השאלה העיקרית: כיצד?

השאלה העיקרית. כיצד?

הדיאגנוזה של המרצה הראשי בועידת "ההסתדרות" היתה נכונה. מר בן-גוריון קבע בנאומו, כי העם העברי בגולה, לאחר שהושמד שליש מבניו, עומד בפני כלייה מוחלטת, אם מרעב וחלי ואם מהשתמדות, הדומה, כהגדרתו, ל"מיתה בנשיקה". אפשר להציל את העם הגוסס רק ע"י עליה המונית ומידית - "עליה קטסטרו- פלית" - לארץ-ישראל. אבל בארץ-ישראל, קבע הנואם, קיים עדיין הספר הלבן על כל הגבלותיו הקטלניות, ואין כל סימנים באופק שיוכיחו, כי התעודה הזאת עומדת להתבטל.                                                                                                                                                                                                       גם הפרוגנוזה של מר בן-גוריון התאימה ללקח המציאות העברית. לא רק היהדות האירופית עומדת בפני כליון חרוץ; גם היהדות "בארצות החפשיות" אינה מובטחת מפני ערעור עמדותיה, מפני גל השנאה הגוברת והולכת ומפני מקל הנדודים. ואף הישוב העברי בארץ-ישראל לא יוכל לעמוד. אם לא ישתנו באופן יסודי תנאי חייו המדיניים, נוכח הסערות העומדות להתחולל באיזור זה של העולם.                                                                                                                את הדברים הללו, שיצאו מפי מר בן-גוריון, קראנו ברגשות מעורבים. היינו שמחים עליהם, כי הרי הם דברי אמת שאנו משננים אותם, אחרי פינסקר, הרצל וז'בוטינסקי, יומם ולילה. אך איך לשמוח, ביודענו, מה רב ואיום המחיר שהעם העברי היה נאלץ לשלם, כדי שאחד מדובריו ישכיל להבין כהלכה את חוקי-חייו ואת הסכנות הטמונות בחיק העתיד, האורבות לעצם קיומו בתור עם. היינו אולי מביעים צער, על שמר בן-גוריון כה פיגר אחרי התפתחות- הבזק של צרת ישראל, שמשמעותה חוסר מולדת עצמאית. מי יודע: לו הוא וחבריו היו רואים לפני 10-20 שנה, לא רק את המפעל היפה, שהקימו בעזרת העם, אלא גם את הקטסטרופה, אשר התקרבה בצעדי ענק אל העם עצמו, ואשר מפניה הזהירו כל אנשי החזון בדורנו - מי יודע, אם לא היינו מונעים, לפחות בחלקו, את האסון גדול, ואם מצבנו כיום לא היה אחר לגמרי, מזה שתואר על-ידי המרצה, החוזר, בדיעבד, לנורדוי ולז'בוטינסקי. אבל מה יועיל הצער? והאם אפשר "בצער" להביע את כל אשר אנו מרגישים נוכח רעידת האדמה העברית וחרשותם של אלה, שהיו חייבים להטות אוזן קשבת לפעמיה?                                                     לפיכך, לא נוכל לשמוח על שגם מר בן-גוריון, בדברו על מצב העם ועתידו, הופיע בדיאגנוזה ובפרוגנוזה נכונה, ואין טעם להביע צער על שאיחר להשמיען בפני חבריו ויריביו. לא הן המכריעות כיום, לאחר שקרה מה שקרה; מכרעת התרופה. מכרעת השאלה: כיצד? כיצד להביא לידי ביטול הספר הלבן? כיצד להקים ממשלה עברית, שהיא לבדה, לפי טבע הדברים, מסוגלת לארגן את המפעל העצום והמורכב של שיבת ציון המונית ומידית? כיצד להקים ממשלה עברית, במקום השלטון הבריטי שהיה, ורוצה להיות, וממשיך להיות, המכשול העיקרי בדרך לריכוז העם במולדתו? כיצד לפתור את השאלה המרכזית, בה תלוי פתרונן של כל יתר השאלות העומדות בפנינו: עלית מיליונים, שיכון, התישבות, גאולת המים, פיתוח התעשיה וכו'? בקיצור, כיצד להשליט את האומה על הארץ, כדי לאחד אשה עם רעותה קשר טבעי ונצחי?                                                                                                                                                                     לשאלות אלו לא נתן מר בן-גוריון כל תשובה. הוא קבע את העובדות; הוא ניבא שהורות. אך דרך לא התווה. כי הרי אין להניח, שהקמת איגודים מקצועיים בתוך "ההסתדרות", או השכנת שלום בקרב הסקטור החקלאי ותיקון היחסים בינו לבין פועלי העיר, או ארגון "חלוץ" הסתדרותי, במקום "חלוץ" רב-גוני בגולה - כי בדק בית זה, שמר בן-גוריון הציע לבית "ההסתדרות", עשוי להציל את בית ישראל ממפולת. גם המרצה, בודאי, לא האמין בכך, לפיכך סיים את חלקה הראשון, החשוב, של הרצאתו לא בתשובות, אלא בשאלות ריטוריות. הדבר הזה הפך, כנראה, לנוהג אצל מר בן-גוריון וחבריו. בשאלה ריטורית אפשר בנקל להתחמק מן ההכרח להיענות לדרישה, הבוקעת מכל צד: אם זהו המצב - הראו דרך! הגידו, מה לעשות, כדי לשנותו. כיצד? כיצד? אך אין קול ואין עונה. החכם גיתה אמר: באין רעיון, באה לעזרה המלה. נראה גם, כי באין תשובה, באה במקומה השאלה הריטורית, הריקה.                                                                                נואמים אחרים, שהופיעו בשם סיעות "אופוזיציוניות" על דוכן הועידה, ניסו, בכל זאת, לחפש תשובה לשאלה העיקרית, המנקרת, כיתוש, במוחו של כל יהודי. אחד מהם הציע "לצאת לרחובות" ולארגן הפגנות זעם המוניות לשם שבירת "בריחי הספר הלבן". הנואם השני הציע לערוך שביתה כללית בארץ, השלישי דיבר על שימת בלוקדה כספית על השלטון הקולוניאלי, כלומר על הפסקה מאורגנת של תשלום מסים לממשלה הבריטית. הצעות מלחמה אחרות לא הושמעו.         יש לברך על הרעיונות הללו, אם כי, כפי שלמדנו מהנסיון, גדול המרחק בין השמעתם לבין הגשמתם. הם מוכיחים, כי כנים היו דברינו, באומרנו, שחוגים רחבים בישוב הזה עומדים תוהים במדבר השיגרה ומחפשים איזו דרך חדשה, דרך מלחמה. כך אי אפשר להמשיך, כך לא נגיע - זוהי הרגשה כמעט כללית. והיא הופכת אי פה אי שם, להכרה.                                                                                                                                                                                                       קרוב לודאי, כי גם בנפשו של מר בן-גוריון מכרסמת ההרגשה הזאת. אלא שהוא בחר להשתיקה - מטעמים הידועים לו, שאנו יכולים רק לנחש אותם - אף על פי שבדרך כלל אין הוא ידוע כשתקן. (ה"כנס" הקודם של ועידת "ההסתדרות" יוכיח . מי יעיז לומר לנו, שאפשר להשיג את ארץ ישראל בתור מדינה עברית חפשית, על מיליוני תושביה העברים, שאנו נביאם, - בלי מלחמה, בלי מלחמת חופש ממש? אין איש מאמין בהכרעה כזו, שתבוא בצורה "משיחית", באופן אוטומטי, כלומר, בתור פצוי הומניטרי לסבלנו האין סופי; או בתור פרס אבירי לחלקנו במאמץ המלחמתי; או בתור תוצאת שתדלנותו המקסימה של ד"ר וויצמן; או בתור תוצאה של נקודות התישבות נוספות, של תזכירים מלאי חכמה מטפיסית, של אספות, מחאות ורזולוציות. הדברים האלה יביאו אולי ל"קצת עליה" ול"קצת אדמה" ואולי אפילו - מי ינחש את סודות המעבדה האלכימית בלונדון? - ל"קצת מדינה", לארץ ישראל מקוטעת, בלי ירושלים ובלי חיפה, בלי מים ובלי קרקע, בלי חופש ובלי עתיד. טבעי הוא, איפוא, שאלה הרוצים רק בשנויים אלה, או בכמה מהם, ואלה המוכנים להסתפק בהם, סומכים על הידידים הגדולים, על הרזולוציות החשובות ועל המאבק המדיני - אותו "מאבק", המביש לא רק את עושיו, אלא גם את המלה העברית היפה, כי הרי הוא מרוקן אותה מתכנה ומסלף את משמעותה. ואילו אלה, הרוצים בגאולה שלמה של העם, ברכוז מיליונים במולדת שלמה, חפשית ועצמאית - אלה אינם יכולים לסמוך על פתרון אוטומטי. הם מחפשים דרך למאבק ממשי למלחמת העם למען שחרורו.                                                                                                                                                 אולם שלש ההצעות, שהושמעו בועידת "ההסתדרות" ע"י נציגי הסיעות השונות, אינן ממצות את השאלה. חסרה להן השלמות;. אין בהן שיטה. הן רחוקות מאד מתכנית מלחמה וממחשבה דיאלקטית, המהווה, כמקובל, את יסוד המחקר המהפכני. גישת המציעים הנכבדים היא במקצת נאיבית. הם מוכנים ודורשים לומר את הא'; אך הם שוכחים, כי האומר אלף חייב לזכור, כי אחריו באה גם בית וגימל - עד הסוף. את זאת אין הם מציעים; ואולי אין הם מוכנים לכך.                   אם, למשל, תוכרז שביתה כללית בארץ, נשאלת השאלה, התהא זו שביתת-הפגנה, או שביתת-מלחמה; התמשך שלשה ימים, אי לא תופסק "עד לנצחון", עד להשגת מטרתה הפוליטית. לשביתה מן הסוג הראשון אין ערך היא תוכרז ותחלוף ולא תשאיר כל עקבות, פרט להד מסויים בעתונות, והכל יבוא במקומו. השובתים יחזרו למפעליהם; השליטים למשרדיהם ומזימותיהם. אבל אם יוכרז שבת שבתון "עד הסוף"; אם ישבעו כל פועלי הארץ לא לחזור לעבודתם; כל הנהגים לא להזיז מכוניותיהם; כל בעלי העסקים לא לפתוח חנויותיהם, עד אשר ייפתחו שערי הארץ בפני כל יהודי ויהודי - וזה קשור בהעברת השלטון לידים עבריות -; אם השובתים יהיו מוכנים, כפי שהם מוכשרים, להפסיק את החיים הרגילים בארץ וגם להתייסר, אם יהיה הכרח בכך, ביסורי רעב ביודעם, כי הקרבנות הללו הם כאין וכאפס כלפי מה שהקריבו אחינו, "היהודים הפשוטים" הללו בגולה הארורה אם תוכרז תהיה שביתה כזו, בלתי נמנעת היא התנגשות ישירה בין מארגני השביתה של Stop Life, לבין שלטון הדכוי, שאינו יכול להרשות את השבתת החיים, עליהם הוא, בתור שלטון, חולש.                             ההתנגשות תלבש צורות שונות. מיד תופעל מכונת "החוקים". השביתה תוכרז כבלתי ליגלית, פקודת מאסר תוצא נגד מארגניה; המשטרה תרדוף אותם, כפי שהיא רודפת היום את חיילי האצ"ל. מפעלים אחדים יופעלו ע"י הצבא: אחרים - בעזרת פועלים ערביים, תחת חסותו של הצבא. ומה הלאה? מארגני השביתה ייאלצו לרדת למחתרת, ולקרוא ממעמקיה להמונים להמשיך בשביתתם ולהתנגד לכל נסיון להפירה. אם השביתה תופר ע"י הצבא, או בחסותו, הרי פג ערכה המעשי והיא תהיה שוב להפגנה גרידא. יהיה, איפוא, הכרח לא רק לעזוב את העבודה במפעלים, אלא גם לשמור עליהם מפני הנסיון להפעלתם. במקרה זה יש לשכוח על משמרות שלוות. הצבא והמשטרה ישתמשו בכוח, ונגדם יהיה הכרח להעמיד כוח. הבידים ריקות יישלחו השובתים נגד מכונות יריה? הלהפגנות נשואות עינינו? אם מארגני השביתה הכללית ירצו לא בהפגנה חולפת, אלא במלחמה מכרעת, יהיו נאלצים וחייבים לצייד את השובתים, לשים נשק בידי ההמונים. אבל אז, רבותי, אתם נמצאים "בחצר שלנו". אז אסור להשאיר בידי המשעבדים את היזמה, אלא צריך ליטול אותה, לפי כללי המלחמה היסודיים, לידינו, אז יש לכבוש את האוביקטים החיוניים ואת עמדות המפתח בארץ, יש להסתער על הערים הגדולות ועל מרכזי השלטון ולהשתלט עליהם, אז צריך להתגונן באוביקטים שנכבשו, או שוחררו, עד הנשימה האחרונה, אז יש להתקיף במקומות שווים, כדי להקל על המגינים ולא להרשות רכוז כוחות הדכוי. כל הדברים הללו הם, לאור מצבנו בארץ, אפשריים בהחלט. אך מה שם יקרא להם? התקוממות. זוהי התקוממות, אשר בעקבותיה, אם נזכור את כל מה שכרוך בה מבחינה היסטורית, מדינית ובין-לאומית, תבוא, ללא ספק, ההכרעה החיובית: החרות. זוהי התקוממות, אשר בלעדיה לא תבוא כל הכרעה, ואם תבוא, הרי היא תהיה אנטי-יהודית; אשר בלעדיה כאשר אבדנו אבדנו. הנה כי כן, אם אומרים א', יש להתכונן להגיע עד ת'; אם מתחילים בשביתה כללית וחושבים עליה ברצינות, אין מנוס מפני תכנית מלחמה מאורגנת, מפני התקוממות כללית של הישוב נגד שלטון הדכוי.                                                                             הנתוח הזה כוחו יפה גם ביחס להצעות על הפגנות זעם ועל "בלוקדה" כספית. אם אזרח מחליט, בתור יחיד, לא לשלם מסים, מכריחים אותו השלטונות למלא את חובתו האזרחית ע"י מכירת נכסיו. אבל אם ציבור ירצה להפסיק, במאורגן, את זרם הכספים, היוצא ממנו לאוצר המדינה, מוכרח מישהו לקרוא לציבור לעשות כן. אותו "מישהו" יכול להצליח, או לא להצליח. אם לא יצליח ויסתפק רק בכרוזים, קרוב לודאי שלא יאונה לו כל רע, ולדבר לא יהיה ערך; אך אם יצליח ויארגן באמת את השביתה של Stop Pay, הרי גם הוא יהיה נרדף ע"י השלטונות עד חרמה. אמנם, שלטון קולוניאלי יכול להתקיים גם בכספי המטרופולין, אבל אין הוא יכול להרשות, כי ייהרס היסוד הכספי המקומי של קיומו. פקודת מאסר תוצא, איפוא, נגד מארגני ה"בלוקדה" שיה�%9