זאב ז'בוטינסקי – הצלה ומרד

מדי שנה בשנה בזכרנו את מורה הדור, את אבינו הרוחני, אנו מעלים את דמותו כנושא רעיון המדינה היהודית אחרי ימי הרצל, כמחדש הכח הצבאי העברי אחרי ימי בר־כוכבא, כמגן ירושלים ואסיר עכו, כמפלס נתיבות בדרך האנושית הארוכה אלי השילוב של חרות וצדק, כיוצרם של נימוסי מלכות בטרם תקום, כמופת חי להדר, כנואם אדיר בטוי, כמשורר עדין רגש, כסופר שהגיגיו הגיון והגיונו ברזל.

אך השתא נתייחד עמו כמי שקם להציל וקרא מרד. השתא הופיעו אנשים, שהוטלו לתחתון בשלבי הגיהינום, לא פרי דמיונו של ריניסנס הרוח האנושי, אלא פרי הדמים של הלידה מחדש של חית הטרף בנפש האדם המערתית. מעל השער, בו היכנסו, חרותה הייתה כתבת — איננו יודעים באילו מלים ובאילו אותיות — שמהותה אמרה במציאות את הלקוח מן הדמיון. ״הבאים בי, חדלו לכם מתקווה״. ואנשים אלה, שמשם יצאו, ספרו באזנינו, שבו וספרו, את אשר נעשה, בלבה של אירופה המתורבתת והממוכנת, באנשים, נשים וטף למיליוניהם.

ובשמענו להם, לא יכולנו שלא לשאול שתי שאלות. ראשית, אי מזה בא השטן, שכך עשה בהם ובאחיהם. ושנית, איך הוא השיג את עמנו בין המצרים -ויטרפם ויכלם.

לא, אין השטן רק איש כנופית המרצחים, שכמותה לא קמה מאז היות אדם עלי אדמות. הוא גם הסתתר מאחורי בעל מפעל, ופועל בסדנא, ופקיד במשרד. בסוף שנת 1942, או ראשית 1943, קויים, כמסתבר, מיכרז עסקי במדינת הגרמנים. ופירמות שונות השיבו להזמנות הרשמיות במכתבים עניניים ומנוסחים. הפירמה טופז ובניו מארפורט כתבה:

"אנו מאשרים את קבלת ההזמנה לאספקת חמש משרפות משולשות, לרבות שתי מעליות חשמליות להעלאת הגופות. גם הוזמן מתקן לצבירת פחם וכן להעברת האפר״.
והפירמה דידייה, השיבה:
"למען הכנסת הגופות למשרפה אנו מציעים בפשטות מזלג מתכתי מונע על צילינדרים. להעברת הגופות מן המחסנים למשרפות אנו מציעים להשתמש בעגלות קלות ואנו מצרפים דיאגרמות שלהן״.
אי מזה בא השטן הקיבוצי?
"יש ליטול מהם את כל ממונם ותכשיטיהם וכספם וזהבם; יש להעלות באש את בתי הכנסת שלהם ואת בתי הספר שלהם; ויש לנתץ ולהחריב את בתי מגוריהם; ויש לשים אותם תחת גג, או באורווה, כצוענים בדחקות ובשבי, בעוד הם בוכים ומתאוננים עלינו בפני האלהים״.

מי כתב את הדברים האלה כלפי היהודים ואימתי נכתבו? מחברם הוא מרטין לוטר, נושא הריפורמציה בגרמניה והוא פרסמם בראשית המאה השש־עשרה. לוטר נחשב לנושא קידמה אירופאית ואנושית, ותנועת הריפורמציה שלו נחשבה לנושאת אור כנגד האפליה האפיפיורית דרומא. אבל ביהודים כך הוא ציווה לעשות. ומחבר הספר, ממנו נלקחה מובאה זו, הוא עצמו בן הדת הפרוטסטנטית, אומר, כי כעבור ארבע מאות שנה עשה העם הגרמני ביהודים בדיוק כפי שיעץ לו נושא דבר הקידמה בגרמניה, מרטין לוטר.

ב.

ובהגיע יום ה־30 בינואר 1933, זה היום בו, בצורה נסתרת מעין אנוש, נחרץ גורלם של עשרות מיליונים אנשים, מקצה כדור הארץ ועד קצו, והם לא ידעו, כנאמר בתפילה האוניברסלית, מי יחיה ומי ימות, מי באש ומי במים, מי בחרב ומי בחיה, ברעה בחיות, זו דו־הרגלית — קמו הפרשנים והמדינאים והעתונאים בישראל ואמרו: לא נורא. נחמה מנומקת היתה, בפיהם: לא הרי היטלר השואף להשתלטות כהרי אותו מי שנקרא אדם שהשיג את מגמתו. עתה הוא ראש אחת הממשלות באירופה ויש יסוד לקוות, כי לא נאה יהיה לו להפעיל את תכניתו היהודית. בקיצור נומו היהודים באירופה ואל תחרדו.

אולם זאב ז׳בוטינסקי כתב בעצם הימים ההם, בראשית 1933:
״לממשלתו של היטלר אין אמצעי אחר להגשמת קצת מן הקצת מתכניתה הכלכלית והסוציאלית... היא יכולה רק לתת שוחד לסוחר, לרופא, לעורך הדין, לפקיד, וזה רק בצורה הבאה: על ידי גזילה מן היהודי. הרפתקה מלחמתית אין היא יכולה להתחיל, מכיוון שחסרים לה למטרה זו חיילים, תותחים, אניות מלחמה, מטוסים... נשאר דבר יחידי: המלחמה היהודית״.
אך נושאי האשליות הוסיפו להשלות את עצמם ואת המוני בית ישראל, ואז שב והסביר להם זאב ז׳בוטינסקי מה מקורה ומה סכנתה של המחלה במרכז אירופה. הוא כתב:
״זה העם הגרמני, אשר גם הוציא מתוכו וגם נתן תמיכתו לנביאיה הגרועים ביותר של שנאה גזעית, של שנאת יהודים. וזה העם הגרמני, שנתן להיטלר את מחצית פתקי ההצבעה ושלשה רבעים מבני הנוער שלו... המחלה ההיטלראית בגרמניה אינה ,,מגפה, זוהי תופעה טבעית, רעל הטמון עמוק בדמו של העם, שיתן עוד סימניו בכל הזדמנות מתאימה״.

והסכנה, הזהיר זאב ז'בוטינסקי, בראותו למרחקים, איננה רק ליהודים, אלא לעולם כולו. והוא אמד, למען מטרה מדינית ברורה: ״טעות היא לחשוב שאנו נלחמים אך ורק באנטישמיות של היטלר; הננו נלחמים במשטר היטלר כולו״.

כך יוצא, על פי מיסמכים היסטוריים, כי בימים ההם, בשנות השלשים הראשונות, היו רק שני אנשים שהעריכו במלואה את הסכנה הצפוייה ממשטר הדמים הנאציונאל־סוציאליסטי. אצלם — ווינסטון צ׳רצ׳יל. אצלנו — זאב ז׳בוטינסקי.

ג.

ואיכה השיג, על אף כל האזהרות האלו, הצר המשמיד את עמנו בין המצרים?

הטרגדיה ההיסטורית היתה בכך, כי אף בימים ההם עודו עבר קוו מפריד בין ציונות ההפגנה לבין ציונות ההצלה.

ציונות ההפגנה — מה היתה? כוו¬נתה ותכליתה היו — להוכיח. שונאי ישראל טוענים, כי היהודי אינו רוצה, או אינו מסוגל, לעבוד עבודת כפיים קשה; אנחנו, בבואנו למולדתו, נוכיח, כי היהודי גם רוצה וגם יכול להפעיל שריריו לעבודה מפרכת; שונאי ישראל אומרים, כי היהודי אינו מוכשר לעבוד את האדמה, אנחנו נוכיח, כי עובד אדמה הוא; שונאי ישראל כותבים כי היהודי אך רודף בצע הנהו אנחנו נוכיח, כי הוא מוכן לוותר על כל רווח ולהיות בקומונה ולקיים שוויון מוחלט ועוד. הוכחה כזו, המשתרעת על שטחי חיים רבים, שתינתן על ידי המעטים במולדת, צריכה לעזור גם לרבים בנכר.

אך מה יהיה על הרבים ההם, ביחוד באיזור הדווי והרדיפות והעושק וההשפלה? ומה אפשר לעשות בשבילם? כפי הנראה גורלם נחרץ. זו לא היתה מחשבה בלבד. ניתן לה בטוי מפורש, פומבי, על ידי אחד הנושאים המובהקים של ציונות ההפגנה. הוא אמר, ביחס לחלק ההוא של העם, הנרדף על צואר, העומד על סף התהום: ,,זהו אבק (אדם) שגורלו נחרץ בעולם אכזרי״.

לציונות ההפגנה לא היה דרוש רוב, לא רוב של ניצולים מן הנכר ולא רוב של התושבים במולדת. לצ¬יונות ההפגנה לא היתה, דרושה מדינה, המכשיר העיקרי, המכריע להצלת הרבים מאיזור הסכנה. היא היתה צריכה להוכיח, על ידי מעטים נבחרים, כמה טובים ופרודוקטיביים ומתקדמים אנו יכולים להיות.

לעומתה ניצבה ונגדה עלתה ציונות ההצלה. זאב ז׳בוטינסקי נתן לה בטוי, בעמדו בימים ההם, בתוככי הגיטו, שכבר נידון אף אם טרם הוקם ונחרב, בהזכירו את דבריו של המנהיג הציוני על ה,,אבק״ שאחת דתו להישחק, הוא זעק באזני הנידונים, כפי ששמענהוהו במו אזנינו ,,ואני את חיי הקדשתי כדי להציל את ה,,אבק״ הזה ואם בקונגרס ציוני כך נקרא העם הזה וכך יצא גזר דינו, הרי התמיהה הגדולה ביותר היא — וכשאגת אריה פרצה מלבו ־ הקריאה — שלא קם שם איש ולא אמר: אוי לה לאומה שאתה מנהיגה!"

ציונות ההצלה רצתה ברוב. ניצולים מן הנכר וברוב תושבים יהודיים במו¬לדת. ציונות ההצלה נלחמה למען מדינה יהודית, כי בלעדיה אי אפשר היה להציל את הרבים. אך הטרגדיה של העם ושל הדור היתה, כי אף בימים ההם עדיין היתה. ידה של ציונות ההפגנה על העליונה, ואילו ציונות ההצלה עודנה נרדפת. לו כל המחנות בציון היו אז מתלכדים סביב מטרה אחת ויחידה: מלחמה למען מדינה יהודית, למען מולדת ריבונית, הרי יש ויש יסוד להניח, כי בעוד המוני עמנו באירופה חיים, היינו משיגים את המטרה הלאומית העיקרית, אולי עוד בשנות העשרים, בוודאי בשנות השלשים. והיה מי שיציל והיה את מי להציל.

ד.

הגיע יום ה־9 באוקטובר. 1936. זה יום, אשר כל בני דורנו חייבים לזכרו. בשנה ההיא כבר אמר ילוד השטן: ,,אם תהא מלחמה חדשה, הרי יבא הקץ על יהדות אירופה". ואז היו לו כבר טנקים ואווירונים ותותחים והוא התכונן.

וביום ה־9 באוקטובר של השנה ה¬היא, הופיע זאב ז׳בוטינסקי במרכז היהדות הדוויה, הדחוקה בין הקוו ה¬מערבי, הנאציונאל סוציאליסטי לבין הקוו המזרחי, הקומוניסטי, וקרא ל¬הצלה בעוד מועד, שאחת דרכה: פנוי, או בלעז אבקואציה. זכרו: זה היה בסוף שנת 1936.

איזו הסתה החלה אז נגדו בעתונות היהודית? אילו מלות גנאי הוטחו נג¬דו אילו גידופים וקללות הומטרו על ראשו? במקהלה גדולה אחת אמרו אז מדינאים וסופרים ועתונאים, כי ז׳בוטינסקי ממיט אסון על העם. ומול תביעתו לאבקואציה הם העמידו את מה שנקרא בשפת הגלות "דא־איגקייט״, או, בתרגום עברי קשה, מעין ,,פה־איזם״, הם אמרו, כי לא רק זכותם אלא חובתם של היהודים היא להישאר "פה", כלומר שם. ז׳בוטינסקי קרא: הצילו נפשותיכם, צאו; הם אמרו: אל תזוזו, הישארו.

זכיתי אז להיות אצלו ועמו. וראיתיו במלחמת האיתנים שלו. כה נוראה, כה שלוחת רסן וחסרת תקדים היתה, ההסתה, עד אשר אפילו זאב ז׳בוטינסקי, שהיה רגיל, משחר נעוריו בסקילה מוסרית על ענין צודק, העלה, בנוכחותו של אחד מתלמידיו, פקפוק מסויים, לרגע חולף, ביחס למלה אבקואציה.

אבל הוא ידע את צדקתו. לכן התגבר במהרה על הפקפוק ויצא ל-התקפת נגד. כך כתב:
"כיום, לאחר שהאזנתי בשקט למה שנאמר במשך. ששה שבועות של הסתה מסביב לענין האבקואציה, מוכרח אני לחזור על אותה עצה. ידידי, או ידידי לשעבר, הנכם מרשים שיטלטלוכם לכיוון, שאיש מכם אינו רוצה ללכת בו, ובצדק. מפני שכיוון זה אליו הנכם נסחבים טומן בקרבו חרבן מר".
אך ההסתה נמשכה. ואז בחושו את הסכנה הצפויה לאלה שעיניהם הוכו בסנוורים, קרא במר לבו אל הנידונים:
"הלא תבושו יהודי פולין, תבושו ותכלמו לפני אל ואדם... הודעתם קבל עם ועולם שמשאת הנפש הפוליטית האמיתית של יהדות פולין, עכשיו בשנת תרצ״ו, השנה בה עומד לדיון גורלה של ארץ ישראל,אינה כלל רכישתה של ציון, אלא המלחמה לתיקונים מכריעים בארצות הגולה״...
היה אדם אחד, סופר אידי, שלום אש, שהשתתף במקהלה ההיא ולאחר שנים רבות, לאחר שהושמדו המיליונים, להם הוא ואחרים יעצו להישאר, הודה בטעותו ואמר בירושלים העיר:
"כל ימי חיי אבקש סליחה ומחילה מזכרו של זאב ז'בוטינסקי. על אשר התנגדתי לתכנית האבקואציה שלו.

אחרים אף זאת לא עשו.

וישיג אוייב־משמיד את רוב בני עמנו באירופה בין המצרים. לא שמע העם בקולו של נביא האמת — וכך היה לא פעם אחת בלבד בתולדותיו — וילך אחרי נביאי השקר, שאמרו לו, בשנות ההכרעה הגורלית, להצלה או לתהום, כי אין בלבם "אהדה ואין הבנה״ לתביעה לרוב יהודי בארץ ישראל ולרעיון של מדינה יהודית, כי מדינה יהודית עם רוב יהודי ומיעוט ערבי פרושה "מוסר הוטנטוטי״, ועוד. ומשהוטלו, כי נחסמו כל דרכי ההצלה, לשלב התחתון של הגיהינום ומעטים מהם ניצלו ממנו — הם, דווקא הם, נשאלו: למה לא מרדתם, למה לא קמתם על אלה, שקמו להרגכם?

ה.

באשר למרד אמר ג׳פרסון: "סבור אני, כי מרד קטן, מפעם לפעם, הוא דבר טוב ונחוץ בעולם המדיני, דוגמת הסערות בעולם החמר... אילן החרות יש לדשנו מפעם לפעם בדמם של פטריוטים ועריצים״.

לא זה היה מרד, אשר את רעיונו נשא זאב ז׳בוטינסקי. לא למרד ,,קטן״ הנחוץ, באורח עקרוני כאילו, לאילן החרות למען לא יבש, היחד, כוונתו. הוא חזה ותבע מרד הצלה וגאולה.

מרד אינו מרידה. במרידה אתה הולך וחוצה את הרוביקון — אף עם קיסר; במרד אתה קם ועולה על הסלע — אף עם אספרתקוס. מרידה היא לשלטון על העם; מרד. הוא לחרותה של האומה.

מרד אינו מלחמה. מלחמה מתכננים; מרד פורץ. במלחמה כופין את השרות; במרד מתנדבים למלחמה. מרד אינו הגנה. הגנה היא פעולה שראשיתה השלמה; מרד הוא פעולה שכולו ייזמה.

כזה היה המרד, המציל, הגואל, משנה הגורל, אותו נשא זאב ז׳בוטינסקי בחזונו ובשירו ובדוגמת חייו.

שיר. יש ושיר משפיע על החיים יותר מכפי שהחיים משפיעים על המשוררים. כך השפיע שירו של רוז׳ה דה־ליל, שנכתב בשעת השראה בלילה אחד. טומס קרלייל העיד, כי שיר זה השפיע על העם הצרפתי אולי יותר ממאורעות רבים שהתרחשו בקרבו החל משנת 1789. בימי המהפכה הגדולה היו הצרפתים נוהגים לומר: עם המרסלייזה, עם פת לחם ועם טיפת מלח — עד לסין. והם כמעט הגיעו.

שיר בית״ר, שיד המרד של זאב ז׳בוטינסקי השפעה אדירה היתה, לו על החיים. החזון והחזיון של בית״ר, של יודפת ומצדה, שיירי סלעים, השומרים על גבורה עברית בלתי נכבשת אך נשכחת, קמים לתחיה וקוראים: חדשו אתם את ימינו שלנו כקדם — החזון והחזיון עצמם כבשו והמרידו.

וכל חייו, החל מן הגדוד, מעבר.למלחמה על שפת עבר ועד לששי ב¬אוקטובר 1936, הוא "יום האבקואציה״, הלא הם מרד אחד גדול. אבל, מבחינה מדינית ומוסרית, הוא הניח את היסוד למרד, בשנת 1932 בכתבו, זו הפעם הראשונה, את הדברים הבאים:
"לבריטניה אבדה הזכות לתבוע יחס של צל שכבוד מוסרי כלשהו לתחיקתה בארץ ישראל. כל פעולתה בארץ ישראל הנה פגיעה במוסר וביושר; כפי שבשזנהו לתחיקה הצארית, כן עלינו להתייחס לשלטונה של בריטניה בארצנו...
... עתה, השלטון הבריטי בארץ ישראל הוא עוול גלוי, מעשה של אי צדק ציני, משולל כל הצסקה מוסרית. כל פעולה נגד חוקיו של שלטון זה הוא צוו המוסר".

ואילו שנה לאחר מכן, בהרגישו בפעמי ההיסטוריה, בשמעו למשק כנפיה, הוא כתב:

"הכרח המציאות ההיסטורית מצווה עלינו; אם תהיו אנשים מלומדים וגם תדעו לחרוש אדמה ולבנות בתים, תדברו כולכם עברית ותדעו את כל הספרות הלאומית שלנו משירת דבורה ועד אביגדור המאירי ושלונסקי - אם אין אתם יודעים לירות תהא התקווה מכם והלאה. אולם אם תדעו לירות - אולי ותהיה התקווה"...

משנכתבו והנפרסמו דברים אלה, שוב איזו הסתה פרצה נגדו על חנוך העור ל"מיליטריזם"?

כך הוא הורה את הדרך, כך הוא לימד וניח את היסודות למרד שפרץ ואשר הוא הנהיגו ברוחו אף אחר מותו.

מלחמה מתכננים; מרד פורץ. אנחנו לא היינו מעיזים חלשאול את אחרוני הניצולים: למה לא מרדתם? למה לא קמתם עליהם? הם היו בתחתית הגיהינום. אבל אם כבר נשאלה השאלה, הרי אולי אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, הננו היחידים הזכאים ויכולים להשיב: הוא לא פרץ, בעוד מועד, משום שלא חנכתם למרד; חנכתם נגדו. לפיכך, פרץ שם המדר לא למען חיי חרות, אלא למען מות כבוד; לא לפני השמדת הרבים אלא לאחר הכחדתם; לא למען הצלת הרבים אלא למען כבוד המעטים, ולבל ילכו הם כצאן לטבח אלא יפלו בהחזיקם נשק ביד.

ואילו פה פרץ המרד בעוד מועד, הוא קם והיה מתהומות הדם היהודי, אשר זאב ז'בוטינסקי עשה כל אשר אדם יכול לעשות כדי להצילו; והוא קם ועלה מחזונן של יודפת ומסדה וביתר שק3ריאתן נשמעה. היה זה מרד לא למות כבוד, אלא לחיי חרות. זה היה מרד ההצלחה. לא להפקיר את הרבים למען המעטים, אלא להסתכן ולסכן את מעטים למען הצלת הרבים.

"על האח" כתב והפטיר זאב ז'בוטינסקי: "למדו ילדים בחשק רב, זאת אני אומר לכם. המקדים ללמוד את האלף-בית הוא שיזכה בדגל".

כך עשינו, אבינו. הקדמנו ל למוד - לראות, לירות, ללחום, למרוד, לשחרר. משום כך זכינו בנס. וזיכינו בדגל.

(דברים בערב הזכרון לזאב ז'בוטינסקי אור לכ"ט בתמוז תשכ"א תל אביב, היכל התרבות.)