זאב ז'בוטינסקי

ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ט תמוז התש"ח, 5 באוגוסט 1948
מתוך:
חרות המולדת, P20-279
נושאים:
מורשת ישראל - אהבת חינם, שואה. שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה. אישים - דב גרונר, הרצל, זאב ז'בוטינסקי. ממשל - דמוקרטיה. שונות - הספד. לאומיות - לאום יהודי (ציונות). חינוך - ערכים בחינוך. בטחון - צבא. ריכוז האומה - שיבת ציון
בגין נושא דברי הספד למורה ז'בוטינסקי בציון 8 שנים למותו. בגין קורה לכבד את זכרו של ז'בוטינסקי בשינון תורתו.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

מסורת נעלה היא בישראל לשנות לעילוי נשמתו של רב ומורה שנלקח לישיבה של מעל, או של אב ומורה שנאסף אל עמיו. ואכן, אין דרך נאה יותר לכבד את זכרו של איש, שהיה, בין בחייו ובין במותו, לאלמוות, מאשר ללמוד וללמד פרק בתורתו. כי בתורתו חי האיש. בתורתו ובמעשיו חיים בניו, חיים תלמידיו.

בכ"ט תמוז, ביום, בו סגר עיניו אבינו, מורנו ורבנו, זאב ז'בוטינסקי, נתישב אנחנו, בניו ותלמידיו – ומי אינו היום היום תלמידו של זאב ז'בוטינסקי? – נתישב סביב "הכירה" ונשנן את אשר הוא הורנו במוחו ובלבו, ב"מכונת הפלדה" שלו, ופלדת אמונתו, בחנוכו ובאהבתו, בסבלו וביסוריו, בשיחיו ובשירת חייו.

מה למדנו מזאב ז'בוטינסקי? מה למדו ממנו בני דורנו – הדור האחרון להשמדה והראשון – למלחמה למען הגאולה? מה למדו ממנו אלה שקבלו תורתו ואף אלה, שמאסו בה והיא לקחה אותם במסע נצחון של המציאות, שלא היה לאל ידם לשנות, לעצור?

ראשית, למדנו מ זאב ז'בוטינסקי את המטרה. זה העיקר. עיקר העיקרים. עם בלי מטרה – מטרה ברורה, פשוטה וגדולה – מעולם לא יהיה לאומה המטרה היא שיוצאת את האומה, כשם שהיא יוצרת את מגשימיה ואת – כידוניה. בתקופת לקוי המאורות בישראל; בזמן טשטוש המטרה, שחזון אבות הולידוה והרצל הגדירה; בזמן שהקברניטים השליכו למצולות ים את המצפן ותעו והתעו; בזמן שההתכחשות הפכה, בפי אנשי הלהג והלעג, לחכמה פוליטית עליונה – בא זאב ז'בוטינסקי והרים את הדגל וכוון את המצפן. אין מטרה אמר, אלא המטרה. מדינה. מדינה חפשית ורבונית. מדינה בכל שטחה של המולדת, מדינה שתהא מולדת לכל העם.

בטוחנו, כי רבים מן המאזינים – ובעיקר הצעירים ביניהם – יתמהו להדגשת יתר זו של דבר המדינה בתורת ז'בוטינסקי. הן כה פשוט הדבר בעיניהם! וכי אפשר לא לשאוף למדינה? וכי אפשר לסבול שעבוד על אדמת המולדת? ברוך יהיה תמהונכם, אחי. הוא מוכיח, כי אכן אנשים חפשים אנחנו, הוא מלמד, כי טבעי הוא עבורנו אוויר החופש, כשם שטבעי הוא האוויר עצמו, שאותו אנו נושמים, מבלי להרגיש בו. אולם, לא כן היה לפני חצי יובל בשנים. קראו – אם תהיה לכם סבלנות – את דברי וייצמן ואת נאומי בן-גוריון ואת כתבי מפרשיהם ותווכחו, כי בימים ההם, לא זו בלבד שמדינה עברית לא היתה מטרתם, אלא שמדינה עברית או מולדת רבונית היתה בעיניהם הזייה אווילית, שאיפה ריאקציונית, מזימה להשתלטות על העם השכן, דבר מיותר ובלתי-ניתן להגשמה ומזיק.

מאז התנהל, מעל כל במה וכל בית, הפולמוס הזה סביב השאלה הגורלית: "למה אנו באים לארץ-ישראל" – חלפו שנות דור. זמן רב בשביל אומה ששנות חייה – נצח. ובזמן זה עדים היינו, עדים לחזיון המפליא: אבן מאסו הבונים היתה לראש-פנה. חזון המטרה של ז'בוטינסקי היה לא רק לנחלת הכלל; הוא היה גם למציאות ואילו "המציאות", אשר בשמה דברו נטולי החזון, היתה למאכולת האש. דבר לא נשאר ממנה, פרטלים-הדם ונהרי-הדם, שנגרו מגופו של עמנו, מפני שנצמד להר-הגעש ומפני שבראשו עמדו גדולי ההתכחשות וקטני האמונה.

זאב ז'בוטינסקי – הוא שהעמיד בפני הדור את המטרה. והדור העפיל. מרצונו ובעל-כורחו העפיל ההרה והגיע עד הלום. אמנם, לפסגה, עדיין לא הגיע , אבל המטרה תוסיף לעמוד לנגד עיניו והוא יוסיף להעפיל. מרצונו ואולי בעל-כוחו. עד אשר לא אסירי עכו, כי אם גאולי ציון שיר ישירו – "לנו, לנו כתר החרמון!"

ומלבד המטרה הורה ז'בוטינסקי את דרך ההגשמה, גם במדיניות, גם בבנין והעיקר – במלחמה. אני אומר: "העיקר במלחמה", מפני שמדיניות אינה אלא שתדלנות, אם אין לצדה ואם אין מאחוריה – מלחמה. גם בבנין, ויהיה המפואר ביותר, נהיה לבז באם המלחמה – מלחמת השחרור – לא תהפכנו לבנין ממלכתי. ואת תורת המלחמה למד דורנו מ זאב ז'בוטינסקי. מורד וממריד היה שונא מושבע לשיגרה. אויב נורא לכניעה. הוא מרד קרא, ותבוא המצאות ותוכיח, כי אין חיים בלי מרד, ואין חרות בלי קרב, אין עתיד בלי מלחמה. ואם היה היה מרד בישראל, מרד שכמוהו לא היה בתולדות האנושות לשיוותיו ולתוצאותיו; מרד שכמוהו לא היה מימי המכבים, מרד שהיבא לחידוש העצמאות בעברית בעצם ימי ההשמדה הטוטאלית – הרי זכור נזכור את אבי המרד. האיש, ששר מעמקי לבו ומתהומי דמו:

אם תעל או תרד

בלהב המרד

שא אש להצית

אין דבר

האיש הזה סלק ברוחו את שלטון השעבוד, כשם שבניו סלקוהו בזרועם ובנשקם.

ועוד למדנו זאב ז'בוטינסקי. הוא למדנו – לירות. פשוטו כמשמעו: לירות. הוא למד – הוא העיז ללמד – את האלף-בית החדש בימים, בהם כל "המורים" האחרים גדפוהו בגלל האלף-בית הזה, כמורד-אור, כשונא הקידמה, כ"מיליטריסט". ואם היום צועדים בעירנו המשוחררות חיילים עברים; אם יחידות-קרב עבריות הומות באויב ושוברות את גאון עוזו – הרי יזכרו נא חיילי-ישראל – כל חיילי ישראל – כי לפני הרבה שנים היה רק איש אחד בישראל, שראה את הנולד וזעק והזעיק: הבו נשק לבני טובחים ויהיו לבני חורין! זעקתו לא נשמעה אז. ומחיר נורא שילם העם, הן בתפוצות הגולה והן במולדת, על אשר העם, ובראש וראשונה קברניטיו, אטמו אזניהם משמוע את דבר האמת. אף על פי כן בא היום. במלחמה וביסורים קם צבא עברי, תחילה במחתרת, על שלושת ראשיו ועתה – לעיני כל, תחת שמש החופש, שזרחה מעלינו. קם צבא עברי ורועם מצעדו. אולם המצביא! אי המצביא האמיתי של צבא-ישראל? לא! לא על במת-הפיקוד" באצטדיון עמד שר צבאות ישראל, המצביא האמיתי – עצמותיו בנכר ורוחו – במרומים.

ועוד למדנו זאב ז'בוטינסקי, הוא למדנו את סוד ההקרבה. אין זה מקרה, שז'בוטינסקי היה אסיר עכו הראשון; אין זה מקרה שהוא היה גולה ציון הראשון. זו היתה דרך חייו. מלחמה למען האמת. והלוחם למען האמת מוכרח להקריב קרבנות, מוכרח להיות נרדף מוכרח לשבת בבית-הכלא, מוכרח להיות נע ונד. הלוחם למען האמת רבים יסוריו ורב – רב מהם – אשרו. וז'בוטינסקי למדנו להיות מאושרים תוך יסורים. זה סוד ההקרבה. גדול הסודות של מפלסי-נתיבים ויוצרי-היסטוריה. סודם של העולים לגרדום בשירה, סודם של ההולכים לגלות ברנה, סודם של לוחמים הנופלים, בכדי לקום; סודם של מקדשי השם, של עשרת הרוגי המלכות בתוקפת בר-כוכבא ושל עשרת הרוגי המלכות בתקופת דוב גרונר.

ועד למדנו זאב ז'בוטינסקי. הוא למדנו לאהוב את המולדת ולאהוב את העם. וכך הוא שר: "אם ארצי דללה וקטנה, היא ארצי". ארצו. אדמת מולדתו.

מקום שם המולדת, שם טוב. גם אם רע לי במולדת, טוב לי במולדת. תורת התורות היא. יסוד לבנין ממלכתי, מקור לחדוש עלומי האומה במקור עלומיה – בארץ מכורתה.

ואת העם אהב ז'בוטינסקי ולמדו לאהבו. אל הצעירים הל, אל העניים ואל המושפלים, אל העיירות ואל הגיטאות. ואף אם אבנים נשליכו בו – אין נביא-אמת שלא ירצו התועים והמותעים לסקלו – אף אז אהב את העם בכל לבו ובכל נפשו."עברי גם בעוני הוא שר" וכך ראה ז'בוטינסקי את בני עמו. לא אבק שנידון להשחק בין הגלגלים בעולם אכזר" כי אם בני דוד, שנועדו לחדש ימים כקדם ולהקים ממלכת צדק, שלאורה גויים ילכו. אהבת העם הזאת היא הדמוקרטיה האמיתי, כי דימוקרטיה איננה צורת שלטון לשווא ישאו את שם הדמוקרטיה נושאי שררה, אף אם נבחרו בהרמת ידים. דימוקרטיה היא תוכן חיים. לראות בכל אזרח אח ורע; לא להתנשא מעל רעך, אלא לאהוב אותו, מתוך הרגשת שוויון מוחלט בינך לבינו. זוהי הדמוקרטיה האמיתית ורק עליה אפשר לבנות חברה חפשית ועם בריא ועולם תקין. אכן, היה ז'בוטינסקי גדול הדמוקרטים העברים, כי את העם אהב אהבת אמת ומשה החייט ויעקב הסנדלר היו בעיניו גם אחים, וגם בני-מלך, וגורלם וגורל בינהם הוא שהסעיר את רוחו והפעים את לבו עדי התפלצות.

ועוד למדנו זאב ז'בוטינסקי. הוא למדנו אופי ואמונה. אכן, חשובים כשרונות, חשובים מעשים. אך חשוב מהם הוא האופי. ואופיו של האיש נבחן בעיקר בכך, האם יהיה מוכן לשאת בכל המסקנות למען האמת, שאותה הוא נושא בלבו ושעליה הצהיר בפני עם ועדה. אם נכונות זו איננה – לשווא הכשרונות. ורק זה האיש המוכן – המוכן לכל ובלבד שלא לוותר על האמת – איש הוא. אותו לא ישבור בית-כלא ואותו לא יפחידו איומים. אותו לא ירתיעו קשיים. אותו – אף המוות לא יוכל לו. הוא יעלה, יפול, ינצח. כהרצל, כז'בוטינסקי. כדב גרונר.

ואשר לאמונה, מי שני היה בדורנו ל ז'בוטינסקי באמונה כבירה, באמונה שאין למצוא לה בטוי בשפת אנוש הדלה, באמונה עילאית, שהנה, למרות הכל ועל אף הכל, יקום העם וישחרר את ארצו ויקים מדינתו? ואת האמונה הזאת נטע בלבנו עד יומו האחרון, עד אותו יום, כאשר נגזר עליו לראות בנפילת עמו לתהום התהומות בפניה הזהיר השכם והערב, הזהיר לא נלאה עד נשימת אפו האחרונה. אף ביום ההוא, כאשר נסגרו העינים שהיטיבו ראות מעיני כל בני דורנו, האמי האיש בתקומת-ישראל וציווה להביא עצמותיו לארץ, ממנה הוגלה, רק אם יהיה נשיא – נשיא של מדינה עברית שיצווה לפקוד אותו.

שמונה שנים עברו מן היום ההוא. קמה המדינה ונשיא, יש לה. האם יצווה לפקוד את בונה הבונים של עצמות ישראל, את הגולה בחייו ובמותו? לא עלינו להשיב לשאלה זו.

ביום ההתיחדות עם זכרו של זאב ז'בוטינסקי עלינו לשנות, לעילוי נשמתו, פרקים מתורתו ועלינו לומר, בהפנותנו את לבנו למרחקים, אל גל האבנים המכסה עצמותיו:

נוחה על משכבך, אבינו, מורנו ורבנו, לא לשווא עמלת. לא לחנם סבלת. יש שכר לפעלך בניך, בני חלומך וסברך, עשו את אשר הורית. הם קמו ומרדו. ונרדפו. והומתו. אך נלחמו. ולא הרפו. ובדמם הצניחו את עץ החופש לעמם. ובגופם סללו בפניו את הדרך אל ראש ההר.

נוחה על משכבך, אבינו, מורנו ורבנו. בניך ותלמידיך הקימו גל-עד לזכרך. לא מאבן ולא משיש הוא, כי אם מדם ודמע מקברים ומכבושים. ונצחי הוא גל העד, כשם שאתה הנך אלמוות, באשר חי אתה באלה – בכולם ללא יוצא מן הכלל – שהקריבו.