התמדה בנסיגה ואשליית מושלים
התמדה בנסיגה ואשליית מושלים (מעריב, 18.7.1975 )
א.
המתקראים "יוֹנים" אינם מחבבים את המלה כניעה. הם מגיבים עליה בהתקוממות נפשית עמוקה. "מי נכנע", שואלים מיודעינו בזעם בלתי עצור. אם נגיע להסדר נסיגת ביניים עם המצרים יהיה בו ביטוי לרצונה החופשי לחלוטין של ישראל.
נתבונן בטיעון זה על יסוד עובדות, לאור ההתפתחות, ונדע מה מידת רצינותו.
באחד הימים הודיע דובר רשמי של מדינתנו, כי למען הסדר עם מצרים נהיה מוכנים לבצע נסיגה נוספת בסיני מעומק של 30-50 ק"מ, אך ציין כי מעברי המיתלה והגידי ושדות הנפט באבו-רודס אינם כלולים בתחום הנסיגה. היה ברור, כי אנו מחשיבים מאוד את בארות הדלק ואת עמדות המגן, ומשום כך אנו רוצים להוסיף ולהחזיקם בשליטתנו.
לא עברו ימים רבים וראש הממשלה מר רבין הציע, בשני ניסוחים, להכליל בתחום הנסיגה את אבו-רודס ואת המעברים האסטרטגיים. בטלוויזיה האמריקנית אמר מר רבין, כי אנו נהיה מוכנים למסור את האתרים האלה בעד הכרזה מצרית על הפסקת הלוחמה.
בכנסת, בתשובה לדברי האופוזיציה, העדיף ראש הממשלה לשים את הדגש על הלאו. לא נעזוב, אמר, את אבו-רודס ואת מעברי המיתלה והגידי אם מצרים לא תודיע על ביטול מצב המלחמה.
על פי שני הניסוחים היה התנאי מפורש. בנוסח שהושמע בכנסת, הוא היה משוריין – אם מצרים לא תעשה צעד ממשי לקראת השלום ולא תודיע על ביטול מצב המלחמה, היא לא תקבל מידינו את בארות הנפט ולא את מעברי המגן, בשום חלק מהם.
נשים לב לעובדה האופיינית, כי באחרונה אין עוד איש בממשלה העומד על התנאי הברור הזה. ביטול מצב המלחמה אינו שלום. המדיניות הלאומית המוסכמת – באין שלום, אין שום נסיגה – נעזבה מזמן. אפילו אי-הלוחמה נמחקה ממילונם השימושי של המסיגים אחור בהסדרי ביניים.
ב.
עתה יש לשאול, על פי שורת ההיגיון, האם הם ויתרו על ביטול מצב המלחמה, ושׂמו לאַל את התחייבותם הפומבית, לרבות זו שניתנה לכנסת, מרצונם החופשי?
יכול אני, ואולי אף חובתי המוסרית להוסיף ולשאול האם לרצון להם ויתור חמור זה? התשובה היא לא לרצון ולא מרצון. אמנם, ביטול מצב המלחמה אינו שלום, אבל הוא צעד חשוב לקראתו, ואלה שעלו על הדרך של נסיגות ביניים בוודאי היו שמחים לו יכלו להציגן כשלב בהשכנת שלום באזור. אבל הם ויתרו על כל ההגדרות הידועות – הפסקת הלוחמה, או ביטול מצב המלחמה, או אי-לוחמה בהקשר עם עזיבת אבו-רודס ונטישת המעברים (בשלב מסוים, בחלקם).
מדוע נהגו כך? ההסבר אחד. המצרים הודיעו כי ביטול מצב המלחמה, על הגדרותיו השונות, אינו בא בחשבון. אם ניסוג שלושים קילומטר או חמישים קילומטר; אם נמסור את אבו-רודס או את המעברים בחלקם או בשלמותם – מצב המלחמה עם ישראל יימשך, יישאר בתוקפו. בא ד"ר קיסינג'ר והודיענו, בעיקשות רבה, כי עלינו לקבל עמדת מצרים זו. אין הסדר ביניים, אשר תמורתו יכולים אנו לצפות לביטול מצב המלחמה. כזאת היתה עמדתו המוצהרת.
והממשלה, אחר מספר שיחות ומחאות, קיבלה את העמדה המצרית כפי שנתמכה על ידי מזכיר המדינה. אבקש, אפוא, לשאול, האם בכל התהליך הזה היה ביטוי מזהיר של רצונה החופשי של ישראל או כניעה? המלה, יש להודות, אינה נעימה. אבל מה לעשות אם היא מדויקת, בעוד הטיעון לבחירה חופשית הוא במקרה דנן העמדת פנים המזמינה מנוד ראש?
ג.
מיוחד הסיפור הקשור במעברים עצמם. מתחילה אמרו לנו כל המומחים הרשמיים, כי המיתלה והגידי חיוניים ביותר לביטחון ישראל. משום כך לא הוצע למסור שום חק מהם במסגרת הסדר ביניים. במרוצת הימים הצענו להתחלק במעברים: למצרים המבואות המערביים, לנו המזרחיים. ושוב הוסבר לנו, מפיהם של יודעי דבר, כי אם חלילה נעזוב את המעברים, גם מצידם המזרחי, יוחמר מאוד מצבנו מבחינה ביטחונית – חזית של 160 קילומטרים תוארך ל-400 קילומטרים יהיה צורך לגייס יותר מילואים ולהחזיק את המגויסים זמן רב יותר בשירות.
שר הביטחון, בוודאי על יסוד חוות-דעתם של יועציו המקצועיים, הכריז כי מאחורי הגידי והמיתלה אין עוד כלל קו הגנה ראוי לשמו בסיני. ובכן? מפה אחר מפה שורטטה. לא הרי הקו שהוצע במארס כהרי הקו שנמתח ביוני. גם מפה זו איננה עוד. השבוע שוב זזנו מזרחה. אפשר לומר, כי למעשה הננו מציעים למסור את המעברים בידי מצרים.
ושוב, האם מרצונה החופשי עשתה זאת או מוכנה לעשות, הממשלה? בוודאי לא. היא רצתה להחזיק בכל המעברים; היא היתה רוצה להחזיק לפחות בחלקם; היא "התעקשה" זמן-מה כרגיל על מספר מסוים של קילומטרים בתוך המעברים מצידם המזרחי, אבל לקראת הדיונים הנוספים על הסדר ביניים כבר נתמעט גם מאחז זה. ייתכן שלא תיוותר מממנו אלא אחיזת-עיניים מוסכמת.
האם הממשלה רצתה למסור את המעברים בחלקם או בשלמותם? ברור שלא. מדוע, אפוא, התקדמה בנסיגותיה מהם? אין ספק גם ביחס לתשובה לשאלה זו. המצרים אמרו, כי בלי העמדת המעברים לרשותם לא יהיה הסדר ביניים, וכך אמר בעקבותיהם ד"ר קיסינג'ר.
זו גם הסבה, שבגללה טען במארס כי ממשלת ישראל "הוליכה אותו שולל". הוא אמר לה מלכתחילה, כי אין תוחלת להשיג הסדר ביניים עם קהיר בלי שתקבל את המיתלה והגידי, ואילו ירושלים, אף ששמעה זאת מפיו, הזמינה אותו לשיחות, ובירכה על מסע הדילוגים המעופפים שלו במזרח התיכון.
יוצא, אפוא, בבהירות של אור יום, כי הממשלה שינתה את עמדתה משום שנכנעה לתביעה המצרית אשר ד"ר קיסינג'ר הזדהה עמה עוד לפני ביקוריו החוזרים בירושלים ובאסואן.
האם מרצונה החופשי שרטטה את מפותיה, את קווי הנסיגה הניידים המוזזים מזרחה ממפה למפה? מה יכולים אנו לעשות בשביל "יונינו" התמות, ההומיות? אינוס הוא כניעה בשלבים. והרצון החופשי מילא פה תפקיד שהגדרתו המדויקת היא אפס.
ד.
כידוע, קיימות אשליות מסוגים שונים – שכליות, נפשיות, ראייתיות. אבל התבוננות בתולדותיה של תקופתנו תובילנו למסקנה, כי יש חולשת-דעת נוספת, שאפשר לכנותה אשליית מושלים. אנשים אינם נוטים להניח, או להאמין, כי יש אשליה מיוחדת כזו. הן לרשות המושלים מידע סודי. הם קוראים דינים-וחשבונות כמוסים. לרשותם גדודים של סוכנים חשאיים. הכיצד הם יכולים לחיות באשליה ביודעם דרים אשר איש מחוץ לחוגם אינו מסוגל להגיע אליהם?
מספר דוגמאות יספיק לנתץ את האליל הזה, מעשי ידיהם של מושלים, אשר לעתים עיניים (רבות) להם, ולא יראון. סטלין, מה לא ידע מפי הלגיונות של סוכניו, של קרובים ורחוקים על עולם ומלואו? אף על פי כן, השלה את עצמו עד לרגע האחרון ומעבר לו ביחס לכוונותיה של גרמניה הנאצית. משהתעורר, כבר היו אוגדות שלמות של צבאו במנוסה או בשבי, או נטולות חיים.
צ'מברליין – זוכר אני אחד מנאומיו הפולמוסיים בבית הנבחרים. רק הממשלה המכהנת, אמר, יכולה לדעת את כל הפרטים על מדינות אחרות, הכנותיהן וכוונותיהן. הוא התכוון, כמובן, בעיקר לגרמניה ולאיטליה. מידע רב עמד לרשותו. שירות המודיעין הבריטי, גם אם הרבה אגדות שווא נקשרו אליו, לא היה מן הגרועים בעולם בתקופה ההיא. ואף על פי כן נדהם צ'מברליין בכנות בלתי מעושה כשנוכח לדעת, כי היטלר לא קיים את הבטחותיו... אשליית מושלים דבקה בו; הוא השתחרר ממנה רק מעבר לכל זמן סביר.
אילו מקורות של מידע סודי עומדים לרשותו של נשיא אמריקני או של עוזריו הקרובים? אף על פי כן, לא הבינו מר ניקסון וד"ר קיסינג'ר מדוע הסכימו הקומוניסטים לחתום על הסכמי פריס וגם לערוב לקיומם. הטקטיקה של האנוי ומוסקבה היתה פשוטה; קודם נוציא משם, מווייטנאם הדרומית את הצבא האמריקני ואחר כך נבין ונבצע את המתקפה.
ד"ר קיסינג'ר קיבל מחצית פרס נובל לשלום לא כדי שווייטנאם הדרומית תהיה אף היא לקומוניסטית, אלא כדי שישרור השלום בהודו-סין. יש יסוד להניח, כי לו ידע ד"ר קיסינג'ר בינואר 1973 שאלה תהיינה תוצאותיהם של הסכמי פריס הוא היה ממאן לקבל את הפרס. אבל הוא קיבל אותו בגאווה מתוך הנחה כי גם הצבא האמריקני יפונה משדה הקטל וגם דרום וייטנאם תחליט "מרצונה החופשי" על עתידה, על זכותה להגדרה עצמית.
אשליית מושלים.
ואם לשם סגירת מעגל ההתבוננות נזכיר את "הסבירות הנמוכה" בארצנו בין ראש השנה ובין יום הכיפורים תשל"ד נדע, כי מבשרנו ומנפשנו חזינו מהי אשליית מושלים בלתי מובנת ובכל זאת קיימת.
לאחר דוגמאות-הוכחה אלו מבקש אני לפנות לדעת-הקהל באזהרה מפני אותה חולשת דעת המפעמת בקרבנו, בקרב מושלינו. אשליה דבקה בהם,כ י אם יעשו הסדר ביניים נוסף, ייסוגו מאבו-רודס וימסרו את מעברי הגידי והמיתלה, תהיה במזרח התיכון רגיעה של כמה שנים, ונוכל לבנות ולהיבנות בלי לחים לנסיגות או לכניעות נוספות.
זו, במלוא משמעות המושג, "אשליית מושלים", אשר לא תמיד קל לגלותה, אך עובדת קיומה בתוכנו אטנה מוטלת עוד בספק.
נשער בנפשותינו כי מסרנו לפי דרישת מצרים, הנתמכת על די וושינגטון, את מעיינות הנפט ואת מעברי המגן. האז יאמרו בגויים: מעתה ועד, נניח, 1978, תהיה הקפאת המצב, ולא יידרש עוד מישראל דבר, כדי "לקדם" הסכם עם הערבים? אפילו הפרת הבטחה אישית, מפורשת, של ד"ר קיסינג'ר כבר נשחה מלב. בטרם הושג הסכם ההפרדה עם סוריה אמר לצוות הישראלי, שוב למען לץ הפיתוי: אם יושג הסכם זה, לא תראו אותי שנתיים... ראינוהו, על מקלו ועל גזרו, זמן רב לפני עבור שנתיים – ושוב דרישה בפיו לנסיגה ישראלית.
אבל העיקר אינן הבטחותיו של מר קיסינג'ר, אשר אין לדעת מה ערכן בייחוד אם הוא עצמו מייעץ, דווקא בדיעבד, לא להתייחס ברצינות להבטחות מסוימות, אף אם נשיא חתום עליהן. נפעיל את היגיון השכל הישר, הפשוט, ונדע כי זמן לא רב אחר ביצוע הנסיגה שוב נשמעו הודעות, מבירות שונות,כ י לא ייתכן קיפאון, כי יש הכרח בתנופה דיפלומטית להסדרים נוספים, או להסדר כולל, שאם לא כן תבואנה עלינו כל הפורענויות אשר בהן איימו עלינו בטרם עזבנו את אבו-רודס ונטשנו את המעברים.
אבל אז כבר נהיה בלעדי אלה אף אלה, מוחלשים לא רק בשטח, מבחינת אספקה והגנה חיוניות, אלא גם באמינות. הכל ידעו כי אין עמדה מדינית שממנה אין ממשלה זו מוכנה לסגת, אם מתמידים בלחץ עליה. כניעה כעבירה. היא גוררת כניעה נוספת.
ה.
שזו עמדתן או ציפייתן של מדינות ערב, אפשר ללמוד מקהיר, מהודעתו של פהמי על כוח האו"ם והמנדט שלו, מדמשק, ומג'דה (נאמר לנו בביטחה, כי מצרים פועלת נגד ההצעות לגירוש ישראל מן האו"ם; באה הוועידה המוסלמית והוכיחה...) אבל היום נביא הוכחה יסודית מדבריו רבי הרושם של מזכיר המדינה.
הוא נאם באחת האוניברסיטאות והבטיח בלשון ספק אקדמאית, כי הנשיא פורד יוסיף לתבוע את פתרון השלום במזרח התיכון, באשר אם לא יימצא פתרון כזה עלולה לפרוץ מלחמת עולם שלישית. נראה, כי הרעדת העצמות באיום זה לא הספיקה לו לד"ר קיסינג'ר. הוא אף התחכם ואמר כי מלחמת עולם רביעית כבר לא תהיה. במלים אחרות, כל האנושות כולה תושמד לפי האטום.
זו התפרצות מוזרה אך מכוונת. בגללנו עלול המין האנושי להיכחד, ואפילו תיבת נח לא תישאר לפליטה. הפחדים המוטלים על הכל יש בהם נזק חמור. אופיינית העובדה, כי רק דוברה של מעצמת העל המערבית מהלך עלינו אימים עולמיים כאלה. לא שמענו מעולם דברי זוועה דומים מפיו שלג רומיקו, או ברז'נייב, או מאו טסה טונג. פחד תמיד מחליש. אין תימה, כי הקומוניזם מתקדם בכל חלקי תבל. הקומוניסטים אינם מרתיעים את עצמם מפני הגשמת שאיפותיהם על ידי הפחדה עצמית במלחמת עולם שלישית, אשר אחריה לא יהיה למי, או עם מי, להילחם בזו הרביעית.
העולם החופשי מפחיד את עצמו וכך, על אף כוחו הרב, מחליש את עמדתו. דרוש לא רק מאזן כוחות אלא גם איזון הדיבור עליהם. האיזון הזה מופר באופן שיטתי, בייחוד על ידי ד"ר קיסינג'ר. הוא מתמיד באיומי שואה וכליה לאנושות, אם מישהו לא ישמע בקולו. מטרתו היא להפחיד, כדי להכניע. אך בינתיים הוא מחליש את כוח ההתנגדות הדרוש כדי לעצור את העריצות.
במירוץ בין האיש השלו, שאינו מפחיד את תומכיו, ובין האדם המבוהל, המטיל חיל ורעדה בקרב ההולכים עמו, אין מנוס מיתרונו של הראשון על פני השני. מדוע, כאשר יצאו הקומוניסטים למתקפה על וייטנאם הדרומית – הכוונה היא גם למציידיהם של וייטנאם הצפונית והווייטקונג – הם לא חשו ולא הביעו שום פחד מפני עימות עולמי אחרון? ההפחדה העצמית החוזרת מביאה נזק בלתי נמנע לעולם החופשי. הטוטליטריות יודעת לא רק את חולשתו אלא גם כיצד לנצלה.
אבל את האיום האוניברסאלי של ד"ר קיסינג'ר יש להבין, כי כוונתו לא היתה דווקא למיתלה ולגידי ולאבו-רודס. הוא דיבר על השואה הצפויה לאנושות אם לא יהיה פתרון לבעיית המזרח התיכון, והסדר הביניים, כך הוא מדגיש, בוודאי איננו הפתרון. האם לאחר הנסיגה משדות הנפט וממעברי המגן יוכל לעבור זמן רב עד אשר שוב ירעשו בירות ערב בזעקה לפתרון צודק, נגד כיבוש אדמות, בעד עשיית צדק והחזרת הזכויות של הפלשתינים (עוד? האם שוב לא יופיע מזכיר המדינה באחת האוניברסיטאות ויזהיר בשם נשיאו כי אין לסבול קיפאון, אם אין אנו רוצים התנגשות עולמית. מכחידת כל בשר, אש אחריה לא יהיה אלא תוהו ובוהו שמלפני בראשית. ואז...?
אז ידובר לא עוד בהסדר-ביניים נוסף, כפי שמבטיחים לנו, אלא בהסדר הקרוי כולל, ובינתיים הוכח לכל כי אין "לאו" ישראלי לתכתיבים וללחצים, העומד על כנו יותר מחודשים מספר. לא זו בלבד שניה כבר בלי הנפט והמעברים אלא בלעדי שארית אחרונה של אמינות.
אשליי מושלים. על כולנו להשתדל, כי לא תהיה לרועץ לישראל, כדי שנוכל לומר, לא רק בשבת הקרובה, נחמו, נחמו עמי.
