ז'בוטינסקי – אישיות נצחית ומנצחת

קיץ שנת ת"ש, 1940. בפעם השניה, במשך חצי יובל שנים, כבו האורות באירופה. אך האפל בלילות ירד על ישראל, אשר אוייב, לא מדביר אלא משמיד, השיג בין המצרים אלפי אלפים של בניו, וידכאם, ויעבידם, ויענם, ויעש מהם עפר בחייהם, אפר במותם. בימים ההם בקעה השמימה זעקת דמים אשר כמותה לא נשמעה מאז ברא אלהים את האדם, והאדם יצר את השטן, מתוך זעקה זו עלו ונשמעו, מן הגיטאות ומן המחנות ומן היערות, קריאות יאוש : למה לא שמענו בקולו של ז'בוטינסקי ? כי, אכן, בהיות המוני בית ישראל ניצבים על סף התהום, הוא הופיע בפניהם לא כנביא-השואה אלא כמבשר הגאולה, כמראה-דרך-ההצלה. הוא עשה לעיני כל, מאמץ-איתנים כדי להעבירם על פני תהום, כדי להוליכם, בטרם תשיגם החרב המתהפכת, אל ארץ החיים, אלי חוף מבטחים. אך הם, מוטעים על ידי מנהיגיהם, לא שעו. ובצר להם זכרו ושאלו, באין עוד איש שיוכל להשיבם.

כ"ט בתמוז שנת ת"ש, השלישי באוגוסט 1940. ביום הוא, בעוד המיליונים הכלואים והנידונים נושאים אליו ממרחקים עיניהם, נדם הלב הגדול, רווי האהבה והדאגה ונעצמו לנצח העינים, שהיטיבו ראות מעיניהם של כל בני הדור.

בשבילנו, בשביל תלמידיו, שקבלו תורה מפיו, שיצקו מים על ידיו, שליווהו בנידודיו וראוהו בנפתוליו, הוא היה ראש בית"ר, נשיא, מפקד, מורה. אף, מעל לכל, היה לנו נושא התקווה. ומשנסתלק – אכן, כזאת היתה מחשבת הלב הראשונה – נסתלקה עמו התקווה עצמה. כיצד נחיה בלעדיו ? אוכה נמצא את הדרך במחשכי הצל-מוות ? הנוכל עוד להרים את הדגל ? הנשכיל להציל את העם, לשחרר את ארצו, לתת לו מדינה, חרות, כבוד ? כך שאלנו את נפשותינו ביתמותנו.

אולם – ובכך ניתן. ביטוי עליון לגדלותו אשר שיעור אין לה – ז'בוטינסקי, במשך ארבעים שנות פעלו, הקים, הדריך, הציב ועיצב דור ממשיכים ומגשימים על פי דמותו – דמות הלוחם המאמין, דמות המורד הפורש.

הלוחם המאמין, מיהו? הלא הוא האיש, המוכן למען אמונתו להתחיל תמיד מחדש. נכונות זו טבועה בתולדותיו ובמסרתו של הלוחם בעמים וישראל שמו. אם נתבונן, נראנה מסופרת וקיימת ומתחדשת ופועלת מימי קדם, אשר מעבר לאפק, ועד ימינו, בהם אנו בעצמנו שבנו והתחלנו.

דור ההפלגה ודור המדבר; הלוחות שנופצו והלוחות שניתנו; הבית הראשון שנחרב והבית השני שהוקם על תלו; בית הבחירה שחולל ובית המקדש שטוהר בחנוכתו; התקוממות הקנאים ומרד בר כוכבא; ירושלים ויבנה; ההליכה לגולה והשיבה – על פי קריאת המיסתורין – לארץ המכורה; פירוק נשק מוחלט ומעשי גבורה מופלאים; מרד בימים ההם ומרד בזמן הזה; השמדה נוראה, תקומה מפליאה. על אף הכל, היה תמיד נכון לתחיל מחדש – זהו הצוו העליון שניתן לישראל והוא קבלו.

את הצוו הזה של המסורת העברית ספג לתוך לבו זאב ז'בוטינסקי ויעשהו מורה דרך לעצמו. הוא היה תמיד מוכן להתחיל מחדש. לעולם לא ראה בנסיגה, אלא ראשית ההתקדמות; מעולם לא מג לבו בעמדו בפני קשיים, אם של דברים ואם של אנשים. מעולם לא אמר נואש. תמיד האמין במלחמתו; תמיד נלחם על אמונתו. תמיד היה מוכן, בהישבר כלי אחד, להקים מכשיר שני – למען המטרה, בשם השליחות.

המורד-הפורש, מיהו ? הלא הוא אדם, המוכן, מתוך הכרת צדקתו, לוותר על נוחות הנוחיות בחיים, הריהי זו של אחרי רבים להטות. זהו האדם, המוכן מתוך הכרת שליחותו להיות במיעוט, ללכת במדבר, לנשום משטמד. לקבל חיצי לעג, להיות לא רק בספרות אלא במציאות, ד"ר שטוקמן, לראות את ביתו נהרס, את משפחתו סובלת ולעמוד במריו למען ענין צודק. זהו האדם, אשר לא זו בלבד שאין הוא משלים עם המציאות, אלא הוא את שנויה רואה כצוו.

גם נכונות זו – לפרוש ולמרוד – צפונה במסתרי המסורת העברית. משחר נעורי הופעתו על במת ההיסטוריה, פרש ישראל מן הרבים, וויתר על נוחיות ההצטרפות אליהם והוסיף למרוד בהם, על אף כל הקרבנות הקשורים בפרישה ובמרידה זו.

ושוב : ז'בוטינסקי פעל על פי מסורת לאומית זו בבואו להציל את עמו מן הגורל אשר אוייביו חרצו בשבילו. הדברים ידועים. מפרשת הלגיון היהודי בימי מלחמת העולם הראשונה ועד מאמציו על הקמת צבא עברי בימי מלחמת העולם השניה, כזו היתה דרכו.

כך הוא עיצב, לא רק בעשר מחשבתו, בפרי עטו ובאמרי פיו, אלא בעיקר, בדוגמת חייו את דור הממשיכים. ומשום כך, על אף הסתלקותו, בימי השמדה ושעבוד, של נושא התקווה, לא אבדה התקווה, אלא נעשה המעש, כמצוותו, בהנהגת רוחו, של שחרור ופדות, במלחמה, באמונה, בפרישה ובמרידה הגואלות.

יש אומרים ויש כותבים – ואף היום שמענו וקראנו – כי זאב ז'בוטינסקי הוא "אישיות טרגית". איזה חוסר הבנה לתהליכים ההיסטוריים ולתפקידים של האישים הקובעים אותם! כלום מאציני, אבי רעיון השחרור והאיחוד של איטליה, שהתנגד בכל נימי נפשו למשטר המלוכני שהוקם בארצו המשוחררת, הוא דמות טרגית ? כלום גריבלדי, אשר נלחם כמעט כל ימי חייו למען שחרור מולדתו מעול זרים וגמר את חייו באי קטן כאיש בודד וגלמוד, הוא אישיות טרגית? כלום לינקולן, שעשה את המעשה נגדו התקוממה נפשו : מלחמת אזרחים, והוא נופל, לאחר שקרא דרור לעבדים, שדוד מכדורו של מתנקש – הוא אישיות טרגית? הלא ההיפך הוא הנכון. כל קריאה מקריאותיו של מאציני נלמדת על ידי ילדי איטליה ותהיה ידועה לבניה מדור לדור; כל פקודה מפקודותיו של גריבלדי, מימי הריפובליקה הרומית הנצורה ועד להפלגתם של כאלף מתנדבים, בשתי ספינות רעועות, לעבר מרסלה ופלרמו ועד בכלל – ידועה, ותהא זכורה לבני איטליה לדורותיהם; כל משפט ממשפטי הנאום בגטיסבורג חרות לא רק על לוחות שיש, אלא על לוח לבותיהם של אזרחי אמריקה.

וכמוהם ז'בוטינסקי שהוא לנו, לעמנו, כמאציני, נושא רעיון החרות, כגריבלדי, לוחם השחרור; כלינקולן, מבטל העבדות. הוא איננו אישיות טרגית. הוא אישיות נצחית ומנצחת. הוא סבל והתענה ונפל בטרם תראינה עיניו את ראשית צמיחת גאולתנו. אבל הוא חי וניצח. וכל מעשה שעשה וכל עיקר מעיקרי תורתו יהיו ידועים לבני ישראל מדור לדור ועוד יילמדו וישננו על ידי ילדי ישראל לדורותיהם. כי veritas vincit האמת מנצחת. אין כוח שיעצור מיצעדה.

אף המקום, נתכנסנו, בני דורו ותלמידיו, כדי להתייחד, במלאת עשרים שנה להסתלקותו עם זכרו האל-מוות, עד הוא לנצחונו ולנצחיותו. הנה לפנינו מצבת הזכרון לאחד מתלמידיו שהגשים את תורתו בגבורה, שעילאית הימנה אין ולא תהיה, שקידש את השם, את הארץ ואת העם במרד, במחתרת, בסערת הקרב ובמעלות הגרדום. הנה לנגד עינינו מיבצר, שנחשב לבלתי נכבש והוא נפרץ על ידי תלמידיו, לוחמים עשויים לבלתי חת, אשר ממנו הוציאו נשק, כדי בו להילחם נגד משעבדים אדירי כוח. הנה סמל הגבורה העברית המחודשת והנצחון החוזר של מעטים על רבים. גור אריה יהודה קם, נלחם ויוכל.

אדם, אשר אלה מעשיו והישיגיו; הגדוד; רעיון המדינה העברית, אותו נשא ונטע מול התכחשות ועל אף מתכחשים; רעיון הצבא העברי אותו נשא והחדיר מול לגלוג ועל אף מלגלגים; מרד משחרר שפלס את נתיב הגאולה מפני האומה – אדם שכה פעל וכה לימד, מה לו ולטרגיות, אשר רוצים להטיל בו? הן לו תפארת הנצחון.

הטרגדיה של תקופתו היא לא של ז'בוטינסקי, אלא של העם, אשר לא שמע בקולו של נביא האמת, וילך, לא בפעם הראשונה בתולדותיו, אחרי נביאי השקר ומשום כך שלם מחיר דמים, שכמוהו לא נודע אף בתולדותיו רוויות הסבל. הטרגדיה היא של המנהיגים התועים והמטעים, שנטלו ממנו קטעי רעיונות, חלקי אידיאות, אך באיחור נורא, טרגי ואף היום אינם מוכנים להודות בזכות המחבר המקורית, אלא מנסים להפוך תעתיק למקור. וכלום זה יועיל להם ? הן נצחונה של האמת אין בטוח, אין מציאותי, ממנו.

וכלום מלבד הרצל, יש עוד מישהו בתקופתנו שהלך לעולמו והוא חי, כזאב ז'בוטינסקי, חיי רוח מלאים, מתחדשים ? אמת נכון הדבר : עוד בראשית המרד אמרתי לידיד, כי בתתי את הפקודה, כאילו שמעתי את קולו של ראש בית"ר מצווה לתתה, וכך חשנו כולנו, כאילו אמר לנו : עלו בני חלומי וסברי, הילחמו למען עמנו ולמען ארצנו ! בהנהגתו, אף אחר מותו, נעשה המרד.

והוא מוסיף לחיות. כסופר, החי לא רק בכתביו, אלא בעיקר בקוראיהם, כן המורה חי לא רק בתורתו אלא בתלמידיו שהגשימו אותה, הנושאים אותה, המאמינים בהגשמתה עד תום, הנאמנים לו ללא תנאי וללא סייג.

אדוני ראש בית"ר,

במלאת עשרים שנה להסתלקותך, הריני מודיע, בשם רבבות תלמידיך הוותיקים ובשם תלמידיך, לאלפיהם ולרבבותיהם, שנכבשו על ידי תורתך אחר קום המדינה, כי בימי שואה והשמדה ושעבוד עשינו כמצוותך, קמנו, מרדנו, שחררנו. ונוסיף לשאת את תורתך. לא תקצר רוחנו, תהיה הדרך קשה וארוכה כפי שתהיה. נישא את תורתך : שלמות למולדת, שיבה לציון, אחדות האומה, חרות ליחיד, צדק בחברה, עד יומנו האחרון עלי אדמות, עד אשר, בעזרת השם, נגשימם. כה נעשה. כה ניתן לנו האלהים וכה נוסיף!

(דברים בכנס דור ז'בוטינסקי כ"ט בתמוז תש"ך, ככר דב גרונר)