ווייצמן
ווייצמן
ודאי, אין זה אלא מקרה, ששני המאורעות אירעו ביום אחד. ובוודאי מקרה הוא, שהיום היה יום פטירתו של הרצל. אבל ישנם מקרים כה סמליים וכה רבי משמעות, עד שהם דורשים חשבון נפש מיוחד.
אמש, ביום הזכרון להרצל, הועמדו שלשה צעירים עבריים בסכנה ישירה של מוות עבור עמם ומולדתם; ואמש הופיע בפני וועדה בין-לאומית ישיש אחד שהזמין מיזמתו הוא, את סכין הניתוח, בו צריך לבתר לגזרים את גופה של המולדת.
הישיש הזה מלמל משהו על "בושה וכלימה". וכוונתו היתה לאלה, העולים בשירה על גרדום למען אותו עם, שהוא, הישיש, העוור - תרתי משמע - הפקירהו לפני שנים כ"אבק אדם", ולמען אותה ארץ, שהוא סייע, הן מתוך עוורון והן מתוך הטעיה מכוונת, לשעבדה בידי העריצים הבריטיים.
ד"ר ווייצמן התוודה. אך בפני מי ועל מה הוא צריך היה להתוודות? לו היה ישר עם עצמו, הוא לא היה מבקש סליחה אצל נציגי עמים, שנלחמו על חרותם, על כך שבני עמו נלחמים, סוף סוף, על חרות ועצמאות. הוא צריך היה, ביום השנה למות הרצל, ללכת שמה, לקבר השומם בווינה ולמחנות חיסורים שבקרבתו. שם הוא צריך היה להוריד את הראש ב"בושה וכלימה" ולזעוק בשארית הכוחות: אשמתי, בגדתי, - סלחו לי.
כי שלושים שנה התכחש ד"ר ווייצמן לתורת הרצל. מדינה? למה לנו מדינה? שיבת-ציון המונית? למה לנו להחפז? "חכינו אלפיים שנה - נחכה עוד כמה שנים". תורת שקר זו היתה תמיד בפי ווייצמן, ותוצאותיה נראות לעין - או לעינים הרואות אותן - בכל רחבי אירופה וגם על אדמת המולדת הנאנקת תחת מגף המשעבד האכזרי.
עתה מבקש הישיש שתוקם "מדינה יהודית", שלה הוא לעג במשך שלושים שנח בכל כוח ה"חויזעק" הגלותי אשר בו. אך מה היא "מדינתו"? קריקאטורה וגיטו. מה הוא מציע? לבתר את ארץ ישראל המערבית, לאחר שהוא וויתר, כביכול בשם העם, על עבר הירדן מזרחה. לגמור, לגמור את התהליך ההיסטורי שאין מנוס ממנו; לגמור עם החזון של מולדת חפשית ושל עם חפשי-את זאת הציע ווייצמן לוועדה הבין-לאומית.
באותו זמן עצמו הופיע שליח התליין בתא המוות בעכו והודיע לשלשה צעירים עברים: גזר-דינכם אושר. והם? הם קבלו את הבשורה בבת-צחוק על שפתים ובשיר בלב. כי הם יודעים: לא הישיש, שהיה עוור בטרם טחו עיניו, ינצח; הם הצעירים, שעוד אמש היו אלמונים, הם ינצחו. כי הם מחזיקים את הדגל, את דגל החופש, בידים בטוחות; כי הם מוכנים לקדשו בדם לבם; כי לא עם המוות הם דרים בתאם הבודד, אלא עם חיי נצח.
הרצל לימד את התורה הזאת. והיא אושרה - מה רב משמעות הוא המקרה? - ביום השנה למותו.
מי שמשמיט את הדגל - מביא בושה וכלימה על עמו ועל עצמו.
מי ששומר אמונים לדגל - הוא המנצח.
