ובכן, כולם אשמים

 ובכן, כולם אשמים... 

(מעריב, --)

א.

מספרים, כי על סף מלחמת ששת הימים, אמרה מזכירת מפא"י דאז, הגברת גולדה מאיר, בהביעה התנגדות קיצונית להקמת ממשלת ליכוד לאומי, כי לא דרושים "לנו" (למפלגתה) שותפים לניצחון. אם הסיפור הוא נכון (באחד הימים, או הלילות ההם, ניסתה גברת מאיר לשכנעני שגח"ל יצטרף לממשלה בלי רפ"י). יש יסוד לשער, כי עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, חזרה לליבה של ראש הממשלה דהיום הרגשתה מלפני שש שנים ומחצה. אולם במהרה התברר, כי המלחמה האחרונה החלה עם כישלון התחלתי מחריד. בהערכה זו הרחיקה ראש הממשלה לכת מכל מבקריה. היא אמרה לפני ציונים מאנגליה כי ב-48 השעות הראשונות התעורר החשש שאנו מפסידים במלחמה. במלים אחרות, נשקפת לנו, בהנהגתה של הגברת מאיר וחבריה, סכנת שואה. העם, אשר לא ידע דבר, הועמד על סף התהום. עד כדי כך...

במשך 16 ימים תמימים נעשה ניסיון, מחושב, שיטתי ונואש, להסתיר את הסיבה האמיתית, אשר קירבה את ישראל אל עברי פי פחת. לדיון ציבורי הועמדה, בכל העיתונים וכלי התקשורת ההמוניים, השאלה, האם צריכים היינו להקדים ולתקוף את אויבינו, בטרם יסתערו עלינו. בשבועיים האלה, מיום הכיפורים ועד הפסקת האש, היה העם נתון להשפעה חד-צדדית של התעמולה הרשמית. הוצע לנו, חזרו ואמרו חברי הממשלה, לפתוח במלחמה, ואילו אנחנו נושאי התבונה הטהורה, סירבנו לקבל עצה רעה זו. האופוזיציה נמנעה, כל ימי הלחימה, מלהגיב על דברי התפארות-השווא של בעלי השררה. כך עריכה לנהוג סיעה פטריוטית, הנושאת באחריות לעתיד העם ושלומו, לא פחות, לעתים יותר, מהרכב מסוים של ממשלה. נציגי הליכוד יזמו, במוצאי יום הכיפורים, הפסקה מיידית של תעמולת הבחירות והסכימו, בלא היסוס, לדחייתן, כל עוד נמשכו הקרבות, בכנסת, ומחוצה לה, הודענו, כי אמנם יש שאלות לגבי מה שאירע בין כסה לעשור, אך אנו דוחים את הצגתו. אפילו השארנו, במשך שבועיים ומעלה, את השדה פתוח לחורשי-תעמולת-ההטעיה. אין להצטער במידה כלשהי על הבלגתנו. האינטרס הלאומי קודם למפלגתי.

אבל דווקא האינטרס העליון של האומה חייב אותנו, בבוא העת לא להשוות עוד, להעמיד לדיון ציבורי את השאלה האמיתית, שהביאה עלינו, כדברי ראש הממשלה, סכנה איומה ותוצאות טרגיות. מדוע לא גויסו המילואים ולא קורבו כוחות השריון והארטילריה לקווי החזית, לפני יום הכיפורים, על אף המידע המצטבר, החל מערב ראש השנה, על הריכוזים הגוברים של צבאות מצרים וסוריה? בקשר עם שאלה זו, שוב נוכחנו לדעת כי האמת מנצחת. האמונה בניצחונה נחשבת ל"תמימה"; אין מציאותית ממנה. למנגנון ההסחה הרשמי לא הועילו כל קציני ההסברה וכלי התקשורת. אין עוד בית בישראל, שבו אין שואלים, מדוע בין ראש השנה ובין יום הכיפורים, לא גויסו המילואים. מדוע הומט עלינו האסון של הגיוס החפוז. מקלקל השורה,  ה מ א ו ח ר ,  החל משעות הבוקר של יום פתיחת ההתקפה המשולבת?

ב.

בכנסת, עדיין ניסתה הגברת ראש הממשלה להתייצב נגד האמת. היא הכריזה בדרמטיות הראויה לתכלית טובה יותר, כי מאז הובא לפניה עניין גיוס המילואים, היא החליטה על צו גיוסם "במשך עשר דקות". אבל הגברת מאיר מיאנה להסביר לבית הנבחרים. באיזה יום חלפו אותן שש מאות השניות הגורליות. ניסיון הסתרה זו לא עמד לה. כל 119 חברי הכנסת ידעו כבר, כי עשר הדקות היו חלק של שלוש שעות בין 4 לבין 7 בבוקר ב... יום הכיפורים עצמו. איחור נורא. למה, גבירתי ראש הממשלה, בהיותך ממונה, בתוקף תפקידך על שירותי הביטחון, לא הורית, או לא הצעת להחליט, על גיוס המילואים, יום או יומיים או שלושה ימים, ועוד, לפני יום הכיפורים? המידע המוסמך על ריכוזיהם של כוחות האויב היה בידיך ובידי חבריך להתייעצות. מדוע לא החלטתם לגייס את כוחותינו; למה החלטתם לא לגייסם?

בין נאום בלונדון לבין ראיון באוסלו גילתה לנו ראש הממשלה, כי האחיתופל, אשר את עצתו דחתה, היה ראש המטה הכללי לצבאנו. אבל שלא כמו בכנסת, היא הוסיפה בנורבגיה להסביר, כי הרמטכ"ל הציע לה לתקוף את אויבינו בחיל האוויר. מדוע רק במטוסים? הסיבה ידועה היום לכל איש בישראל, על הקרקע לא היו לנו, בקרבת הקווים, כוחות לעריכת התקפה מונעת. היכן הם היו? הווה אומר, הרחק, הרחק מן החזיתות. שמעתי, באחד הימים האלה, אדם רם מעלה אומר: "עד היום אני אוכל את לבי על שלא גייסנו את המילואים לפני יום הכיפורים". אני מייעץ לו לשמור על לבו. איבוד עשתונות, אף מתוך צער רטרואקטיבי, לא יועיל לעם ישראל במבחניו, אשר לא כולם הם כבר מאחוריו. אבל הכאב בלב על משגה מחריד, עם תוצאותיו החמורות, ילווה אותנו כל הימים. הכל היה שונה, בלחימה אף במדיניות, אלמלא ליקוי המאורות בין כסה לעשור.

זהו כישלון ההנהגה, אשר תבעה לסמוך עליה, בענייני ביטחון, ללא סייג, או פקפוק. אולם לאחר שהוא חדר לתודעת הציבור כולו, ניתן האות לקרוא בקולי קולות, כי כולם אשמים! תופעה אופיינית. לניצחון לא דרושים "לנו" שותפים. לכישלון כולם שותפים.

ג.

האמת ניתנת להיאמר, כי לא ראש המודיעין לשעבר, מר עמית, החל בהשמעת הטענה האווילית הזאת, במפגש טלוויזיוני; קדמו לו עיתונאים, באין ספור מאמרים. יש ביניהם המכריזים: כולם אשמים, גם הממשלה, גם האופוזיציה. אחרים עושים הסדר כלשהו ומצהירים:  כ ו ל נ ו  אשמים. בהודעה השנייה, יש פחות כיעור, אך לא יותר אמת.

בתמצית, ניתן לקבוע, כי עיתונאינו הנכבדים, כובם ככולם, הסבירו, השכם והערב, כי אמנם, בענייני פנים אפשר לבוא בטענות רבות, אף קשות לממשלה המכהנת,א בל בשאלות חוץ וביטחון יש על מי לסמוך. בלשון עממית: כפי שהיו אצלנו סמוך-עליניקים, רבו בביתנו סמוך-עליהם-ניקים. מעצבי דעת הקהל לא פסקו להדגיש, כי יש לנו הנהגה הקרויה ביטחונית, אשר הוכיחה, לתמיד, את פיקחותה הפרגמאטית. בא יום, טרגי מבחינה לאומית, והוכח, לעיני כל, כי בשאלה הפרגמאטית ביותר: גיוס מילואים זהיר מול ריכוזי אויב גוברים היתה ההנהגה לא-פיקחית ואף לא מפוכחת. מחברינו הנכבדים עומדים, כמובן, נדהמים מול גילוי מרעיש זה. אלה, אשר עליהם כתבו, כי אינם מסוגלים לטעות, עשו את הטעות החמורה ביותר. אם כן, טעו העיתונאים. הייתכן? המוצא מן הסבך, או מן התסביך, הוא בטענה, כי כולם אשמים, או לפחות, כי כולנו אשמים.

מעולם לא שמענו במדינה חופשית, שבה פועלת ממשלה נבחרת, טענה אנטי-דמוקרטית כזאת. מילא, במדינה טוטליטרית. זוכר אני היטב את נאומו של סטלין לאחר התקפת גרמניה על ברית המועצות, בעלת בריתה. ימים מספר לאחר התחלת המלחמה, עם התאוששותו של הרודן מן ההלם, הוא הציג לעצמו, ברדיו, את השאלה: ההיתה זו שגיאה לחתום על חוזה-אי-ההתקפה עם שליטי הרייך השלישי? וכפי ששאל כך השיב לעצמו? ודאי שלא. בחוזה ריבנטרופ-מולוטוב, או סטלין-היטלר, חילקו רוסיה הקומוניסטית וגרמניה הנאצית אזורי השפעה באירופה, ובעקבותיו  לא שעה סטלין לכל האזהרות, ממזרח וממערב, מטוקיו ועד וישי, של אנשי המודיעין המפורסמים סורג' וטרפר וכן של השגריר הבריטי קריפס, כי גרמניה עומדת לתקוף בסוף יוני את רוסיה. סטלין אף לגלג על המזהירים האלה. מחמת טעותו זו, עמדה רוסיה לכרוע וניצלה אך במחיר דמים נורא. אבל הוא לא אשם. אחרים אשמים. וסמוך עליו: הוא כבר ימצא אותם. כך היה בעולם האפל ההוא.

אבל במדינה דמוקרטית? כלל גדול הוא, כי הממשלה מנהלת את ענייני האומה, כי היא האחראית לפעולותיה ומחדליה, ואין זולתה האחראים להם. בעד משגים, או מחדלים, הרבה פחות חמורים מחליף פרלמנט ממשלה, אפילו בהסכמת תומכיה, או עם משנה את הרכבו של בית הנבחרים, המוציא מתוכו ממשלה חדשה. אבל אצלנו כותבים עיתונאים, המטיפים כל ימות השנה לדמוקרטיה, כי בעד מחדל ממשלתי ברור ומזעזע, אין הממשלה אחראית אלא – כולם אשמים. במלים אחרות, תעשה ממשלה נבחרת  אשר תעשה, יש להשאירה על כנה. יש לפקפק, אם אי פעם ניתן ולציבור, ובמיוחד לדור הצעיר, חינוך אנטי-דמוקרטי יותר, מאשר בהטפה החסודה לאשמת הכל.

ד.

ראש הממשלה נותנת יד למסע הסילוף הצדקני הזה. היא אמרה לציונים מחוץ לארץ, כי העם בישראל הרדים את עצמו ולא שם לב לאותה המלחמה. טעות, שום עם אינו מרדים "את עצמו". ההנהגה היא שיכולה להרדימו, או להעירו. האמת היא שהממשלה של היום לא פסקה להרדים את העם בישראל והיא עצמה נמה בשעת שיא הסכנה המתגברת.

שר החוץ מוצא עוז בנפשו לדבר בימים אלה, על רעות-רוח, או גירסה ביטחונית שיש לסלקה. עברתי לאחרונה, לשם רענון הזיכרון, על פרוטוקולים מסוימים, בין השאר מצאתי בהם ציטטה מדבריו של מר אבא אבן באמריקה, יוצאת מפיו בתוספת ביקורת. בארצות הברית הכריז שר החוץ של מדינת ישראל, כי האפשרות שהערבים יצאו למלחמה נגד ישראל היא אפס! אני טענתי, כי בהכרזה זו יש התגרות באויבינו, והיא מיותרת לחלוטין.

בשנים, בוודאי בחודשים האחרונים, לא היה כמעט חבר ממשלה אחד, אשר לא התפאר בפומבי, כי "האופציה של מלחמה" נסגרה בפני הערבים. הדיבור המרדים הזה חזר ונישנה, הוקלט ושודר, באוזני כל העם, חודש אחר חודש, אם לא שבוע אחר שבוע. אחר כל אלה, אומרת ראש הממשלה, כי "ישראל הרדימה את עצמה". אז שוב, במלים אחרות, כולם אשמים, בעוד סם ההרדמה חולק, במנות גדולות, בידי הממשלה, המופקדת על ביטחוננו. והן ההנחה המקובלת, היתה כי (סמוך עליהם) הממשלה יודעת את העובדות, מפענחת את הצופנים, מגלה סתרי תורה. ומה יודעת האופוזיציה? על גישה זו שמענו וקראנו כל ימות השנה אך בבוא המחדל, בהתרחש הכישלון האסוני, מי האחראי להם? תשובתם של מעצבי דעת הקהיא היא: אלה, אשר לרשותם עומד המידע הסודי, ואלה אשר להם הוא אינו נמסר כלל, אשמתם מחולקת שווה בשווה. מותר להניח, כי מעולם לא הוכח באופן ברור יותר, כיצד "שיוויוניות" מלאכותית יכולה לגרום עוול חמור יותר.

נשער בנפשותינו, כי מלה אחת מרבבות המלים המרדימות, של חברי הממשלה ותומכיה, היתה יוצאת בשלוש השנים האחרונות, מפי, או מתחת לעטי. איך היו מגלגלים אותה? אך אין. יש עוד עובדה מחמירה. דברי ניתוח ואזהרה נתקבלו בלגלוג של בורות מתנשאת.

ביום ה-4 באוגוסט 1970 אמרתי לכנסת ולעם: "איננו דנים היום במשבר ממשלתי, שהוא מאחורינו, אלא באפשרות של שבר לאומי, שהיא עודנה לפנינו". בשבועיים לפני מלחמת יום הכיפורים צפיתי בטלוויזיה בתכנית נורא מתוחכמת של המערך, בה נעשה ניסיון להלעיג, לפחות שש פעמים, על "השבר הלאומי", כאילו חזרתי, מעל במת הכנסת, על המלים האלה חצי תריסר פעמי, יתבוננו נא המתלוצצים בדברי המוקיוניות שלהם – ואולי יבושו. היכלמותם תהיה ראשית ההבראה, להם ולעמיתיהם.

ביום ה-12 1970 באוגוסט אמרתי באוזני ממשלת – האשליה – והמחדל:

"בשבת בבוקר נאמר לעם כי ייתכן שנפתח סיכוי לשלום. אני מכחיש זאת. במלוא האחריות שאדם בישראל נושא על תפיו, אחר כל מה שעבר עלינו בדור ההשמדה והתקומה, הריני מודיע לבית ולאומה, כי על פי המציאות אנחנו הולכים לא לשלום ולא לביטחון. לפנינו, בעתיד הנראה לעין, אחת משתי האפשרויות: או שאנו הולכים להסדר עם מלחמה, או שאנחנו הולכים למלחמה בלי הסדר".

האפשרות השנייה, שבפניה הזהרתי במפורש, התגשמה. לא היה הסדר. באה לנו המלחמה הנוראה. בין האזהרה לבין התגשמותה מבדילות שלוש שנים. על מספר זה של שנים ניתן לומר, כי תקופה קצרה היא, או זמן רב הוא. בשני המקרים, אין לשלול את רצינות האזהרה שנתאמתה.

ביום ה-25 באוגוסט 1970 הזהרתי מפני התוצאות החמורות, שיבואו בעתיד, של קירוב הטילים על ידי המצרים לעבר תעלת סואץ, מתוך הפרת הסכם הפסקת האש של אז. עדיין היה נאצר שליטה של מצרים. וכך אמרתי: אם יחליט נאצר לפתוח באש – ובידיעת המציאות עלינו להניח, כי אין שום ספק שיבוא יום כזה – יהיה לאויב יתרון מכריע בשריון ובארטילריה, והפעולה הברוכה של חיל האוויר יהיה קשה מאוד לבצעה, בלי אבידות, במספר ניכר, בקרב טייסינו ומטוסינו". בכאב, אשר אין לו שיעור, יש לקבוע, כי גם אזהרה זו התאמתה.

מאוגוסט 1970, ועד אוקטובר 1973, נקראנו להסכים, כי עניין הביטחון הוא בסדר, וכי עלינו לתת עדיפות לשאלות פנים. סירבתי לנהוג כך. בעיות המשק והחברה הן חשובות מאוד בעיניי, אך הביטחון הלאומי היא לנו שאלת הקיום עצמו. בכל הזדמנות, בעל פה ובכתב, עמדתי על שאיפת אויבינו המתמדת להשמידנו, ועל החשיבות העליונה של קיום זכותנו על ארץ ישראל, המשולבת בזכותו של עמנו לביטחון ושלום. בגלל סירובי זה, כתבו עיתונאים מחוג או מסוג מסוים, כי אני "חי בעבר". מי יתנני וטעיתי. אך התברר, כי הם חיו בעבר של אוגוסט 1970, ואילו אני, בעוונותיי הרבים, הבעתי דאגת-אמת לעתיד הנראה לעין.

כולם אשמים? האמת הפשוטה היא, כי לא כולם הרדימו, ולא כולם הורדמו. אבל אפילו היו הכל נמים, עדיין היתה זו חובת הממשלה לנקוט אמצעי זהירות פשוט לנגד ריכוזי אויב, הידועים לה, כדי להגן על עם העלול להיות מותקף. ריבונו של עולם, את מי באת להעניש על שנטלת משרינו את השכל הישר? על ממשלה כזו אין עוד לסמוך. חפצי חיים אנחנו: משום כך עלינו לשנות את הרכבה, במהרה.