השמאלנות הברברית, שונאת ישראל

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ד' תמוז התשל"ב, 16 ביוני 1972
נושאים:
הסכסוך הישראלי פלסטיני - אש"ף, טרור ופיגועים. אישים - גולדה מאיר. השקפות חיים - סוציאליזם
מאמר שנכתב בעכבות הטבח שבוצע ע"י ארגון הטרור "הצבא האדום היפני" הנתמך על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין בנמל תעופה לוד
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 השמאלנות הברברית, שונאת ישראל  

 (מעריב, 16.6.1972)

 א.

בסכמה בכנסת את הדיון על ליל הדמים בלוד, הביעה הגברת מאיר, ראש הממשלה, ספק, אם היה צורך בדיון זה. היא אף הרחיקה לכת. לפי דעתה המוצהרת, אי אפשר היה, ולא צריך היה, להוסיף על דבריה שלה, שהושמעו למחרת הטבח.

אלו הן טענות מוזרות. יש בהן סימנים של התפנקות פוליטית.

אין לה כל הצדקה.

הטענה, שלפיה, אם ראש ממשלה אומר דברים מסוימים, אין עוד להוסיף עליהם, מוטב לה לגברת מאיר, במלאה תפקיד זה, לא להשמיעה. אין סוף פסוק בבית נבחרים חופשי. הוא נועד, כדי שיקוימו בו דיונים על כל מאורע חשוב. לראש ממשלה יש סמכות לדבר בשם תומכיה, לא בשם מתנגדיה. זהו א"ב של משטר פרלמנטרי. אך, לעתים, דווקא הוא נשכח מן הלב; חובה להזכירו.

נתבונן גם במהות הטענה. פסקה ראש הממשלה: "אמרתי שמדינות ערב, שמהן יצאו התכנון ושליחי הפשע, ואלו שיצאו בשמחה אחרי הפשע – הן צריכות לשאת באחריות. לפי מיטב הכרתי, הכנסת אינה יכולה, אינה צריכה, לרצות להגיד מלה אחת נוספת". אפילו אינה יכולה לרצות; אין (עוד) להגיד מלה אחת נוספת: עד כדי כך...

נזכר אני, כי אחד מחברי הכנסת, שהשתתף בדיון הפרלמנטרי על זוועת לוד, אמר, בין השאר, את הדברים הבאים:

לא ייתכן שדם יהודי יהיה הפקר. הוא היה כזה במשך דורות רבים. ושופכיו היו משוכנעים שאפשר לשפוך אותו וליהנות, משום שלא יאונה להם דבר. לא עוד. שופכי דם יהודי, דמי נקיים לא יינקו. אולם הבעיה היסודית, העומדת לפנינו, היא לא מה שאנו מכנים לאחרונה, במידה רבה של פשטנות, תגמול. הבעיה היסודית היא אחרת... המדובר הוא לא רק במה שהתרחש, אלא גם במה שעלול להתרחש, כפי שאויבינו מסביב מבטיחים לנו. אין שום אבחנה, אין שום רתיעה. הכוונה היא, בכל מקום ובכל הזדמנות, להרוג את היהודי באשר הוא יהודי. ולא חשוב מי יהיה בדרך. המשרדים של הארגונים האלה נמצאים בבירה, הם גלויים. את המשרדים מייפות תמונות של אבות, מתים וחיים. במשרדם האלה מתקבלים עיתונאים, בהם נעשה תכנון, מהם יוצאים מקשרים עד לטוקיו, או אוסקה, עד לשטוקהולם, לפריז, לברלין. ופעם אחר פעם, משם יבואו, אם במישרין ואם בעקיפין, אם ערבים ואם שכירים, לא חשוב של מה, מעמים אחרים, ויעשו לנו טבח. לדעתי, זכות לישראל, וחובה עלינו, בימים אלה לומר דברים פשוטים מאוד לממשלת לבנון. לא על ידי איגרת למועצת הביטחון, או באמצעות האפיפיור, לא על ידי שליח בפריז, או אף בוושינגטון, אלא במישרין ובגלוי. כי מלאה הכוס. הדברים צריכים להיות פשוטים. אתם סוברים שלאורך ימים תוכלו להרשות לעצמכם לקיים את המשרדים והארגונים האלה. וכשמתרחשים מאורעות דמים, כגון זה שבשדה התעופה לוד, תאמרו: אנחנו רוחצים בניקיון כפינו? מי אחראי, אם לא הממשלה השלטת בארץ מסוימת? היכן ראינו בהיסטוריה, אפילו בימינו, שמתחת לאפה של ממשלה קיים ארגון כזה – הוא אינו יורד למחתרת, הוא לא זקוק לסודיות – ובגלוי הוא מתכנן ומארגן רציחות של אנשים, נשים וילדים במדינה שכנה? ידועה לנו העובדה ההיסטורית בסרייבו. סרביה הכחישה שהיא נתנה יד, שהיא ידעה משהו על אותה "יד שחורה". פה אין מכחישים. להיפך, הם אומרים: נכון, הם קיימים אצלנו, הם פועלים אצלנו. יש להם קשרים עם כל העולם, הם שולחים נציגים ומקבלים שגרירים. והכל בחסותה של ממשלת לבנון. לא תוכלו בביירות להמשיך במצב זה, במעשים כאלה, בחסות כזאת, ישנן שתי אפשרויות. האחת: או שאתם, ביירות, תפזרו את הארגונים האלה, תאסרו את קיומם, לא תתנו להם שום חסות, שום מחסה; והשנייה – אם לא תעשו כן, אנחנו הישראלים, נשתמש באמצעים, העומדים לרשותנו, כדי להגיע להגשמת המטרה האנושית הזאת.

מהודעותיהם של חברי כנסת, על סיעותיהם השונות, לרבות אלו התומכות בממשלה, לא קיבלתי רושם, כי הם חשבו "תוספת" זו למיותרת, או בלתי רצויה. נהפוך הוא. ברור שאפשר היה להביא עוד מלים רבות מפיהם של חברי הכנסת – לא מלה אחת, כפי שטענה ראש הממשלה – כדי להוכיח, כי הדיון בכנסת היה לא רק רציני אלא גם רצוי. מובן מאליו, שאף הוא אינו סוף פסוק.

ב.

תרעומת שנייה היתה בפי ראש הממשלה. היא שאלה, מדוע עורבב הסוציאליזם בדיון הזה. הגב' מאיר הוסיפה להציג, בפני עצמה והכנסת, שאלות רטוריות, נרגשות על אמונתה הזכה בסוציאליזם ועל סילופיו, הנודעים לשימצה, מהיטלר ועד הד"ר חבש.

אם ראש הממשלה התכוונה לדבריי, הרי היא טעתה, כפי הנראה. מתוך רגישות יתרה. אף לא עלה על דעתי, בוויכוח על ליל הדמים, לערוך חשבון, או עימות, אידיאולוגי עם הסוציאליזם, בו הגברת מאיר מוסיפה להאמין, בניצול "הזדמנות" כזו, אם להשתמש בביטויה של ראש הממשלה, הייתי רואה טעם לפגם. אבל היא גם אינה דרושה לעשיית חשבון אמת. הסוציאליזם הישראלי מכה בעצמו. המחץ מבית הוא אדיר. תברר, כי אי אפשר לבנות, לאורך ימים, על היסוד המוסרי הרעוע ביותר: הצביעות. צדק הוגה הדעות, תומס קרלייל, כאשר תיאר, בספרו המפורסם על המהפכה הצרפתית, את המשטר הישן, וקבע, כי כל הכזבים החברתיים, יש נגדם פסק-דין, והם מתקדמים, במהירות או באיטיות, אל קיצם הבלתי נמנע. תופעה מעין זו, אמנם  בתנאים שונים לחלוטין, מתרחשת לנגד עינינו. זמן רב היה התהליך איטי; לאחרונה, הוחש קצבו. השניוּת הנודעת מתגלית לעיני רבים. סוציאליסטים-מיליונרים אינם מהווים שלמות נפשית, או אידיאולוגית, או אידיאלית. אם העבודה השכירה, בתור שכזו, היא ניצול, משום שהעובד מוסר למעסיקו את "ערך העודף", הרי מנצלים הם הקיבוצים והמפעלים ההסתדרותיים. מהו, אפוא, ערכו של סוציאליזם, ומהו מעמדם המוסרי של נושאיו, אם הם, במלוא משמעות המושג המרכסיסטי,   מ נ צ ל י ם   פועלים? ואם במשק, הקרוי פועלים, קיים פער במשכורת, המגיע כדי עשרים מונים, מי הם "העבדים ומזי הרעב" אשר                      ה מ נ ה ל י ם   קוראים להם להתקומם בשיר האינטרנציונל, המושר בפיהם בהתלהבות חסידית או פרולטרית? יש אומרים, שברוסיה הקומוניסטית קיים פער, אפילו רב ממנו. שפיר. זה, בוודאי, מוכיח, מהי אמת הצדק של הסוציאליזם המתגשם, בנוסח המליצה הידוע. אבל יש לזכור, כי בברית המועצות מקיימים השליטים את הפער התהומי בין המעמדות החדשים באלימות ממלכתית, מפחידה ומרתיעה. אין ספק, כי אלמלא היא, היה גם שם הסוציאליזם מתפוקק בתהליך הבלתי נמנע, שעליו כתב קרלייל. אבל אצלנו, ברוך השם, אלימות מדכאה כזו פשוט לא תיתכן. משום כך פועלת האמת נג הצביעות בכוח מתמיד, עולה, גובר.

אבל איש לא חשב להעלות נושאים אלה בדיון על הטבח בלוד. אני מסכים עם הגברת מאיר, כאשר אמרה, כי לכך ישנן, ותהיינה, הזדמנויות אחרות. ודאי. אחת מהן באה בקשר עם התפטרותו של שר המשפטים, המכבדת את האיש. חברי, מר אברמוב, כדובר גח"ל, השתמש בה בתבונה, בתקיפות ובכבוד. גם בעתיד נוסיף לקיים עימות רעיוני, אידיאולוגי זה. הוא חשוב וחיוני לעתיד האומה. אבל מה בינו ובין מעשה הדמים של שמאלנים ברבריים? שוב ניסתה ראש הממשלה להדביק לי ניסיון ליצור קשר מלאכותי כזה.

ג.

אמנם כן, השתמשתי בנאומי במושג "המשפחה הסוציאליסטית". אבל זו היתה מובאה מילולית מן ההודעה המשותפת הסובייטית-מצרית לאחר ביקורו האחרון של סאדאת במוסקבה. בהודעה ההיא הבטיחה רוסיה הקומוניסטית עזרה מלאה למאבקם של הערבים נגד ישראל. מוסקבה וקהיר הוקיעו יחדיו את ניסיונותיו של האימפריאליזם לסכסך בין ברית המועצות לבין התנועה הערבית המתקדמת. כל זה נאמר, במפורש, בשם ברית המועצות והמשפחה הסוציאליסטית כולה, קרי וכתיב.

אולי אפשר לטעון, כי באלה אין חידוש רב. אבל קרה משהו אופייני עד אותה פגישה בין אנשי הקידמה של מוסקבה וקהיר. ב-30 לאפריל נשא שליט מצרים נאום לכבודו של מבשר האיסלאם, ביום הולדתו. בנאום המוחמדני ההוא מנה סאדאת את מומיו של           ה עם   ה י ה ו ד י .  הוא טען, כי זהו עם של כחש, מִרמה ובוגדנות. הוא פאר את מעשהו של מוחמד בגירוש היהודים מכל חצי האי ערב. הוא הזכיר לשומעיו במסגד ולמיליוני הצופים בטלוויזיה, כי על פי הקוראן   ח י י ב י ם   היהודים להיות במצב של מסכנות והשפלה. והוא הבטיח חגיגית, כי למצב זה הוא יחזיר אותם, את היהודים הללו.

אינני מומחה לקוראן. אין לי יסוד להאמין כי סאדאת הביא ממנו דברים, שאינם כתובים בו. מה שידוע אף לי הוא, כי בקוראן יש גם דברים חיוביים על היהודים; סאדאת נהג, כפי הנראה, בסלקציה לא מקרית של ההערכות המוקדשות לדתו. אבל כל מי שגבר על הסלידה ועל השעמום וקרא עד תום "ספר", המכונה "מיין קאמפף", יודע, כי בו אפשר למצוא, באופן כמעט מילולי, את ההיערכות על העם היהודי, כפי שיצאו מפיו של השליט המצרי ערב ה-1 במאי 1972.

לאחר שנאום זה הושמע, נתקבל סאדאת, בכבוד נשיאים וידידים, בבירתה של ארץ הסוציאליזם המתגשם והובטחה לו מלוא העזרה בשם כל המשפחה הסוציאליסטית. האם צריך הייתי, או אסור היה לי, להביא עובדות אופייניות אלו בפני הכנסת ודעת הקהל, בארץ ומחוצה לה? אני סובר, כי חובתי האזרחית היתה לעשות כן, על אף אי ההבנה, אשר הציטטה מן ההודעה הקרמלינית יצרה בלבה של הגב' מאיר. על כולנו להוכיח, כי הקומוניזם שוב מוכן לעשות יד אחת עם נאציזם, שונא יהודים – בימינו הוא ערבי, סאדאתי או עראפאתי – כדי לקדם את השתלטותו על איזורי עולם נוספים. בימי רוסיה הצארית, הוטלה האימרה, לפיה דם יהודי הוא שמן על גלגלי המהפכה. מסתבר, כי אחר המהפכה, דם יהודי נחשב לשמן טוב לגלגלי האימפריאליזם הניאו-צאריסטי, הסובייטי. את הפיגול הזה של המשפחה הסוציאליסטית, שעליה נמנה, כידוע, גם סאדאת, יש להוקיע בפה מלא, בפני עם ועדה ועולם.

ד.

הברבריות השמאלנית קיימת לא רק ביפן. אמנם מאז הטבח המתוכנן בלוד, הכרנו מקרוב את הארגון המוכנה "רנגו סקינון". חבריו הם נורא מהפכניים. דגלם אדום, כמובן. מוריהם, הם אבות הסוציאליזם, מתים וחיים. אם אינני טועה, אפילו טרוצקי הוא אחד מהם. האמת ניתנה להיאמר, כי הם מוכנים להרוג לא רק יהודים, בשם המהפכה והקידמה, אלא גם את חבריהם שלהם. לאחרונה הם הוציאו להורג, לא משורות אירגונם, 14 מחבריו. בין ההרוגים, היה איש צעיר, אשר בתרמיל אשתו שם חיתולים, והיתה נערה, שענדה עגילים. אלו הן שתי סטיות בורגניות, שהיו לחומר הרשעה מספיק בפני בית הדין הפנימי של הצבא האדום ביפן. חיתולים ועגילים? מוות לבוגדים... לך והבן, בשכלך הפשוט, את השמאלניות בימינו.

אבל כאמור, אין זו תופעה יפנית בלבד. הווטרמן בארצות הברית, ולא רק הפנתרים השחורים שם; מהפכנים עולמיים בגרמניה, בצרפת אף בשוודיה חברוּ יחד, כדי לעזור ללוחמי הקידמה והחופש מסוגם של ד"ר חבש וחזיתו העממית מאוד. כולם מוכנים לשפוך דם יהודי, נגד האימפריאליזם וביד הקידמה. פלא? לא. היו גם בעבר שונאי ישראל מתקדמים. שניים מן המפורסמים בהם הם לותר הגרמני וווֹלטר הצרפתי. מתולדותיה של רוסיה אפשר להביא עובדה אופיניית. הארגון המהפכני "נארודניה ווליה" היה, על פי המושגים המקובלים, מתקדם; חבריו נלחמו, לעתים בחרוף נפש, במשטר הצארי האפל. ארגון לוחם זה פרסם ביום ה-22 בספטמבר 1881 כרוז בו נאמר, בין השאר: "התנועה כנגד היהודים אמנם לא על ידינו נתעוררה ויצאה לפועל, ובכל זאת, לפי מהותה ושעתה, הד פעולתנו היא, הפוגרום שנתפשט הוכיח, כי סיגל לו העם תכסיסי רבולוציה למלחמה. אין אנו רשאים להתייחס בשלילה, או אף באדישות, לתנועת עם טהורה זו. ובלי לצאת מנקודת המשען הכללית, עלינו להניע את הכוחות הללו לפעולה".

בטוחני, כי רבים ישפשפו כמוני, עיניהם, בקוראם מסמך היסטורי זה על נקודת ארכימדס של הנודניקים, של "העממיים" המפורסמים. הפוגרום (נגד היהודים) הוא תכסיס מהפכני. תנועת העם, העושה את הפוגרומים היא   ט ה ו ר ה .  אסור לשלול אותה. צריך ללכת אליה ועמה. כאמור, דם יהודי הוא שמן על גלגלי המהפכה. כך צריך לקרות גם בימינו.

ה.

שעות מספר, לפני שנכתבות שורות אלו, נתקיימה בטלוויזיה שלנו, השעה השלישית,מוקדשת לארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל. דוּבר בה, בין שאר הנושאים החשובים, על מוסר המלחמה של המחתרת היהודית הלוחמת. קבענו, כי זה היה הכלל אשר לאורו הלכנו, ונלחמנו, ונרדפנו – ויכולנו. מוסר בלי נשק – מלה ריקה; נשק בלי מוסר – תהום פעורה. המלים הללו נלקחו מהודעה של האצ"ל, מלפני עשרים ושמונה שנים.

העם היהודי הוכיח את צדקתה הטרגית של הרישא. מוסר היה לו, לעמנו, מן הנשגבים עלי אדמות. נשק לא היה לו במשך 18 מאות שנים. משום כך נשחטו ונטבחו נושאי המוסר, בכל דור ודור.

לוחמי העם היהודי נטלו נשק בידם, כדי לגאול אותנו, כדי להשיב לו את ארצו. דל היה נשקם המשחרר. אך מוסרם עמד להם. כך גדל כוחם פי מונים אין ספור. מוסר עם נשק, זוהי תורת החיים והחרות.

השמאלנות בימינו, הקרויה מהפכנית, נשק יש לה; מוסר אין לה. משום כך היא ריאקציונית במהותה, וברברית בשיטותיה. היא מנסה לסחוב, לא רק את עמנו אלא גם עמים אחרים, לתוך תהום פעורה.

 

במורדי אור אלה יש ללחום, בכל הכוח העומד לרשותם של בני חורין. לא יעלה בידם להטיל עלינו אפלה, או להחזירנו אליה, אף אם ישתמשו בתכסיס הרבולוציוני של הפוגרום. אבל יהיה על כולנו, לרבות ראש הממשלה, לתת את דעתנו לשאלה, אם ניתן לעמוד נגד הגל האדום העכור, בעוד מעליך מתנוסס אותו דגל עצמו, אשר תחתיו יושבים מבצעי הטבח ומשבחיו.