ויצמן מיעץ להמתין

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ח כסלו התש"ח, 1 בדצמבר 1947
מתוך:
במחתרת כרך ד' ע"מ 100-101
נושאים:
מחתרות - הגנה, המנדט הבריטי, עליה בלתי לגאלית. תפוצות - הסוכנות היהודית. אישים - זאב ז'בוטינסקי, חיים ויצמן. ריכוז האומה - עלייה סלקטיבית, שיבת ציון. מורשת ישראל - שואה. הסכסוך הישראלי פלסטיני - תכנית החלוקה
בכרוז זה מותח מפקד האצ"ל על חיים ויצמן וטוען שויצמן כפי שבעבר לא התייחס אל סבלם של יהדות התפוצות ממשיך לעשות זאת גם בעת זו כשהוא מייעץ להמתין עם העלייה עד שתקום המדינה העברית.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 ויצמן מיעץ להמתין

עוד מים רבים - ודם רב - יזרמו בירדן עד שתוקם על תלה מדינת החלוקה. אולם ד"ר וויצמן, המתיימר להיות נשיאה, כבר החל לגלות את אופיו של אותו משטר, שהוא רוצה להשליט במדינה המקוטעת.

ד"ר וויצמן כבר טען להגבלת העליה אפילו ממחנות הרכוז. לדעתו אסור למהר. צריך לשמור על ה"יציבות" של המדינה הצעירה. צריך לחלק "סרטיפיקטים" בשם וויצמן במקום הסרטיפיקטים שחולקו בשם קנינגהאם. אנשי המחנות צריכים להשאר עוד שנים במקומותיהם "לטובתם".

זוהי "הצהרת המדיניות" הראשונה של הישיש העוור שהחל את הקריירה שלו בהפקרת רוב בנינו ורוב מנינו של העם לניוון ולכלייה בגולה ורוצה לסיים אותה בהפקרת שארית הפליטה לניוון וליאוש. לא למהר!

אכן, ד"ר וויצמן לא מיהר מעולם. הוא ראה את סכנת ההשמדה הצפויה למיליונים יהודים - ולא מיהר. הוא ראה מיליונים שחוטים וחנוקים ועוד לא התחיל למהר. הוא תמיד שמר על שלוות נפשו ועל מתינותו. הוא תמיד יעץ לחכות בסבלנות, עד שאלה ששמעו בקולו - או נאלצו להכנע לשיטתו - חדלו לסבול בכלל...

אנחנו יודעים, שמדינת החלוקה[1] תגרום כעבור שנה-שנתיים לטרגדיות חמורות בקרב העם. אנחנו הזהרנו השכם והערב כי ממשלה יהודית תצטרך לנעול את השער בפני אחים שיתדפקו עליו. ועתה בא ד"ר וויצמן ואישר את זאת. אבל, למען השם, הרי לפחות את כלואי המחנות אפשר יהיה להעביר ללא דיחוי לשטח שבו תשלוט ממשלה יהודית.

גם בזמן שהבריטים שלטו בכח הזרוע בארצנו היינו מתרים נגד "השאננים בציון", היודעים באילו תנאים חיים אחיהם ואינם מוכנים לסכן מאומה ולהקריב מאומה כדי לפרוץ עבורם את שער הגאולה. אבל אז ידענו, כי אנו עושים לפחות באופן חלקי את חובתנו. היתה העפלה. והיתה מלחמה. אמנם, גם ההעפלה הטילה - לאחר כניעת הסוכנות וה"הגנה" - את כל נטל הסבל על כלואי-המחנות שהעפילו לעלות, ורק מלחמת המחתרת העברית, עם כל הסבל וההקרבה הכרוכים בה, כיפרה על חרפת הכניעה "הרשמית" והצילתנו מנגע האנוכיות הטמאה. אולם אם תקום ממשלה יהודית, ואם בידיה ימצאו המפתחות לשער הגאולה - האפשר יהיה למצוא כפרה לחרפת ההפקרה?

ד"ר וויצמן מעיד על עצמו שהוא חסיד "השמרנות". אך ד''ר וויצמן שוכח, כי אנחנו חיים במהפכה מתמדת. אין אפשרות ואין זכות להשאיר את שארית הפליטה בגיא-הדמעות אפילו יום אחד מעל הזמן הנדרש לסידורים הטכניים בהעברתם ההמונית למולדת. ואל יגידו לנו, כי הדבר יהיה בלתי אפשרי מבחינת שכון ומשק. המושגים "השמרניים" נופלים במפעל הצלה לאומי. האנשים אשר במחנות מוכנים לכל סבל, ובלבד שיינתן להם לנטוש את האדמה הארורה ולעבור לארצם. ואילו אנו כאן חייבים להיות מוכנים להתחלק אתם עם כל יחידת דיור ועם כל פת-לחם, כדי להקל על סבלם כשיבואו. אסור שיהיו בימים כאלה בעלי פריביליגיות. מי שיש לו דירה מרווחת יכניס אחים ניצולים, עד אשר יקומו עבורם משכנות קבע. תהא הסולידריות הלאומית מלאה. אל יהיה מקום בקרבנו לאגואיזם של בעלי-שררה או בעלי-כסף. אחוות אחים איננה יכולה להישאר מליצה. היא מוכרחה להתגשם בחיים היום-יומיים.

ישכח נא ד"ר וויצמן את "שמרנותי", שאליה התרגל מימי קבלו את כל אשר ציוו עליו המושלים הבריטיים. שמרנותו זו כבר המיטה אסונות מחרידים על עם ישראל. הן היא שסיכלה את תכנית נורדוי בשנות העשרים והיא שעמדה לשטן בהגשמת תכנית הפנוי - תכנית ההצלה - של ז'בוטינסקי בשנות השלושים. והתוצאה היתה: ששה מיליון יהודים שהפכו לאפר. וכי לא די בזה?


[1] בלי ירושלים, בלי יפו, בלי הגליל המערבי, בלי לוד ורמלה ועוד. עם קרוב לחצי מיליון תושבים של אוכלוסיה כללית של למעלה ממיליון תושבים