השלושה

השלושה

כך נופלים גיבורים.

האחד התנדב למשפחה רק לפני זמן קצר. מומחה רב נסיון. אמיץ וקר-רוח. נפל ממש על משמרתו. במקלע שהחזיק בידיו הבטוחות, חיפה, במשך חצי שעה על מהלך הפעולה. וכל עוד המקלע "דיבר", עשו החיילים העברים את מלאכתם, כאילו עמדו מאחורי חומה של עופרת; כדורי האויב לא יכלו להשיגם. אך פתאום נדם קולה של מכונת-היריה. תמהים הבחורים: היתכן כי אצלו יארע קלקול? לא, לא אחים היא בסדר. אולם הוא, היודע כל בורג וכל קפיץ שבה, הוא נפל ואיננו עוד אה, עתה מובן, מובן הכל. ועל אהוד המזרים אמונה ונותן בטחו. למתקדמים באש. בוכה נפש אחיו.

השני אך קם מערש הדווי. השתתף בהרבה פעולות. תמיד הלך הראשון. ובאחת הפעולות האחרונות נפצע פצעים חמורים. נטה למות. התגבר. רצון הקרב ניצח את המוות. ומיד לאחר שקם על רגליו, לא חדל מלהפציר, שישתפוהו במלחמה. היסס מפקדו, אך לבסוף "נכנע" ושוב - קדימה! אולם הפעם ניצח המוות את איש הקרב

השלישי צעיר היה, אך את תפקידו מילא, כאילו היה מן המנוסים ביותר. הכדורים רקדו סביבו ומעל לראשו. הוא לא שם לב. ארגז אחרי ארגז הוציא ממש מתוך האש. הלוך וחזור, הלוך וחזור. די; המלאכה נגמרה למכונית! והנה, ברגע האחרון, פגעו בו כדורי האויב ופלחו את ריאותיו.

כך הולכת וגדלה, ליד המשפחה הלוחמת, משפחת החללים האלמונים, המקדשת את הדגל, המלכדת את השורות, הפודה בדם לבה את אדמת המולדת. ומשפחה זו זועקת אלינו ממרומים, ממעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים:

המשיכו:

ואכן נמשיך כשאש דמם הקדוש יוקדת בעורקינו.