התנחלות וזעקת פוטש
זכינו השבוע, למנה ניכרת של גידופי שיסוי. גסות רוח שלטונית השתפכה מעל גלי האתר ובעמודי העתונות. נוכח ההתפרצות של משטמה מחודשת, בקשתי בלבי סימני תגובה של רוגז. בקשתי. לא מצאתי. אודה ולא אבוש, כי מנת חלקי היתה שלוות נפש מוחלטת נוכח הצווחה ההיסטרית על הפרת חוק, חתירה תחת הדימוקרטיה, פוטש, פשיזם ושאר עלילות הכזב. אלמלא חשיבות הנושא עצמו, או רצינות הימים, בהם אנו חיים, הייתי כותב, לערב שבת זה, פיליטון, או סאטירה. איך אמרו הקדמונים? קשה לא לכתוב סאטירה. פוטש. זוהי מלה לועזית, שמקורה באירופה המרכזית. בטחוני, כי בקרב תושביה של ארץ ישראל, ביחוד מבין בני הדור הצעיר, רבים הם שלמעולם לא שמעו עליה או אינם יודעים את משמעותה. ניתנת, איפוא, ההזדמנות להסביר להם כי פירוש המונח הוא נסיון לכבוש את השלטון בכוח הזרוע - שנכשל. כאשר הייתי סטונט למשפטים, היתה מהלכת בקרב עמיתי שאלה מבדחת, אשר הפרופסור אולי יציג לנו: מתי המהפכה היא חוקית? תשובות שונות ניתנו; כולם היו מכשילות. המענה הנכון היה כאשר היאמצליחה. אבל פוטש לעולם אינו יכול להיות חוקי. הוא כשלון מטבעו. ערב תשעה באב תשל"ד, נעשה פוטש בישראל. קבוצת קושרים בעזרת חברי כנסת לאומנים-דתיים, ניסתה להפיל את הממשלה החוקית ולכבוש את השלטון בכוח הקשר והזרוע לשם כך הם יצאו חמושים למוש הממשלה, למרכז השלטון... בסבסטיה. אין ספק כי הם היו תופסים שם את השלטון, היו משליטים את הקנאות הדתית-לאומית על האומה, מוכת התדהמה. אבל אופייה החזק של הממשל,תמיכת הציבור הרחבה ומעל לכל עירנותם של כוחות הבטחון מנעו את האסון. הפשיזם לא עבר. הדמוקרטיה ניצלה. זהו, כמובן, העיקר. אבל יש גם כמה פרטים מעניינים, הקשורים בנסיון-תפיסת-השלטון-שנכשל. אספר אותם. הם ידועים לי מקרוב. אך לפני כן אספר על פוטש אחר דומה מאד, אשר, למרבה הפליאה, סייעו לו, לא חברי כנסת אלא שרים. היה זה לא בתשעה באב אלא בפסח, לפני למעלה משש שנים. קבוצת יהודים יצאו אז לחברון ו"התמקמה" (משה שרת ז"ל היה כותב ביומנו: איזו עברית!) ב"מלון פארק" דשם. היא הודיעה, כי יש בדעתה להישאר בחברון גם אחר ליל הסדר. לכך היא לא קיבלה רשיון מן הממשלה. היא חתרה, איפוא, תחת אשיות הדימוקרטיה. היא ניסתה לכפות על הרשות המוסמכת התנחלות שלא לפי סדר העדיפויות. מה פתאום חברון? לממשלה יש לוח עשייה אחר. אין להשלים בשום אופן עם הפקרות כזו. את הפולשים האלה יש להרחיק מיד, ובלא היסוס מקרית ארבע היא חברון. מאחר שמאז עבר זמן רב, אינני זוכר אם לו הוצב שלט לפני משרד ראש הממשלה: אשכול, אם לא תוריד אותם הם יורידו אותך. ראש הממשלה, לוי אשכול ז"ל, לא ציווה להוריד את המתמקמים בחברון. שלושה חברים בממשלתו יצאו לחברון, בימי חול המועד פסח, כדי לברך אותם על הפוטש ולהבטיח להם עזרה. בעקבותיהם באו גם שרים אחרים. אבל השלישיה הראשונה יצרה את התקדים. היו אלה שר הדתות, שר העבודה ושר בלי תיק. הראשון הוא ד"ר זרח והרפטיג, האחרון חתום מעלה. אבל מיהו שר העבודה דאז? להווי ידוע, כי היה זה סגן ראש הממשלה ושר החוץ דהיום, מר יגאל אלון. שלושת השרים ההם, ביניהם סוציאליסט כשר, עזרו לפושט הפשיסטי נגד ממשלתם. כך נוסדה קרית ארבע. ב. קבוצת מתנחלים, או על פי הלשון הרשמית, הגאונית, מתקמקמים, האוהבים את ארץ ישראל, הזמינו חברי כנסת מכל הסיעות הציוניות, להשתתף, בעלייתם לשומרון. ידוע לי, כי לפחות אחד מחברי הכנסת של מפלגת העבודה הבטיח להם, שיעלה עמם. בסיעת הליכוד לא היתה כל החלטה פורמלית על השתתפות, או הימנעות ממנה; סוכם בכל (******* - מלה לא ברורה – ד.ב), כי כל חבראשר ירצה להילוות אל המתנחלים יעשה כן לפי החלטתו. משער אני, כי כך היה גם במפד"ל ובחזית הדתית-תורתית. זהו כל סוד הקשר להפלת הממשלה ולתפיסת השלטון. באנו לשומרון, לא אכחד,להיפך, אציין בחדווה כי מנת חלקנו היתה התרוממות רוח נדירה. זכרנו את הפסוקים מבראשית "...ויבואו ארצה כנען, ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה והכנעני אז בארץ. וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת"... אה, כן, יודע אני, כי בהביאי את האותיות האלו, שבהן נתקדש לנצח הקשר בין עם לבין ארץ, הנני מזמין על ראשי דברי זלזול של כל הפרוגרסיסטים למיניהם על דבקות בעבר, על קנאות דתית או לאומית או משולבת. לא אשים לב למזלזלים, אכתוב את האמת, כפי שהיא בלב. הוד קדומים אפפנו. העם הזה. בארץ הזאת. ההיסטוריה שלהם.הקשר המתחדש ביניהם. והנוער הזה, המאמין, הנלהב, החלוצי, הנפלא. בדחילו ורחימו עמדנו שם ונשמנו אהבת ארץ-ישראל. בשעות הלילה הגיעו חיילינו, על פי פקודה. היינו בתוכם. שוב היו בלב רגשות חיבה וחדווה. השיחות היו אנושיות מאד, חמות, מלבבות. אבל היתה, כמובן, דאגה בלב שלא יגיע, הלילה, להתנגשות כלשהי בין הבנים האלה ובין הבנים האלה.כולם חיילי ישראל, כולם בנינו. לכן ביקשנו קשר מיידי, רדיו-טלפוני עם שר הבטחון, מר פרס. לא מצאנוהו. שוחחנו עם הבכיר במפקדים במקום. אותה שעה כבר ינתנו הוראות לחיילים, כיצד להוריד את המתנחלים. הסברנו למפקד, כי על פי מה שראו עינינו אין להעלות על הדעת, שפעולה כזאת תיעשה בלילה. נשים וילדים נמצאים בין המתנחלים ועמם. ניתן ללילה לעבור. בבוקר, אמרנו, נפעיל כולנו את שכלנו ובטחונו כי תימצא הדרך למניעת התנגשות בין החיילים לבין המתנחלים. המפקד ביקש למסור את הדברים האלה, ללא דיחוי, לממונים עליו. כעבור שעה קלה בוטלו הוראות הביצוע. בדיעבד אנו יודעים, כי הופעל השכל ונמנעה כל התנגשות אלימה. ואם חברי הכנסת, שהיו נוכחים בנסיון המזעזע לתפוס את השלטון בישראל, תרמו משהו למניעת ההתנגשות, הרי לפי דעתי, כדאיים כל דברי הבלע והדיבה שהומטרו מאז על ראשינו. נקבל אותם לא רק בשלווה אלא באהבה. כן, כן, כדאי היה. לעיתים, נוצרה אי הבנה, המביאה תועלת. אותו לילה, שבו הרב נריה, קושר הקושרים, הוליך את הגדודים לתפיסת השלטון, ביקשנו לשוחח עם מר פרס בעזרת הקשר, מכשיר הקשר של הצבא. כאמור, לא נסתייע הדבר. אך לשר הבטחון נמסר, כי אנו מבקשים לראותו בבוקר, הוא נענה באדיבות ובגילוי לב. תוך כדי שיחה זו הועלה הרעיון של העברת המתנחלים, באורח זמני, למחנה יוסף. מר פרס הודיענו, כי הוא יהיה מוכן להמליץ על כך לפני הממשלה, אך ציין, כי ההחלטה היא בידי הממשלה. מובן מאליו. הדברים נמסרו בנאמנות למתנחלים. אחר הצהריים, ביום הששי, נפגשו עם שר הבטחון ארבעה חברי כנסת, יגאל הורוביץ, זבולון המר, יהודה בן-מאיר ואני, ושוב דובר במידה רבה של הבנה על הסדר כזה. משנודע ברבים על מה שכונה פשרה אפשרית, פרצה סערה בישראל. חוגים מסויימים נתפסו להיסטריה עוד יותר צווחנית. איזו פשרה? בשום פנים ואופן אין לנהל משא ומתן עם המתנחלים, עם אויבי הדימוקרטיה הללו, עם מבצעי הפוטש. יש להפעיל נגדם כוח, רק כוח. באחד העתונים הועלתה אפילו תביעה נוסטלגית להפעלת ארטילריה... ג. בעוד אנו שומעים את אזעקות השבר הללו, אין מנוס אלא לעמוד על שתי תופעות חולניות, שהן עודן מנת חלקם של חוגים מסויימים בתוכנו. העם היהודי כידוע, הוא קרבן תמיד לעלילות שקר. אם היהודי הוא עשיר, מנצל הנהו. אם עני היהודי, עצלן הוא, אם משכיל היהודי, הוא נדחק לראש התור. אם שפת הארץ אינה נהירה לו, צורם מבטאו הזר את האוזן. לבסוף, או מעל לכל, הן ידוע, כי יהודים נצטוו להכניס למצות הפסח שלהם טיפות של דם... לכאורה, נוכח נסיון היסטורי כזה, היה צריך כל יהודי, תהיינה השקפותיו אשר תהיינה, להתרחק לאין סוף מאבק עלילה על אחיו, בן עמו. אבל בני דורי למדו, כי לא כן הדבר. משהו נדבק בקרבן העלילות החוזרות. מזמן לזמן קם מישהו מתוך עמנו ומפנה את הנשק המורעל הזה פנימה. פסיכולוגים מלומדים אולי יסבירו בעמקות את התופעה המשונה הזאת. אבל יהודים פשוטים לא רק יצטערו עליה אלא גם ינידו למעלילים. אם יהודים המאמינים בכל לבם בזכותנו לארץ-ישראל, עולים להתנחל בשומרון, מדוע יש להעלילי עליהם, כי הם פולשים, או פוטשיסטים, או פשיסטים? מדוע אי אפשר לקבלת את ההנחה הפשוטה, כי הם "נדחקים" לשומרון, משום שהם אוהבים את ארץ ישראל? האם הסבר זה אינו מספיק לעם, אשר שב למולדתו, לנחלת אבותיו, אשר קשר האהבה בינו ובינה אין לו אח ומשל בתולדות העמים? שמענו מפי הרמטכ"ל, רב אלוף גור סיפור מרגש. בעמדו בין המתנחלים והחיילים הוא ראה אדם זועק ברוסית. התברר, כי היה זה עולה חדש מברית-המועצות, אשר היה בין המתנחלים. הוא עדיין לא למד עברית. אבל בין קריאותיו ברוסית, נשמע מפיו היטב הפסוק המקורי: ושבו בנים לגבולם! תמיהה רבה היתה בקולו נוכח המתרחש. נוכח תופעות אלו של טוהר ואמונה; ומדוע צריך לחפשמניעים צדדיים, חשודים, אפלים? מנין התופעה החולנית של עלילת יהודים נגד יהודים? לאחר ארגעת הרוחות, רצוי כי כל הגורמים יתנו דעתם לסוגיה זו. יהיו חילוקי הדעות בינינו אשר יהיו מהמחלה הזאת, הנסחבת מן הגלות האפלה, יש להתרפא.ראינו, מה היא יכולה לעולל, בימי הכרעה גורלית, לעם נרדף השואף להיגאל. שנית, הפשרה. מי הם אלה, אשר הרימו קולם נגד כל משא ומתן עם הבנים השבים לגבולם, נגד כל פשרה עם יהודים האוהבים את ארץ ישראל? הווה אומר, אלה הם החוגים והאנשים המאוהים ממש בפשרה – עם האוייב. הם תובעים פשרה עם סאדאת, הטוען, כי היהודים מטמאים את אדמות הערבים הכבושות; עם חוסיין, התובע "להחזיר" לו את ירושלים העתיקה; עם אסד, המכין בגלוי מלחמה, אם לא ננטוש את רמת הגולן. אין זה סוף הרשימה. בין החוגים האלה כבר הופיעו אנשים, התובעים משא ומתן לשם השגה פשרה עם יאסר ערפאת, עם חוותמה, עם ג'יבריל עם ד"ר חבש. **נשים פדות של אין סוף למען קיום מצוות להבדיל – לא ברור במקור – ד.ב** ונרשום לפנינו, כי, לפי דעתם של הוגים ואנשים אלה, אסור בתכלית האיסור המוחלט, להגיע להידברות כלשהי עם הרב נריה, או עם אלקצובר, או עם העולה האלמוני התוהה ושואל: מה קורה לנו פה? שבו בנים לגבולם – ולא נותנים להם? אמנם כן,המדיניות הזאת של וויתורים מפליגים אם לא מוחלטים הנדרשים מפליגים אם לא מוחלטים הנדרשים על ידי האוייב, פשטה את הרגל, לעיני כל. אילו וויתורים כבר לא הובטחו לאוייבי ישראל: הן שומרון ויהודה כלולים בהם. אבל האויבים משיבים בקול: בעד וויתורים כאלה לא תקבלו שום הסכם ושום שלום. עליכם לבצע נסיגה טוטלית; ועליכם לפתור את הבעה של החזרת הזכויות של העם הפלסטיני. במלים אחרות, עליכם להסכים להתחסל, ולא, נצא נגדכם למלחמה. זה דבר האוייב, שאינו משתמע לשתי פנים. פשיטת הרגל של המדיניות הרשמית בולטת עוד יותראחרי הסכמי ההפרדה בדרום ובצפון; דוברי הממשלה הבטיחו לנו במפורש, כי זהו צעד (ראשון) לשלום, כי יש סימני תמורה במצרים ואפילו בסוריה! לא עברו אלא חדשים ספורים מאז נשמעו הבטחות אלו ולא נשאר מהן שריד. נציגי הממשלה אינם פוסקים להזהיר את העם מפני מלחמה קרבה, משום שהאוייבים דורשים מאיתנו "פשרות" שכאלו, שגם ראשי המערך, לא יוכלו לקבלן. אמנם, אין שום מסקנות בצד האזהרות החמורות האלו, אבל עובדה היא, שוב רוסקה כל הפרוגנוזה המדינית של השליטים ושוב הוכח כצודק ומציאותי הניתוח המדיני שלנו. אפס, המלה פשרה עודנה שגורה בפי כל האנטי-פוטשיסטים. פשרה עם חוסיין, אף עם עראפת, וכך עם אסד וחוותמה. ואלה אותם האנשים הפוסלים כל שיח ושיג כל פשרה וכל הידברות עם יהודים הרוצים לחיות ולעבוד ולגדל את ילדיהם בשומרון. לכן לא סאטירה כתבתי. הענינים הם רציניים מאד. כמוהם הימים הבאים עלינו. נעשה נסיון להפוך את הקערה על פיה: רצון אמתלהתנחל בשטחי ארץ-ישראל הגאולים הוכרז כהפקרות, ואילו הנכונות למסורת את שומרון ויהודה לשלטונם של אוייבים מוגדרת כביטוי לאחריות הנסיון הקפקאי הזה לא יצליח . שמירה יהודה ושומרון ריקים מיהודים, "פיקדון" בשביל חוסיין או עראפת – זוהי ההפקרות, זהו שיא של חוסר אחריות לאומית. הצווחות הנואלות על "פוטש" לא יועילו. יש יסוד לאמונה, כי רוב העם למד את הלקח ויודע את האמת.
