זיעה ודם

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"א אייר התש"ז, 1 במאי 1947
מתוך:
במחתרת כרך ג' ע"מ 77-78
נושאים:
מדינות - ארה"ב. מחתרות - המנדט הבריטי, תנועת המרי. לאומיות - לאומיות
בכרוז זה בגין טוען כי בתהליך אשר מתרחש בזמן האחרון, בו קמות מדינות ואומות, יש להתחשב בשני ערכים מרכזיים. הראשון ביניהם הוא ערך הלחימה וההקרבה,אשר בעקבותיו בא הערך הנוסף, העשייה והבנייה. לעומת הנהגת היישוב מפקד האצ"ל סובר כי אין להפריד בין שני ערכים אלו וכי הלחימה למען המולדת אף מעצימה את העשייה למען המולדת. כרוז זה פורסם בסביבות חודש מאי 1947.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 זיעה ודם

בשנים אלו קמות אומות, משתחררות ארצות, נבנות מדינות, בזיעה ובדם. אין להפריד ביניהם. אין לומר, כי חשובה הזיעה מן הדם; ואין לומר, כי חשוב הדם מן הזיעה. המתחיל בנתינת זיעתו גומר - למען הבטחת פרי עמלו לדורות הבאים - בתרומת דם. והמתחיל בנתינת דמו ממשיך בתרומת זיעתו למען הקמת בנין, שיהיה ראוי לדם הנשפך. אבותינו יוצאי מצרים החלו בדם, בכבוש הארץ והמשיכו ביזע, בבנין, בעמל, בהתנחלות. ברבות הימים היו מוכרחים שוב לתת את דמם, כדי להבטיח את פרי עמלם, או כדי להשתחרר מעול שעבוד חדש. מיסדי ארצות הברית החלו ביזע, בהקמת "עולם חדש". המציאות הכריחה אותם לתת את דמם. וכשנצחו, חזרו להפרות שדותיהם הנרחבים בטפות זיעתם.

לא. אין להפריד בין דם ליזע. שניהם קדושים. שניהם הכרחיים. בשניהם ההיסטוריה נעשית. בשניהם עמים מתחדשים, משתחררים ועולים לגדולה.

ניסו להפריד ביניהם אנשי התבוסנות, שזרקו לחלל עולמנו נוסחה חדשה; מי שלא נתן זיעתו למען הארץ, אינו רשאי לשפוך דמו למענה. הנוסחה היא ריקנית, בלתי היסטורית. אך לו אפילו היתה בה אמת כלשהי - מנין להם, לתבוסנים, שאין אנו נותנים את זיעתנו למולדת? האם רק זה נותן את זיעתו, היושב במשרד מפלגתי ומזיע על ה"כרטיסיה"? הגם "זיעה כחולה" ישנה, כשם שפעם קיים היה "דם כחול"? פועל בסדנא, מורה בבית ספר, עובד אדמה שהם חברינו - האם הללו אינם נותנים יום יום זיעתם למולדת? האם אין זיעתם זו מתקדשת עוד יותר על ידי נכונותם לתת את דמם למען שחרור המולדת? עשו נא את חשבון חללינו ואסירינו ותראו, כי רובם ככולם אנשי עמל הם, שחיו מיגיע כפיהם, ונתנו את כל אשר להם למען עמם וארצם.

דם ויזע מסמלים סבל והקרבה למען מטרה נעלה. אין אנו רגילים ואין אנו אוהבים לדבר על קרבנותינו. אולם כאשר מישהו מעיז לפסול את מלחמתנו על רקע הקרבה דוקא, נגיד לו בפשטות: לשתוק ולהרכין ראש!

אנחנו - כל חיינו הם קרבן אחד למען ציון. לא מאה ימים ישבנו במחנה ריכוז בריטי; ולא במחנה עם "כל הנוחיות" ישבנו. ישבנו, והננו מוסיפים לשבת, שנים. את המוות - בדמות רקבון מתמיד של הגוף - ראינו לנגד עינינו יום יום. דמנו ניגר יחד עם הזיעה ושניהם היו למוגלה. ולא התאוננו. כי ציון היתה בלבנו.

רשאים אתם, אנשי הבהלה, לא להסכים לדברינו, אם כי הכל עדיין זוכרים מה אירע ומה נאמר בתקופה שבין ה-1בנובמבר 1945 ל-29 ביוני 1946. אך הלפסול אותנו תבואו בגלל חוסר הקרבה? אתם? - אותנו?

הגרדום, וצלו שאינו סר מעלינו אפילו לרגע, שפתם ברורה יותר מנוסחאותיכם - וגם משכנעת יותר.