראש בית"ר ובמאמריו.

"קיר הברזל" כל זמן שצריך, וכל זמן שצריך. ואושר ושפע וזכויות האדם וחופש המלא ביותר – עד כמה שאפשר להגישם בימים, בהם קיר הברזל דרוש עוד יותר מאשר בימי ראש בית"ר.

 

ה.

למצוא את המידה הנכונה. להבטיח לכל תושבי הארץ ולערבים בתוכם את מידת החופש הגדולה האפשרית ובכל זאת לשמור על קיר הברזל – זוהי המדיניות התובעת החלטה נבונה מדי פעם בפעם בכל מקרה ומקרה, ובחירת מכשירים מתאימים שיעלו, אך לא יפגעו ללא הכרח.

תקנות שעת החירום הבריטיות משנת 1945 הגסות הרודניות – אינן ודאי המכשיר הראוי למדינת ישראל, לא פעם ניסנו לשים להן קץ. ועתה החלטנו לחדש את מלחמתנו בהן.