התפטרות השר מנחם בגין מממשלת האחדות בראשות הגב' גולדה מאיר

גברתי ראש הממשלה!

בהתאם לסעיף 21 של חוק יסוד: הממשלה, אני מודיע על כוונתי להתפטר מהממשלה. את כתב ההתפטרות אמסור כנדרש.

בזה מסתיים פרק של שלוש שנים וחודשיים של השתתפות בממשלת הליכוד הלאומי.

אני מבקש רשות לומר מספר מלים על ראש הממשלה המנוח לוי אשכול זכרונו לברכה, אשר תחתיו שירתנו למעלה משנתיים. באתי אליו בסוף מאי 1967 והצעתי לו הצעה קשה, שיסכים להזמין את מר בן־גוריון להתייצב בראש ממשלת הליכוד הלאומי וגם יסכים לכהן כסגנו. לאחר שהסברתי את הצעתי זו, אמרתי לראש הממשלה לוי אשכול זכרונו ברכה, אם לא מצאתי חן בעיניו, הוא זכאי להפסיק את השיחה בינינו, ולא אבוא בשום טענות.

לא זו בלבד שלא הפסיק אותה אלא ביקש לערוך בירור שנמשך קרוב לשעה. ואני חושב שיש לי יסוד לומר, שמאז התקשרו בינו וביני לא רק יחסי-הבנה, אלא גם יחסי קירבה.

ההצעה ההיא לא נתקבלה ולא הוצאה לפועל. כעבור מספר ימים הורכבה ממשלת הליכוד הלאומי: מר משה דיין, אז נציג רפ״י, מר יוסף ספיר ואני צורפנו לממשלה. כולנו זוכרים את הימים ההם, את החרדה, את הדאגה ואת ההכרעה ההיסטורית שנתקבלה לאחר ששמענו את מפקדי הצבא - ביום ראשון, ה־4 ביוני. ראש הממשלה המנוח לוי אשכול הוכיח שכל הדברים שהיו קשורים, כביכול, בתדמיתו היו דברי סלף, ושזה כלל לא נכון שלא היה מסוגל לקבל החלטות. הוא קיבל, הסכים לקבל, יזם, תמך בהחלטות גורליות בעלות משמעות היסטורית. הוא היה גם אחד מיוזמיה של אותה ההחלטה של ה-4 ביוני 1967. כל מה שנתרחש במלחמת ששת הימים, לוי אשכול היה אחד מאלה, היה ראש הצוות שבלעדי הסכמתו או יוזמתו לא היה מתבצע.

אנחנו החלטנו ביום שני בלילה, במקלט קטן בכנסת, לשחרר את ירושלים. בלי לוי אשכול ההחלטה הזאת לא היתה מתקבלת. אנחנו החלטנו לעלות על רמת הגולן לקראת סוף מלחמת ששת הימים. בלי לוי אשכול ההחלטה ההיא לא היתה מתקבלת. לאחר תום מלחמת ששת הימים החלטנו לחוקק חוק, לפיו רשאית הממשלה בצו להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על כל חלק של ארץ-ישראל, כפי שייקבע בצו. ידידי שר המשפטים ואני עבדנו על ניסוח החוק הזה. בלי לוי אשכול לא היה החוק מתקבל. בעקבות אותו החוק איחדנו את ירושלים. איחודה של ירושלים היה בלתי-אפשרי בלי עמדתו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול.

הייתי יכול להוסיף ולספר על המעשים הגדולים שעשתה ממשלת הליכוד הלאומי בראשותו של לוי אשכול. אבל אין להקדיש היום זמן רב לזכרונות העבר. יש לנו בעיות רציניות בהווה ותהיינה בעתיד. על הפרק הזה של ממשלת הליכוד הלאומי שהשתתפתי בה אומר, שעם ישראל צריך לדעת שלוי אשכול עשה רבות, הרבה מאד, בשבילו.

ודאי תזכרי שאמרנו לך: עם כל היחס החם, החברי, כל יחס הכבוד שגילינו כלפי ראש הממשלה שקדם לך, נגלה גם כלפייך, תיבדלי לחיים ארוכים, ויחול הכלל שביטאנו באחד הימים בממשלה: ראשון בשווים, לאמור, ראש הממשלה יתייחס לשרים כאל שווים, והם אליו כאל ראשון.

אני סובר שיש לנו הזכות לומר שקיימנו את אשר הבטחנו לך. אנחנו מכבדים אותך, אנחנו מעריכים אותך, את יהודייה גאה. אמרנו את זאת כאשר היינו באופוזיציה. אמרנו את זאת גם כאשר כבוד הנשיא הזמין אותך להרכבת הממשלה בראשותך, וכך נוסיף לומר, שהיתה לנו חברות טובה. עבדנו יחד תקופה די ניכרת מתוך אמון הדדי. אנחנו נתנו לך ולחברייך לממשלה לויאליות. לא כל ההחלטות שנתקבלו מצאו חן בעינינו. היו כאלה שהצבענו נגדן, אבל קיבלנו על עצמנו את מלוא האחריות עליהן בפני הכנסת ובפני הציבור.

אבל נפלה הכרעה ביום ששי שעבר. לא הסתרנו את דעתנו לגבי תוצאות ההכרעה. גם את וגם חברי הממשלה האחרים הזכירו שמעולם לא איימנו בהתפטרות, שמעולם לא הפעלנו לחץ על ידי איום כזה. קראתי באחד העתונים, שהממשלה קיבלה הכרעה על אף איומי גח״ל. במה איימנו? אבל בכנות, מתוך חברות טובה, היינו חייבים להודיע לכם כי לאחר שההכרעה הזאת נתקבלה — וכך אמרנו מלכתחילה nonpossumus, המסקנה היחידה שנסיק ממנה תהיה שנתפטר מהממשלה. הדבר היה לפי הערכתי בלתי-נמנע, נוכח אמונתנו ונוכח התחייבויותינו הציבוריות. לא איימנו בהתפטרות. אנחנו אמרנו: כזאת תהיה מסקנתנו. הכלל הגדול בחיים הפרלמנטריים והדמוקרטיים והקבינטיים הוא: אם אתה נשאר בממשלה לאחר קבלת החלטה מסוימת, שאין אתה מוכן לשאת באחריות לה, אתה אחראי לה אחריות מלאה. כאשר אין אתה יכול להוסיף ולשאת באחריות על ההחלטה, אתה עוזב את הממשלה, אתה עובר לספסלי האופוזיציה.

אני חושב שממשלת הליכוד הלאומי היא חזיון בתולדות ישראל. נכון שהיינו יריבים במשך שנות דור. ודאי יש בינינו חילוקי דעות והבדלי השקפות. אבל אנחנו התלכדנו בשעת סכנה לעמנו, הושטנו יד איש לרעהו למען עצמנו. במשך שלוש השנים הללו למדנו גם להכיר איש את רעהו, לחבב איש את רעהו, ובעיקר להקשיב איש לרעהו. לעולם לא אשכח את השעות שבילינו בחדר הזה, כאשר את קראת את המכתב מיהודי גרוזיה, ובאולם הזה — זאת היתה הכרתי והרגשתי — ריחף נצח ישראל וסבל ישראל. למדנו יחד לדאוב ולמדנו יחד לדאוג, ובעיקר דאגנו לחיי הבנים. ומי שהפיץ שמועות שהממשלה הזאת, מראש הממשלה ועד אחרון השרים בלי תיק, כמוני, לא אכפת לה שנופלים בחורים — הפיץ עלילת דם, שכמותה לא היתה בישראל מאז העלילו גויים על יהודים עלילת דם. ומדי דברי בעניין זה, אומר לכל בית ישראל, שלא ראיתי מעולם חבר אנשים שהוא כל כך מודאג מהחלטה שבעקבותיה אין שבים אנשים, ושאין פה שום שמחה גם אם אויבים נהרגים, ויש עצב וכאב ואבל בלב על כל בן שנפל, כאילו היה זה בננו שלנו.

קיבלנו יחד החלטות בעלות משמעות היסטורית, והן תשפענה על עמנו גם בדורות הבאים. אוזננו היתה כרויה לשמוע איש את רעהו, ואף לפעמים כשהיו סערות, ידענו להתגבר עליהן. היה זה פרק יפה בחיינו. אני מכל מקום, עד תום חיי אחשוב את שלוש השנים הללו לאחד הפרקים היפים בחיי, ואם מותר לי לומר זאת — אני שאינני נמנה על המפונקים בדור הזה.

אנחנו נעבור לאופוזיציה. שירתנו בה את עמנו 18 שנה תמימות. אין זו מלאכה חדשה בשבילנו. נחדש אותה, נשרת אותה, נשרת בה במעמד של הכנסת.

אי אפשר לדבר על קרע בישראל. אין שום קרע. כולנו הלכנו בדרך הדמוקרטיה המקובלת. הרוב החליט, המיעוט לא יכול היה לשאת בעד ההחלטה הזאת באחריות, הוא עזב את הממשלה. אבל רק את הממשלה הוא עזב. גח״ל יהיה בכנסת. אני מבטיחך, גברת מאיר היקרה, שבכל עת שתבקשי איזו שהיא עצה מאיתנו, מבלי שהיא תחייב אותך, נתננה. אם לא תזמיני אותנו לתת עצה, לא נבוא בשום טענה. הכל שרוי ונתון. אנחנו נשתף פעולה עם הממשלה, שאת בראשותה, בכל הענינים הנוגעים בבטחוננו הלאומי, כפי שעשינו מאז ומתמיד. נתמוך בממשלה בכל מעשה טוב, כפי שאנחנו נעריך שהוא טוב. אם נחשוב שייעשה משגה, נאמר זאת בגלוי. נתווכח מעל במת הכנסת בכבוד הדדי, כפי שאני מקווה. הפרק החדש ביחסים בין מפלגות בישראל התחיל בשנת 1955, לא בשנת 1967, הוא הגיע לשיא של הבנה על סף מלחמת ששת הימים ונמשך עד עצם היום הזה.

החברות הטובה, כפי ששררה בינינו, היא לנו אוצר יקר מאד. אני מציע שנעשה כולנו את המאמץ הדרוש, כדי להוסיף ולקיים חברות זו, גם כשאנחנו נפרדים מן השולחן הזה ונשב בכנסת זה מול זה. ואם תהיינה לפעמים סערות — נזכור שגם פה היו — נסלח איש לרעהו ונדע להוסיף, ומתוך הבנה, לשתף פעולה בעניינים הגורליים. נשרת את עמנו, כי במצוקה גדולה הוא. אני כשלעצמי, אם פגעתי באחד החברים באיזה שהוא דיון במשך שלוש השנים והחודשיים האחרונים, מבקש ממנו סליחה. אני מקווה שמעולם לא פגעתי בכוונה כל שהיא. אבל גם אם בשגגה היתה הפגיעה ההיא, אם היתה, אני מבקש סליחה.

אני רוצה להודות לך ולכל החברים על אותה האוירה, לעתים מופלאה, לרבות חוש הומור, שכולנו השרינו סביב השולחן הזה.

הצטרפנו לממשלה מה-1 ביוני 1967, מר יוסף ספיר ואני, יחד עם שר הבטחון מר משה דיין. אני רוצה לומר באוזניו באופן מיוחד מספר מלים: הוטל על מר דיין עול, שלפי הערכתי אינו מוטל על איש אחר בממשלה זולת ראש הממשלה. אנחנו עשינו הכל כדי להקל עליו את העול הזה. הממשלה מחליטה, ועדת השרים לענייני בטחון מחליטה, בסופו של דבר ראש הממשלה ושר הבטחון הם המרגישים את האחריות הישירה בעד אותן ההחלטות, שאולי בגלל ביצוען אין כל הבנים שבים לביתם. אני, שנשאתי אישית באחריות כזו מספר שנים, ודע שאין אחריות גדולה מזו. אולי מי שלא נשא באחריות כזו, לא יבין את המלה אחריות. אנחנו נפרדים גם ממר משה דיין - כמובן שבוועדת החוץ והבטחון ניפגש לעתים תכופות גם איתו - ונעשה הכל כדי להוסיף במידת האפשר ולהקל על עולו.

ועתה, גברתי ראש הממשלה, אני מבקש להגיש לך את מכתב ההתפטרות ולומר לך ולכל החברים להתראות בכנסת!