ומה הלאה? מסביב לדיון על הממשל הצבאי

מאת:
אברהם וינשל
פורסם בתאריך:
כ"א תמוז התשע"ט, 24 ביולי 2019
נושאים:
בטחון - יסודות בבטחון ישראל. זכויות אדם - ממשל צבאי, שוויון זכויות. חירות היחיד , הסכסוך הישראלי פלסטיני - ערביי ישראל
מתוך כתב-העת "האומה" 1, מאי 1962, עמ' 135-129.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

א.

הדיון בכנסת מסביב לבעיית הממשל הצבאי הסתיים והוסר מסדר-היום שלה. ברוב של 59 קולות נגד 55 קולות סירבה הכנסת להעביר את ההצעות לביטול הממשל הצבאי אל אחת מוועדותיה. ראש הממשלה, שהתנגד באופן נמרץ לביטולו של ממשל זה, הבטיח לרכך את החוק הקיים בנדון ולבטל הגבלות אחדות. כך עלתה לה לבעיה, שעמדה במשך שבועות במרכז התעניינותו של הציבור. אמת, הללו שיזמו את ההצעה לביטולו של הממשל הצבאי לא אמרו נואש, והם מבטיחים לחזור ולעורר את הבעיה מתוך תקווה שמא הרוב הזעום לטובת הממשל הצבאי יהיה למיעוט, אבל יש להניח שלעת עתה הושלם המעגל. ואם בכל זאת יש עכשיו מקום לחזור ולדון בבעיה זו, אין זה אלא מפני טעם אחד בלבד: כיוון שהדיון פסק להיות "אקטואלי", יש בה בבעיה ובאווירה הציבורית שנוצרה סביבה משום מבחן לכמה בעיות-יסוד של מדינתנו ומדיניותנו.

אין ספק, שההכרעה בעניין הממשל הצבאי נראתה חשובה ביותר בעיני כל הסיעות בכנסת. שהרי לא לחינם טרחו הסיעות וגייסו את כל חבריהן להשתתף בישיבת הכנסת, שבה עמדו ההצעות לביטול הממשל הצבאי להצבעה מכרעת. אותם חברי הכנסת, ששהו בארצות מרוחקות ועסקו בעניינים חשובים, נדרשו לשוב ארצה לאלתר, ואפילו הללו שהיו רתוקים למיטותיהם מפני מחלה ראו חובתם להתעלם מעצות רופאיהם ולבוא לישיבה ולהשתתף בהצבעה. כל סיעה וסיעה הטילה משמעת-ברזל על חבריה וחייבה אותם להצביע לפי קו-המדיניות שלה, בלי להתחשב בדעותיהם האישיות ובקול מצפונם. קשה לנחש תוצאה של ההצבעה, אילו הסיעות היו מתירות לחבריהן חופש הצבעה. לשון אחר: העובדה ש-59 חברי הכנסת הצביעו בעד הממשל הצבאי ואילו 54 מהם הצביעו נגדו, אין להסיק ממנה את המסקנה, שדעתם של רוב חברי הכנסת היתה בעד המשכו של הממשל.

ולא זו אף זו: גם המניעים שהניעו את הסיעות להצביע בעד או נגד המשכו של הממשל הצבאי, אין בהם משום הוכחה כי אכן היתה כאן עמדה שקולה ומגובשת לגופה של הבעיה. צא וראה: בעד המשך הממשל הצביעו מפא"י, החזית הדתית הלאומית (המזרחי), אגודת ישראל ושני חברי הכנסת הערבים הקשורים במפא"י. והן ידוע הדבר, שבין חברי מפא"י היו יחידים, שלבם לא היה שלם עם המשך הממשל הצבאי, ואף על פי כן הצביעו יחד עם סיעתם מטעמים של "חובת המשמעות". החישובים והשיקולים, שהכריעו בטיב ההצבעה של הסיעות הדתיות, אין בינם ובין הדיון לגופה של הבעיה ולא כלום; חישובים ושיקולים אלה היו סיעתיים גרידא. וכן אין ספק, ששני חברי הכנסת הערביים הצביעו כפי שהצביעו לא מתוך רצונם החופשי. ואילו נגד המשכו של הממשל הצבאי הצביעו אנשי תנועת החרות, הליבראלים, אחדות העבודה, מפ"ם, הקומוניסטים ושני חברי כנסת ערבים, שאף על פי ששניים קשורים במפא"י מכל מקום גילו אומץ-לב והצביעו נגד. מה איחד אפוא חזית רבגונית זו?

ניתן להניח, שהסיעות האופוזיציוניות, מימין ומשמאל, ביקשו להביא לבידודה של המפלגה השלטת ואולי גם להכריח את הממשלה, שמפא"י עומדת בראשה, להתפטר. כאן נראתה להן הזדמנות רצויה לגייס רוב בכנסת נגד הממשלה, לאחר שאחדות העבודה, השותפה לקואליציה הממשלתית וכוחה בממשלה גדול יותר מן המגיע לה לפי תוצאות הבחירות לכנסת, לא היתה מעוניינת במשבר ממשלתי, שאילו היה בא לא היה מביא לא שום ריווח סיעתי.

יהיה אפוא מה שיהיה ערכו הבטחוני של הממשל הצבאי – ובנדון זה חלוקות הדעות – מכל מקום אנשי מפא"י והמתנגדים לה לא נעלם מהם, כי הממשל הצבאי מעניק למפא"י פיקוח יעיל על הבוחר הערבי, פיקוח שבעקבותיו נוצר הקשר בין חברי-הכנסת מן הרשימות הערביות ("שיתוף ואחווה" ו"קדימה ופיתוח") ובין מפא"י, כשם שמצד אחר היו מעוניינות סיעות אחרות להוציא נשק זה מידי מפא"י ולהראות כמגינים על שוויון הזכויות של האוכלוסייה הערבית ולזכות בקולותיה בבחירות הבאות. ואולם חישוב זה הרי אינו קיים בקרב אנשי הסיעות הדתיות, שתקוותם קלושה לממשוך לצדם במידה ניכרת את הקולות הערבים. אלא שהסיעות הדתיות לא רצו לבוא בריב עם "המפלגה השלטת", וכנגד זה ביקשו להשיג אצלה ויתורים מפליגים בתחום הדתי ובתחומים אחרים שהן מגלות בהם עניין. לא קשה אפוא להבין מדוע הצביעו הסיעות הדתיות יחד עם מפא"י בעד המשך הממשל הצבאי ומדוע הצביעו כל הסיעות האחרות, למרות כל הניגודים שביניהן, בעד ביטולו.

 

ב.

מצער, כמובן, הדבר, שבבעיה חשובה כל-כך כמו הממשל הצבאי לא ידעו חברי הכנסת להתעלות ולדון בבעיה מבחינה ממלכתית. הרי בין סיעות הכנסת אין אחת הסבורה, שהממשל הצבאי צריך להישאר כמוסד-קבע במדינה, ובמידה שהן תומכות בו מוצאות הן תמיכה לעמדתם לא מצד עקרונותיהן, אלא מצד המציאות המסוימת, צורך השעה, "מצב החירום" והסכנות הנשקפות למדינה. איש לא יטיל ספק בכך, שכל הסיעות בכנסת, חוץ מן הקומוניסטים, מעוניינות בקיום המדינה ובביטחונה.

אין חולקים גם על עובדות יסוד אלו:

למרות הנצחונות המזהירים של ישראל במלחמת העצמאות ובמבצע סיני, לא הושג עדיין שלום עם הארצות השכנות;

הארצות השכנות אינן מסתירות את איבתן לישראל ואת רצונן להכחידה, והן מתכוננות בכל המרץ לקרב המכריע. למרות כל הניגודים שביניהן מאוחדות הן בשאיפה אחת: למחוק את מדינת ישראל ממפת העולם;

מדיניות החוץ שלנו לא עלה בידה עד היום להביא לאיזה מפנה שהוא לטובה ביחסים שבין ישראל ושכנותיה, וכל הפניות מצדנו למשא ומתן ישיר הושבו ריקם;

האוכלוסים הערבים בישראל למרות השיפור שחל במצבם הכלכלי, החברתי והתרבותי, רובם מתייחסים באהדה לאחיהם בארצות ערב וסבורים, שהפיכת "פלשתינה" בעלת רוב ערבי למדינת ישראל בעלת רוב יהודי היא עוול לעולם הערבי;

בעיני שליטיהן של הארצות השכנות האוכלוסייה הערבית בישראל היא משען פוטנציאלי לחתירה תחת קיום המדינה ("הגייס החמישי");

המשטר הישראלי ידע במשך ארבע-עשרה שנות קיומו למנוע, בזכות "יד חזקה" מצד אחד ושיפורים שחלו בחיי האוכלוסייה הערבית מצד אחר, התפרצויות במדינה ולשמור על שקט יחסי בגבולותיה.

אף על פי כן, למרות השפעתו המרתיעה של הממשל הצבאי ולמרות תופעות אחרות הפוגעות באוכלוסייה הערבית (כגון החרמת הקרקעות, קשיי תעסוקה של הערבים בעלי השכלה, אי-שילובם במנגנון הממשלתי) הריהו גורם למרירות ומחזק את היסודות האויבים למדינה.

אנו נמצאים אפוא במבוי סתום. בעיית ביטולו של הממשל הצבאי כרוכה במעמדה של האוכלוסייה הערבית בישראל והיא משפיעה גם על היחסים שבין ישראל והארצות השכנות לה. זוהי בעיה קשה ומסובכת, שאינה ניתנת לפתרון על סמך עקרונות או רגשות, ולא כל שכן שלא יהא זה מוצדק להתחשב באינטרסים הסיעתיים. בנדון זה אין מקום לשאלת "השקפת עולם", וכל פתרון מן הראוי שיהיה מבוסס על שיקול אחראי של כל הגורמים והתוצאות, הסיכונים והסיכויים, הכרוכים בדבר.

 

ג.

אכן, לא סימן טוב הוא למדינה, שבבעיה גורלית לבטחון המדינה וקיומה קיימים חילוקי דעות לפי קווים סיעתיים. בתחום זה, יותר מכל תחום אחר, חשובה היא אחדות העמדה, וחובה עלינו ללמוד מעמים אחרים, כיצד משתדלים הם בענייני מדיניות חוץ (ואין ספק שבעיית הממשל הצבאי היא אחד האספקטים הכרוכים ביחסים שבין הארצות השכנות) למצוא שפה משותפת ולהופיע כחזית מלוכדת. למרות חילוקי הדעות העמוקים הקיימים בדרך כלל בין המפלגות שבשלטון ובין המפלגות שבאופוזיציה, משתדלות המפלגות שבשלטון לבוא לידי הסכם מוקדם עם המפלגות האופוזיציונית בתחום מדיניות-חוץ, כדי להגיע לכלל עמדה משותפת. שהרי בתחום זה קיים אינטרס חיוני משותף – קיום המדינה ובטחונה. ודאי, אפשר שתהיינה דעות שונות בהערכת המצב בהווה ובעתיד לבוא, אבל דרוש לפחות דיון ענייני ורצון להגיע לעמדה מוסכמת. חופש הדעה הוא, ללא ספק, אחד מיסודותיו של כל משטר דימוקראטי, אך כוח המשטר הדימוקראטי נבחן על ידי כושר העם להתגבר על הניגודים ולהידבר בייחוד בבעיות היסוד, להתחשב בדעת הזולת ולמצוא לשון משותפת. משטר דימוקראטי ראוי לשמו צריך שיהיה מיוסד על פשרה ולא על התנצחות הדדית. הללו שתמכו בהמשך הממשל הצבאי לא התעלמו מן הצורך להקלות במצב הקיים, והללו שדרשו את ביטולו לא התעלמו ממצב-החירום שבו נתונה המדינה, באופן שקצת רצון טוב היה מביא לפתרון מוסכם בדרך של חיסול הדרגתי של הממשל ושילוב האוכלוסייה העברית בחיי המדינה.

עצם הוויכוח הפנימי החריף בעניין הממשל הצבאי גרם נזק למדינה. חילוקי הדעות הקיימים אצלנו גילו בפני העולם כולו, ובעיני אויבינו בייחוד, את חולשתנו הפנימית, והגבירו את הסכנות הנשקפות לנו. בעוד אחדות האומה בעמדתה כלפי חוץ מעוררת יחס כבוד, עלולה המחלוקת הפנימית לעורר בלב האויבים רק זלזול ותקווה, שהאומה לא תוכל להחזיק מעמד. אם לממשל הצבאי נודע ערך מרתיע (והשפעה פסיכולוגית בעיקר על התנהגותה של האוכלוסייה הערבית), הרי העובדה שבעד המשך הממשל הצבאי הצביע רוב זעום (רוב של 4 קולות, ואילו היו שניים שהצביעו בעד מצביעים נגד, היתה תוצאת ההצבעה אחרת), מחלישה במידה ניכרת את הגורם המרתיע. הממשל הצבאי, הנשען על רוב זעום זה, אי-אפשר שיהיה חזק אם לביטולו דרוש מאמץ קטן בלבד. האווירה ששררה מסביב לדיון על ביטול הממשל הצבאי, ותוצאות ההצבעה, היו אפוא כשלון לשני הצדדים גם יחד. אם הללו שתמכו בביטול הממשל הצבאי סבורים היו שעל-ידי כך יגבירו את נאמנותה של האוכלוסייה הערבית למדינה, הרי לא השיגו למעשה אלא ההיפך מזה; ואם הללו שהתנגדו לביטולו חשבו לשמור על המכשיר, המסוגל להרתיע את החותרים ולמנוע את ההתפרצויות נגד המדינה, הרי גם הם יצאו מן המאבק כשידם על ראשם, והממשל הצבאי נעשה לכלי ריק.

 

ד.

סיכום זה שאינו מעודד מחייב בדיקה יסודית של דרכנו לעתיד. אין וטעם ותועלת להמשיך בוויכוח על יתרונותיו וחסרונותיו של הממשל הצבאי, שכן בעיה זו אינה עומדת בנפרד מן הבעיה היסודית והיא: איך לגרום לשינוי עמדתן האויבת של הארצות השכנות, איך לפרוץ את החזית האנטי-ישראלית, ואיזה תפקיד יכולה למלא לצורך זה האוכלוסייה הערבית? עצם קיומו של הממשל הצבאי במשך 14 שנה משמש הוכחה, ששום התקדמות לא הושגה בבעיה זו, ואף המשכו אינו מבטיח שום שינוי לטובה. אם מפני השתלשלות העניינים חדל הממשל הצבאי להיות גורם מרתיע, עלינו לשקול אם ניתן לנו להפוך את ביטולו לאמצעי יעיל, לא רק לשם שיפור היחסים בין המדינה ואוכלוסייתה הערבית אלא גם כדי להביא למפנה ביחסים שבין ישראל ושכנותיה.

אין הדברים פשוטים כל ועיקר, ויש לראות בעין חדה כל מה שמתרחש בארצות השכנות וגם בתוך האוכלוסייה הערבית המקומית, כדי להסיק מסקנות נכונות. ידוע, שהארצות השכנות מתייחסות באיבה גלויה למדינת ישראל, אך אין לנו להתעלם מן ההתפתחויות שחלו במצבן וביחסיהן ההדדיים. אין אחדות בין ארצות ערב. נסיונותיה של מצרים להשתלט על העולם הערבי נכשלו לחלוטין. שום ארץ ערבית אינה מוכנה לעמוד בחסות השלטון המצרי, וכל תמרוניו-חתירותיו של השליט המצרי שלמרות כישלונותיו הוא עדיין ממשיך במזימותיו, נתקלים בחשד ובהתנגדות קשה.

מדינות ערב מעוניינות לא פחות מישראל לשמור על עצמאותן. נוכח שאיפותיה התוקפניות של מצרים אי-אפשר שתהיינה מעוניינות בגבול משותף עם מדינה זו. ברגש הקלה הן קיבלו את יציאתה של סוריה מקע"ם. למרות כל הכרזותיהן המכוּונות כנגד ישראל יודעות הן, שישראל היא קיר-מגן החוצץ בעד מצרים להתפשט מזרחה ולשים ידה על אוצרות הנפט של סעודיה ועיראק, או למוטט את המשטרים הקיימים בירדן, סוריה ולבנון. המדינות הללו מעוניינות בפתרון בעיותיהן הפנימיות – פיתוח כלכלי, רפורמות חברתיות, העלאת הרמה התרבותית, מלחמה במחלות, קידמה בכל תחומי החיים. הן זקוקות ליציבות פנימית וליחסים תקינים ושיתוף-פעולה עם השכנים. מבחינת האינטרס האובייקטיבי שלהן – ודבר זה קובע את היחסים המדיניים לאורך ימים יותר מאמוציות או דימאגוגיה של מנהיגיהן – המדינות השכנות יכולות רק להפיק תועלת מהסדר היחסים עם ישראל.

האוכלוסייה הערבית במדינתנו צריכה אפוא להיות מעוניינת ביותר בהשלטת יחסי שלום בין ישראל והמדינות השכנות, שכן תושבים ערבים מוסיפים לשמש קרבן ליחסים המתוחים. עם הסדר יחסי השלום יפוג החשד, שערביי ישראל עלולים לשמש "גייס חמישי", ותינתן להם ההזדמנות למלא את התפקיד ביצירת קשרים כלכליים, חברתיים ותרבותיים בין המדינה, שהם אזרחיה, ובין המדינות, שהם קשורים בהן. מילוי התפקיד הזה ישפר את מצבם ויחזק את עמדתם בישראל ויביא ברכה לארצות השכנות.

מובן שכל זה אינו אלא בבחינת "מנגינת העתיד", ואולם המדיניות שפניה לעתיד מן הראוי שתכשיר את הקרקע ולא תחמיץ את ההזדמנויות לקרב את המפנה הדרוש גם לישראל וגם למדינות ערב.

 

ה.

ישאלו: מה הקשר בין המפנה המיוחל של העולם הערבי ביחסו לישראל ובין ביטולו של הממשל הצבאי? מניין שביטול הממשל הצבאי יביא לשיפור היחסים ולא להיפך: יגדיל את התיאבון, יגביר את הלחץ, יתפרש כחולשה ונכונות לוויתורים נוספים ולא יוליד בעקבותיו אלא דרישות נוספות מפליגות ומעשי חתירה? הרי כבר הניסיון מלמדנו, ששחרור פיקדונות הפליטים הערבים בבנקים ישראליים והחלפתם לפי השער הנדיב ביותר (לירה שטרלינג בעד כל לירה ישראלית), לא הביא שום שיפור ביחסים ונתקבל כאות לחולשה, כסילוק של חלק קטן ממה שמגיע לפליטים, ודבר זה רק הגביר את לחצם ודרישותיהם.

כל החששות הללו בצדק יסודם אם יבוטל הממשל הצבאי בלי שיהיה כרוך בפעולה נוספת, ואולם ביטול הממשל הצבאי פירושו ביטוי לאמון שמדינת ישראל רוחשת לאוכלוסייה הערבית ולנאמנותה למדינת ישראל. יהיה אפוא מוצדק בהחלט, אם המדינה תעמיד כתנאי לביטול הממשל הצבאי ופעולות נוספות לקראת שוויון-זכויות מלא והשתלבות שלמה של האוכלוסייה הערבית בחיי המדינה, שמנהיגי האוכלוסייה הערבית יתנו מצדם ביטוי בולט לנאמנותם למדינת ישראל ויתגייסו לפעולה לטובת שיפור היחסים בין העולם הערבי ומדינת ישראל. מותר אפוא לצפות שההכרזה החגיגית על ביטול הממשל הצבאי, על נכונותה של ישראל להיענות לתביעותיהם של תושבי הארץ הערבים, שלפי טענתם נלקחו מהם קרקעותיהם בלי לפצותם פיצוי הולם, על שילוב הערבים במנגנון המדינה, על הקלות בתעסוקת הצעירים הערבים בעלי השכלה וכדומה, תעורר התלהבות וביטוי של רגש נאמנות בחוגי האוכלוסייה הערבית למדינת ישראל. בהזדמנויות שונות הביעו ראשי האוכלוסייה הערבית (חברי הכנסת, חברי המועצות המקומיות, ראשי דת ועוד) את יחסם הלויאלי לישראל ומחו נמרצות נגד הדברים שיוחסו לראש הממשלה על ידי העיתון הצרפתי "פיגארו" שכאילו כל ערביי ישראל רוחשים רגשי איבה לישראל (דברים שהוכחשו באופן נמרץ על ידי מר בן-גוריון בוויכוח האחרון על ביטול הממשל הצבאי בכנסת). זכורה התלהבותם של יהודי רוסיה למתן שוויון-זכויות בעקבות המהפכה הרוסית הראשונה, ואין להניח שתגובתם של ערביי ישראל תהיה שונה מזו. אך הכול כמובן תלוי בצורה שבה יבוטל הממשל הצבאי ויוכרז על הקניית מעמד שווה ("אמאנסיפאציה" בלע"ז) לאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. אם יהיה זה צעד ח ג י ג י, מעשה רב-רושם, שיבוא לאחר מגע עם ראשי האוכלוסייה הערבית והסכמתם מראש לשיתוף פעולה, דומה שמרובים הסיכויים שגם תגובתם תהיה חיובית. ואולם צפויה לנו אכזבה מרה אם נלך בדרך של ויתורים בעקבות התנצחות פנימית ותכססנות סיעתית.

ודאי, ביטוי חד-פעמי של רגשי נאמנות אין בו עדיין כדי להביא לשיפור יסודי של המצב. לפיכך יש לשתף את האוכלוסייה הערבית בפעולה שיטתית ומתמדת להשלטת שלום וקשרים הדוקים בין המדינות השכנות וישראל. יש לשלב את ביטול הממשל הצבאי בהקמת מוסד מיוחד, שבו ישתתפו נציגי האוכלוסייה הערבית, לשם שיפור היחסים בין מדינת ישראל והארצות השכנות. על ראשי האוכלוסייה הערבית לצאת בקריאה למדינות ערב, שיכירו במדינת ישראל ובריבונותה, יקשרו יחסי ידידות אתה, יפסיקו את החרם הכלכלי, יפתחו את תעלת סואץ לספנות הישראלית וישתפו פעולה עם מדינת ישראל, כדי לפתור את בעיית הפליטים הערבים, שרובם יש ליישב בעזרת ישראל במדינות ערב, ועוד. באותה קריאה צריכים ראשי האוכלוסייה הערבית להדגיש מה רבה תהיה התועלת שתצמח לארצות השכנות מהשכנת שלום עם ישראל, משיתוף פעולה איתה מן העזרה שישראל עשויה להושיט להן. אכן, יש להניח שפנייתם של ראשי האוכלוסייה הערבית בישראל ופעילותם המתמדת לשיפור היחסים בין ישראל והמדינות השכנות, לא תהיינה בלי השפעה על מצב הרוחות, ועשויות הן לטהר באופן הדרגתי את האווירה ולהכשיר את הקרקע לשיתוף-פעולה בין מדינות המזרח התיכון לטובתן ההדדית.

 

ו.

הקשיים בהסדרת היחסים בינינו ובין שכנינו אין מקורם באינטרסים מנוגדים אלא בגורמים פסיכולוגיים. אלה הם עקבות התעמולה השיטתית וההסתה לא-רסן המתנהלת כנגד ישראל. אמנם יש גורמים המעוניינים לזרוע שנאה לישראל, ובייחוד מתנגד להסדר היחסים בין ישראל והמדינות השכנות השליט המצרי, שכן הקמת חזית משותפת של ישראל והארצות השכנות, הרוצות לשמור על עצמאותן ולמנוע את הכיבוש המצרי, תבטל לחלוטין את מזימותיה של מצרים להקמת האימפריה במסווה של "אחדות ערבית". התעמולה האנטי-ישראלית עלה בידה לצייר את ישראל בעיני הערבים כאויב ראשי, המאיים על העולם הערבי. ואולם ביטול חגיגי של ההגבלות, שהוטלו על האוכלוסייה הערבית בארץ, והכרזה מרשימה על רצונה הכנה של מדינת ישראל להקנות לתושביה הערבים שווי-זכויות מלא ומעמד שווה עם שאר תושבי המדינה, תהא נודעת להם חשיבות ויכשירו את הקרקע לפעולה הסברתית מצד ראשי האוכלוסייה הערבית, שישראל לא זו בלבד שאינה אויב או סכנה אלא ידידה ובעלת-ברית, שהמדינות השכנות זקוקות לה. מובן שבין התושבים הערבים, אויבי המדינה, יישארו עוד כאלה שימשיכו לחתור תחת קיומה (ויש כאלה גם בין היהודים) ונגדם תצטרך המדינה לפעול ביד חזקה. אך תפקיד המדיניות הנבונה הוא להבדיל בין אזרח המוכן להיות נאמן למדינה, והסבור שטובת העולם הערבי דורשת שיפור היחסים עם ישראל, ובין אותם שימשיכו בפעולותיהם החתרניות נגד המדינה. מחובתנו למשוך את האוכלוסייה הערבית לצדנו ולהפוך את האויבים של אתמול לבעלי-ברית של מחר.

ודאי, הפסימיסטים יאמרו שלאופטימיות זו אין שום יסוד, וברוב המקרים צודקים רואי שחורות. אך למעשה ברוח זו, אם ייעשה בזהירות ובטאקט ויוכן כראוי, יש לפחות תקווה להגיע למפנה המיוּחל.

 

ז.

כדי למנוע אי-הבנה מן הראוי לציין, שהדרך המותווית למעלה אין פירושה הצעה למצוא בקרב האוכלוסייה הערבית סוכנים, שיפעלו לטובת מדינת ישראל בלי שיתנו דעתם על האינטרסים של אחיהם בארצות השכנות. המדובר בעניין שונה לגמרי.

אמנם יש טוענים, שקיים ניגוד גמור בין האינטרסים של ישראל והארצות השכנות, שלפנינו שני מחנות אויבים זה לזה לנצח וכל מה שטוב בשביל ישראל רע לשכנותיה, והיפוכו של דבר. טענות אלו כשלעצמן שוללות כל אפשרות של הידברות, והן המכשול העיקרי למציאת פתרון לבעיה.

אולם בישראל, הן בין אנשי השלטון והן בין אנשי האופוזיציה, לא זו הדעה השלטת. יתירה מזו: לעיתים תכופות ניתן ביטוי לדעה, שהשכנת יחסי שלום עם מדינות ערב וקשירת קשרים הדוקים עמהן טובות לישראל ולשכנותיה גם יחד. ניתן לפתח תכנית שלימה של פעולה משותפת ועזרה הדדית של מדינות המזרח התיכון, כגון קשרים מסחריים, שמירה על עצמאות מוחלטת של כל אחת ממדינות האזור ואי-התערבות בענייניהן הפנימיים, ברית הגנה מפני האויב המשותף ובייחוד מפני מצרים ומזימותיה התוקפניות, חסכונות בתקציב הביטחוני שהוא מעמסה כבדה והשאיפה לפירוק נשק, מאמץ משותף לפתרון בעיית הפליטים, יחס של סובלנות למיעוטים, שיתוף-פעולה לשם רפורמות חברתיות והעלאת הרמה הכלכלית, הבריאותית והתרבותית של האוכלוסייה, ועוד ועוד – תכנית המבוססת על האינטרסים המשותפים של ארצות המזרח התיכון, שכל מי ששוקד על טובת ארצו ומתיימר להיות פטריוט אמיתי חייב לתמוך בה.

אמת, בארצות השכנות שוררת איבה גלויה לישראל ורצון להשמידה, אך גם ערבי בעל דעות לאומיות כנות יכול – ואולי גם חייב – לתמוך בתכנית המושתתת לא על שנאה הדדית אלא על שיתוף-פעולה לתועלת הדדית.

נשמעות אצלנו דעות, שכל עוד לא בא מפנה במחנה הערבי נהיה בבחינת שב ואל תעשה. אבל נראה לי שזוהי עמדה מוטעית, ותהיה זו שגיאה חמורה מצד האחראים למדיניות ישראל אם ישלימו עם המצב הקיים וישאירו את חופש הפעולה לסכסכנים וזורעי-שנאה למיניהם. כדי להביא למפנה יסודי דרושים מצדנו יוזמה ופעילות, ניצול כל האפשרויות, הרבה טאקט והבנה של הגורמים הפסיכולוגיים. גישתנו הנכונה לבעיית הממשל הצבאי ושילוב פתרונה של בעיה זו בהקמת חזית משותפת לצורך תזוזה ביחסים בין ישראל ושכנותיה, עשויים לשמש דוגמה למה שניתן לעשות בתחום חשוב זה.