התקיף והתקף

מר פרץ ברנשטיין, נשיאם של הציונים הכלליים לשעבר, טען, מעמודי עתונו, כי היה זה מחריד לראות, במושב המיוחד של הכנסת היוצאת, את ראש מפא"י בהתפרצות שנאתו. אמנם, מדגיש בעל המאמר הראשי ב"הבקר", רגילים היינו עד כה לבטויי שנאה של מר בן־גוריון ליריבים מסויימים; אבל הפעם היתה שנאה איומה לכל. "והמחזה היה מחריד".

שלא כמר ברנשטיין הנכבד, לא ניתן לי להשתתף במושב, שלפני האחרון (?), זה של הכנסת הרביעית. בגל סבות, אשר הזמן גרמן, לא יכולתי ביום ב' האחרון לעלות לירושלים. אבל קרא קראתי, למחרת היום, את הדין והחשבון הסטינוגרפי של דיוני הכנסת. "ראיתי", איפוא, את השנאה, עליה לן וממנה נחרד מר ברנשטיין, גם אם לא שמעתי אותה; חשבתי בה, אף אם לא נשמתיה. אבל לא נחרדתי. שאלה של הרגל היא, מר ברנשטיין בעצמו אמר, כי הוא היה רגיל לראות את מר בן־גוריון בשנאתו אל יריבים מסויימים.

המותר לי להניח, כי הכוונה היתה קודם כל, או לפחות בין השאר, לידידי ולי? הרחבת המסגרת של אלה, כלפיהם פורצת השנאה הנזעמת, אינה אלא בעיה כמותית. בשבילנו אין בה כל חדש. אנו רגילים, ומה לנו, כי נלין או נחרד?

גם בתופעה השניה, הקשורה בהופעתו של ראש מפא"י בכנסת, אין כל חדש; ואין בה כדי להחריד, אף אם יש בה, בגלל סבות ממלכתיות כלליות, כדי להדאיג. ראש הממשלה המפוטרת, כדברייו, על ידו, אשר נאם פעמיים, באופן רשמי בשמו הפרטי, שוב לא דבר לענין. והשאלה הממלכתית היא, לא עד מתי הוא יוסיף שלא לדבר לענין, אלא עד מתי יורשה לו, בבית הנבחרים, לדבר שלא לענין.

בכל הפשטות: מה למטה הפלמ"ח ולפירוקו בשנת 1948 ולחוברת הסברה, זו או אחרת, שהופצה ביחידות הצבא בשנת 1961? אדרבא, יקום בר־דעת כלשהו, אם מן המרוחקים ממר בן־גוריון, או אף מן המקורבים אליו, ויוכיח, כי יש קשר כלשהו, ממשי או הגיוני, בין שני הנושאים האלה. אין לי, כמובן, שום סמכות לדבר בשם הפלמ"ח, מפקדיו או אפוטרופסיו הפוליטיים, אבל משער אני, כי אף הם לא יכחישו, כפי שמעולם לא ניסו להכחיש, שהיתה שיאפתם המוצהרת בשנת 1938, להוסיף ולקיים, במסגרת הצבא, את הפלמ"ח על יחידותיו ומטהו. האם פירושו של שר הבטחון, שלש עשרה שנה לאחר מעשה, כי השאיפה ההיא משמעותה היתה להוציא חלק מן הצבא ממרות העם, היא נכונה, כפי שהוא טוען, או סלפנית, כפי שזועקים מרגלילי ומר אלון, זו שאלה אחרת. לא לי להכניס ראשי בין הניצים. אבל מה בין פלוגתא זו, על עובדא בעבר ועל פירושה, לבית הבעיה דהיות של הוצאת חוברת צבאית בעלת הדרכה פוליטית? מדוע אין בית הנבחרים בישראל, בניגוד לכל הפרלמנטים בעולם, יכול לזכות לשמוע מפי ראש ממשלה מסויים תשובה נורמלית, משכנעת או נטולת כח שכנוע, שלמה או חלקית, חיובית או שלילית, לנושא העומד לדיון – לנושא? אם ההדרכה הפוליטית, הכלולה בחוברת הצבאית, היא בסדר מבחינת תקנות הצבא ותקינות יחסיו עם האזרחים, בעלי ההשקפות המדיניות השונות, בשורותיו ומחוצה להן, למה דרוש מטה הפלמ"ח לשעבר, כדי להוכיח זאת? ואם ההדרכה, הניתנת בחוברת, היא מגמתית, במפורש או בין השיטין, ומשום כך מזיקה, בעיקר לצבא, ופסולה, מה יעזור ענין הפלמ"ח, כדי לסתור זאת?

חובה להציג, אחרי הסתייגות מבהירה, שאלה שלישית. כידוע, היו בין הפלמ"ח לבין המחתרת המשחררת מאורעות, מן החמורים והטרגיים ביותר. ויש רבים מקרב אנשי הפלמ"ח, שאינם מסתירים כלל את רגש  הבושה המקונן בלבם בגלל המעשים, הם או חבריהם עשו, כי נצטוו לעשות, נגד המחתרת בימי מרוד ישראל – בעוד מועד. יש גם אחרים. אבל שום מאורעות בעבר ושום יחסים בהווה לא יסתירו מנגד עינינו את העובדא ההיסטורית המכרעת, כי בצאת אנשי הפלמ"ח ללחום באוייב, הם נלחמו באומץ, בגבורה, מתוך הקרבה עצמית רבות תהילה. משום מה איפוא צריך דיון חוזר בפלמ"ח, היזום על ידי מר בן־גוריון, להיות, כרגיל, בעל תוכן שלילי ונימה מרגיזה? משום מה הוא צריך להיות מלווה בקריאות ובצעקות מרגיזות לב, כגון: לא אמת, אני אוכיח לך, אפרסם את המיסמכים, תבוא לוועדת חקירה, לא דרושה לי שום וועדת חקירה, זה סילוף, תן לדבר, אתה מתקלס באמת, אני אדבר עם מה שאני רוצה, ועוד וגרוע מזה? האם התופעה ששמה פלמ"ח ראוייה דווקא לדיון מעין זה? האם יש בו שיעור חנוכי טוב לדור שנלחם ולדור שצמח?

ב.

נעבור לאצ"ל. יש לי סמכות מסויימת לדבר בשם הארגון הלוחם והמשחרר, הקרוי בסרט "אקסודוס" הארגון סתם. אבל מה פתאום אצ"ל? מה שייך הארגון הצבאי הלאומי לחוברת הדרכה, אשר קצין החנוך הראשי בצבא ישראל הוציא, בשנת 1961 כדי ללמד את האזרחים־החיילים בינה, איך עליהם להבחין בין מועמדים בין רשימות, בין תכניות ובין סיסמאות? באמת תמיהה. אבל תמיהתי שלי קודמת. היא החלה בדיון הטרומי של החוברת, ביום צאת הכנסת הרביעית לפגרתה האחרונה. בדיון ההוא, על החוברת כמובן, הועלה בפעם הראשונה ענין הפלמ"ח ומטהו ומרותו ופירוקו. אז תמהתי, אף שאלתי את ידידי: ומה על האצ"ל? איך יכול מנהיגה של מפא"י לדבר על חוברת הדרכה בצבא ולא להזכיר, בגירסתו הנודעת שלו, את אצ"ל? התמיהה לא נמשכה זמן רב. בישיבה של יום ב' האחרון, שב ועלה ענין הפלמ"ח; ויעל שוב ושוב גם אצ"ל.

ומה אומר בשמו בהקשר זה? וודאי, אם אדם אוהב שנאה, הריהו שונא הכרת תודה. כפיות טובה של אנשים מסוגו של מר בן־גוריון היא חסרת תקדים. אלמלא המחתרת המשחררת ומלחמתה בשלטון הנכרי, לא היה מר בן‏־גוריון זוכה מעולם להיות ראש ממשלה ושר בטחון. אפילו מן הסרט אקסודוס, על אף סילופיו, הקרויים בפיו של ראש מפא"י עדין הבטוי "אי דיוקים", בוקעת עובדא היסטורית זו. מה היה אתו, או עם אלה הנקראים חבריו, או עם כל העם הזה, שהיה פה והגיע הנה, איש לא יוכל לומר. אבל ראשי ממשלה ושרים במדינה יהודית ריבונית הם לא היו, כי הרבונות לא היתה ניתנת, והמדינה לא היתה קמה.

מילא, כפייות והסילוף המתמיד והפחד מפני האמת ההיסטורית, אשר מאן דהוא, חזק בהרבה ממר בן־גוריון, אפילו בבטוי השנאה, לא יכול היה, לאורך ימים, לסתרה, או להורידה עמו שאולה. בכל זאת, יש לשאול, מה בין הנושא: חוברת הדרכה בצבא ישראל לקראת הבחירות המוקדמות לכנסת החמישית באוגוסט 1961 לבין גדוד האצ"ל, רב התהילה המקדשת, בירושלים ביולי 1948, או – המותר להוסיף? – עם האצ"ל כולו, הנרדף על צואר, מתוך שיתוף פעולה פטניסטי עם המשטרה הבריטית, בפקודת יושב ראש הסוכנות היהודית, בנובמבר 1944? על רקע השאלות האלו, עולה קושיה מיוחדת במינה. ראש מפא"י אינו פוסק מלטעון, כי הוא עיניו צופיות לעתיד, ואילו יריביו חיים בעבר. אבל בין טענה שגרתית כזו לבין רעותה, מתברר, בכל הזדמנות, כי מר בן־גוריון הו האיש, החוזר תמיד לעבר, בעוד בינו לבין בעית ההווה המסויימת אין כל קשר, זולתי מעושה ודמיוני לחלוטין. עיקשות השיבה לעבר, אולי היא באה ללמד על איזו חרדה פנימית, סמויה מן העין, האופיינית לכל מי שמנסה למחוק עובדות ולסתור אמת. אבל מה בינה לבין העתידיות המתהללת בפי נושאה כביכול?

גם משום מה כך יש להוסיף ולהקשות: עד מתי יורשה לחבר הכנסת בן־גוריון, יהיה תפקידו הממשלתי הנוסף אשר יהיה, מה שאסור לכל אחד מ-119 חברי הכנסת האחרים, כלומר לא לדבר לענין, לא לנאום על הנושא העומד על הפרק, אלא להפליג למרחקים, כפי שתשאוהו חרדתו הנסתרת, או קפריזתו הרגעית, או שנאתו הגלוייה? אני מציג את השאלה הזאת בפומבי ליושב ראש הכנסת. מצבו, כמובן, אינו קל, אבל הן הוא חייב לשים לב לתופעה חוזרת ונשנית הפוגעת בנוהג הטוב, המקובל בכל פרלמנט ראוי לשמו. ומר לוז הנכבד בוודאי יודע, כי ישנם כליים אנושייוממלכתיים החשובים מכל רגש של הירתעות אישית. מה יהיה על הדיונים בכנסת, אם כל אחד מחבריה, לא רק בתגובה אלא מלכתחילה, ינהג כפי שנוהג כי הכל מותר לו?

ג.

אנשי מפא"י, אף בבואם בשער הפרשה, יוצאים מכליהם למשמע הטענה, כי מנהיגם מנסה, ושואף, לקיים שלטון יחיד. אבל נמסור את רשות הדיבור החרישית לסטנוגרמה של הכנסת, נקרא מתוכה דו־שיח קצר ונלמד ונדע.

-חבר הכנסת בר־יהודה: החלטת הממשלה עומדת בתוקפה?

-ראש הממשלה דוד בן־גוריון: לא עומדת בתוקפה.

-חבר הכנסת בר־יהודה: מי ביטל אותה?

- ראש הממשלה בן־גוריון: אני מיד אגיע לממשלה, ראש הממשלה פיטר את הממשלה.

מתשובות המחץ של התקיף הנואם יוצאים שני דברים, אשר לחומרת משמעותם, הממלכתית והחוקתית, שיעור אין. הממשלה קבלה החלטה מסויימת, אך החלטתה אינה בתוקפה. שנית, ראש הממשלה פיטר את הממשלה. ואת ניתוחנו המשפטי נתחיל בהודעה האחרונה.

באיזה חוק מחוקיה של מדינת ישראל כתוב, כי ראש ממשלה זכאי לפטר ממשלה? לא כזו היתה סמכותו של ראש ממשלה בישראל, היא היתה מוצאת את בטויה המפורש בנוסח החוק, בערך במלים: החליט ראש הממשלה לפטר את הממשלה וגו'... והיה בפרוט ההליכים, אם בכנסת ואם בלשכת הנשיא. אבל החוק אינו אומר זאת. הוא אף אינו מקנא לראש ממשלה בישראל זכות לפטר שר אחד. התקדים המפורסם הנובע מן החוק: כאשר מר בן־גוריון החליט להיפרע ולהיפטר ממר שרת, הוא לא פיטרו, כי לא יכול היה, אלא אילצו להתפטר. ואם חבר ממשלה אחד כך; מכל שכן הממשלה כולה.

מה כתוב בחוק? בתיקון, שנתקבל לחוק המעבר בשנת 1949 נאמר, כי, אם ראש הממשלה התפטר, הרי דין התפטרותו כדין התפטרות הממשלה כולה. רק מי שאינו מבין בחוק, או מוכן, מתוך התנשאות ושאיפת שררה לא לו, לפרש את החוק בשרירות לב מוחלטת, יכול לשאול: ומהו ההבדל? ההבדל הוא מכריע, לא רק בנוסח, אלא בתכן. לא ראש הממשלה היה זכאי לפטר את הממשלה, הוא היה היחידי המוסמך להקימה. כי זהו הכלל הגדול במשפט: הממנה מפטר, וכן להיפך. אבל לראש ממשלה, במשטרנו הפרלמנטרי, אין שום סמכות למנות. או להקים ממשלה. הראייה האחרונה המפורסמת: מר בן־גוריון רצה, לאחר שהביא את הממשלה, בעלת חצאי האמת, למצב של התפטרות, להקים ממשלה שכולה אמת, אף בהרכבה הקודם, מעוות הדין. אבל לא היה לאל ידו לעשות זאת. הממשלה החוטאת שהוא כביכול "פיטר" אותה, נשארה כולה על כנה – מצב עליו הוא התאונן מרה גם בנאומו האחרון בכנסת. המצב המשפטי, הקונסטיטוציוני במדינת ישראל הוא ברור לחלוטין. ראש הממשלה אינו יכול אלא להתפטר, בין ברצינות ובין אחרת. בית הנבחרים זכאי "לפטר" ממשלה על ידי הבעת אי־אמון לה והוא המוסמך להקים ממשלה, על ידי הבעת אמון בה. וכך הוא בכל מדינה בעלת משטר פרלמנטרי.

אולם, מה אומר מר בן־גוריון? הוא מכריז, מתוך חילופי חיוורון וסומק של רוגזה קופצת, כי "ראש הממשלה פיטר את הממשלה". הודעה זו, העומדת בניגוד לחוק ולתכנו ולמשמעותו, מוכיחה, יותר מכל גלוי אחר, כי ראש מפא"י היה מוכן, לו יכול היה, לרמוס את הגבלות השלטון הקונסטיטוציונית, אשר בלעדיהן אין משמעות ואין תוקף למושג דימוקרטיה. הוא רוצה "לפטר" ממשלה, שאינה מוצאת חן בעיניו! הוא שואף במלוא הפשטות של המושג, לשלטון יחיד.

ד.

הגיע תור ההחלטה. ראש הממשלה במישטר פרלמנטרי, בו העקרון הראשון הוא זה של אחריות משותפת, בפני בית הנבחרים, של כל חברי הממשלה, מודיע, בלא היסוס, מעל במת הכנסת, כי החלטת הממשלה אינה בתוקפה. המדובר הוא, כמובן, בהחלטה, שאינה מוצאת חן בעיני מר בן־גוריון, הלא היא החלטת הממשלה, לפיה ניתן אישור למסקנות וועדת שבעת השרים לאמור: מר לבון, בהיותו שר הבטחון (או, אם להשתמש בנוסח יותר מקובל על אחד הקוראים: בשרתו במשרד הבטחון) לא נתן את ה"הוראה". קם ראש הממשלה, שהוא, על פי חוק, זולת דין התפטרותו, ככל אחד מחברי הממשלה, ואומר לכנסת, בפניה יחד כולם נושאים באחריות משותפת, כי ההחלטה, שנתקבלה כדין בישיבת הממשלה, אינה בתוקפה. מנין הוא שאב את הסמכות הזאת? איזהו החוק, ואיזהו הסעיף בו, שהסמיך אותו לכך? עוד נתבונן בשאלות אלו. אך בינתיים נשים את הדגש ונפנה את תשומת הלב להודעה עצמה, הסמוג'רג'בית, המונרכית, הליברומווטואית, ואחד מחבריה, המתנשא מעל כולה, אומר בכל התקיפות: לא בתוקף. אם זה אינו גלוי של שאיפה לשלטון יחיד, מהו גלוי ושאיפה מהי?

נבדוק, לבסוף, את הבנין המחשבתי, שהוקם, על פני קצף הרוגזה, במוחו של ראש מפא"י. הוא טען, בתשובה לשאלותיו העקשניות של מר בר־יהודה, שני דברים שהם אחד. החלטת הממשלה אינה בתוקפה; (כי) ראש הממשלה פיטר את הממשלה, שקבלה החלטה זו, זוהי הקונסטרוקציה. יוצא ממנה, כי אם הממשלה, הנהנית מאמון הכנסת, אשר בראשה עומד מר בן־גוריון, מקבלת החלטה, שאינה לרוחו, יש לו זכות, או סמכות, או אפשרות, לבטל את ההחלטה על ידי פטורי הממשלה. אם זה אינו שלטון יחיד, אדרבא, ילמדונו רבותינו, אוטוקרטיה מהי?

בשנה האחרונה נתגלו דברים חמורים על הנוהג והנוהל בתוך קבוצת השליטים המפא"יית ועל מגמת פניו של מנהיגה. אבל הגלוי, הכלול בדו־השיח המובא, אולי הוא חמור מהם. משום כך, למען עתיד האומה וחרותה הפנימית, מצווה היא להוכיח לתקיף, מהו בתקף במדינת ישראל.