ויתור ודם
ויתור ודם
איכה ירדנו פלאים? לפני עשר שנים נדד אוסישקין הישיש מעיר למושבה ולקיבוץ ושאג: החלוקה איננה אתחלתא דגאולה, החלוקה היא סתימת הגולל על חזון הגאולה. אוסישקין לא היה "רומנטיקון". הוא היה איש אדמה. ה"רק-כך" שלו היתה הקופסה ולא הרובה. אף על פי כן - ואולי גם משום כך - ראה בחלוקה לא פתרון, כי אם אסון; כי החלוקה לא תתן לנו לא אדמה, לא עליה גדולה, לא התנחלות. החלוקה תתחיל בנתוח-דמים ותסתיים במרחץ-דמים.
היום לא נמצא אף מנהיג אחד, לא מ"ימין" ולא מ"שמאל", שירים קולו נגד הפשע של ביתור המולדת. הכל שותקים. יותר מזה: הכל צוהלים. וכאשר "המנהיג" מכריז, כי "ההכרעה כבר נפלה" וכי יהודה תקום כמדינה עצמאית - לא נמצא אף אחד שיקום כנגדו ויזעק: על יהודה אתה מדבר? על יהודה בלי ירושלים, בלי חברון? על יהודה בלי יהודה?
איכה ירדנו פלאים? המחשבה שלנו היתה למחשבה אוטומטית. בווין והמופתי אינם רוצים בחלוקה - סימן שהחלוקה היא טובה ליהודים. החשבון פשוט מאד. כל מה שרע לבווין ושותפו טוב לנו.
מחשבה-לא-מחשבה היא. בווין רוצה שנושמד. המופתי רוצה שניעלם מתחת שמי ה'. אם כן הבה ונצהל שעדיין ישנם יהודים בעולם ובארץ-ישראל; הבה ונכריז על נצחון כביר שלנו על אויבינו: אנו חיים ולא מתנו!
החלוקה הוצעה. היא עדיין לא בוצעה. אין יודע, האם, מתי וכיצד תבוצע. האויב מחזיק הרבה חיצים מורעלים באמתחתו. דמיונו של בן-גוריון השיאהו להציע לפקידי האויב, המתנכלים לעצם קיומנו להישאר פקידים תחת ממשלתו. מוקדם מדי וטפשי מדי. פקידיו של קנינגהאם עוד אינם ממהרים ליהפך לפקידיו של בן-גוריון. הודעת קריץ'-ג'ונס על פנוי במשך "תקופה מוגבלת" (מבלי לנקוב כל תאריך) מלמדת אותנו עד כמה לא השכלנו עדיין לקרוא אנגלית.
אבל בינתיים כבר הספיקה הדיפלומטיה של הכסילים הצוהלים להשיג כמה הישגים היסטוריים.
הישג ראשון: המלצות הרוב של וועדת החקירה הפכו ל"מכסימום יהודי".. על כן כבר הוצעו קיצוצים. אמריקה הציעתם. ברית-המועצות דברה על רביזיה מוחלטת של הגבולות. השאיפה הכללית תהא להשאיר מינימום של ערבים במדינת החלוקה. ואת זאת אפשר להשיג רק על-ידי צמצום השטח. זו תהא גם "שאיפת שלום". סוף סוף יהיה צורך לצעוד כמה צעדים לקראת ג'מאל חוסייני, כדי לנסות למנוע מכסימום של רוגז ומכסימום של כפייה. עוד תרבו נחת מן הדיפלומטיה הסוכנותית.
הישג שני: בהיסטוריה יירשם, כי בעמוד ארץ-ישראל בפני ביתור, הפקירו היהודים את שלמות מולדתם והפקידו את שלימותה בידי... הערבים.
הישג שלישי: העולם רשם לפניו, כי, כדי לחלק את ארץ-ישראל המערבית ולהקים בחלקה מדינה עברית, הוא נדרש להלחם נגד הערבים ורק נגדם.
הישג רביעי: אם כי ההחלטה הסופית של או"מ טרם ידועה, הועמדו המוני העם תחת היפנוזה, המשתקת כל התנגדות להחלטה קטלנית. אין אומה שקבלה החלטה של או"מ הנוגדת את האינטרסים שלה. רק עמנו התחייב מראש "לעשות ולשמוע" אף-על-פי שהוא עלול להצטוות להיכנס לגיטו שהוקצב על-ידי מוריסון.
המצב הוא עדיין מעורפל מאד. הסכנות עצומות. אבל ארבעת "ההישגים" הללו כבר הושגו. ואת פרי הבאושים שלהם נאכל אנחנו ויאכלו בנינו.
ודאי: אפשר להבין לרוחם של ההמונים, השומעים בשמחה את השם המפורש "מדינה יהודית" יוצא מפי נציגה של ברית-המועצות, או מפי דוברה של אמריקה. רבים הכיסופים למלכות ועמוקה השאיפה לעצמאות, אולם אנחנו, אשר את כל חיינו הקדשנו למלחמת העצמאות, רשאים לדרוש מפטריוט עברי שיחשוב - שיחשוב גם על המולדת השסועה וגם על העם שיופקר. הגידו ברורות: כמה יהודים תכניסו למדינת החלוקה, אם תקום? הלא יספיק כח ראייתכם לחזות בעוד שנתיים משטרה יהודית מגרשת "עולים יהודיים בלתי חוקיים", שאין מקום עבורם?
וגם על הצד השני חשבו. ראיתם את בניכם הלוחמים כיצד הם הביאו שלטון אדיר לידי פשיטת-רגל. ראיתם כיצד הם שינו את יחסי הכחות בארץ-ישראל. משום-מה תיסוגו באמצע הדרך? משום-מה תמכרו נחלתכם לזרים? הן אפילו הברירה בין מלחמה לבין שלום איננה קיימת. כי מלחמה בין-כה-וכה תהיה. למה לוותר ולשפוך את דמנו? למה לשפוך את דמנו כדי לוותר?
במשך שנים ספורות צעדנו צעדי-ענק לקראת הגאולה. אנו יכולים לנצח. והתנאי הוא: לסתום את פי הצוהלים המחריבים ולהניף את דגל ציון מעל ציון כולה.
