הרצל וז'בוטינסקי

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ה' אב התש"ד, 25 ביולי 1944
מתוך:
במחתרת, כרך א' עמ' 57-60
נושאים:
שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה. אישים - הרצל, זאב ז'בוטינסקי. לאומיות - לאום יהודי (ציונות). חינוך - נוער, ערכים בחינוך. מפלגות - רדיפת חרות
בגין מספר על שני האישים שהשפיעו עליו - הרצל, ותלמידו ז'בוטינסקי. בגין טוען ששניהם, שימי השנה לפתירתם חלים בתמוז, חזו את החורבן, בזמן שסביבתם לא קיבלה את חזונם וחשבו שהם מרעים את המצב. בגין עומד על ההבדל בין שניהם, וטוען שהרצל הגה את הרעיון, וז'בוטינסקי, הנהיג את המלחמה בשם הרעיון, וחינך את הדור שילחם למען הגשמת הרעיון.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

בחודש תמוז הלכו לעולמם תיאודור הרצל וזאב ז'בוטינסקי, ובחודש אב מבכה העם את חורבנו ההיסטורי - מקור כל אסונותיו בדרך חייו הארוכה.

            אין אנו מיסטיים. בקרבת הזמן שבין ימי האבל הללו אין אנו רואים יותר ממה שיש בה: מקרה. אולם התקופה שלנו, תקופת החורבן החדש, הופכת את המקרה הגורלי לסמל. כי גם להרצל וגם לז'בוטינסקי היתה בעצם תעודה אחת. הם נשלחו כדי להציל את עם ישראל. הם הופיעו כדי להציל מכיליון פיזי את דורם, אשר הועמד על סף הכיליון, עקב מסיבות שהיו ברורות ונהירות להם ונשארו נסתרות לעיני הדור עצמו. הם באו ערב החורבן ובהרגישם בכל נימי נשמתם את שליחותם ואחריותם ההיסטורית, ניסו להקים גשר על פני התהום, ולהוליך בו את הנידונים, על מנת להעבירם לעבר השני, לחוף-מבטחים...

            אבל שניהם נעלמו לפני "חודש אב". לא הספיקו. לא השלימו. דורם היה מוכה בסנוורים, חולה אשליות. עיוורון הנידונים קירב את קצם ומותם. קירב את קץ הנידונים...

            תעודה אחת וגם גורל משותף היו לשניהם, זוהי תעודתו וגורלו של ד"ר שטוקמן. הזוכרים אתם את הדרמה הידועה של איבסן? באחת העיירות הצפוניות מתגלים מי-מרפא. המוני חולים נוהרים אליהם, על מנת למצוא ריפוי לחוליים. העיירה נהנית ממקור הכנסה חדש, ומתעשרת. אולם פתאום קורה אסון: אחד הרופאים המקומיים, ד"ר שטוקמן, מגלה כי בתוך המים ה"מצילים" ישנו רעל, ולא בלבד שלא יביאו ריפוי לחולים אלא יסכנו את חייהם. הרופא הצעיר מחליט לפרסם מיד את תגליתו, על מנת להזהיר את האזרחים ולהציל את חייהם. אבל לתמהונו הרב הוא נתקל בהתנגדות מצד נכבדי העיר וראשיה. איך תפרסם את תגליתך? הרי ייסתם מקור ההכנסה של עיירתנו, הרי תמיט אסון על האוכלוסייה המקומית, על בני עירך! אלו היו הטענות של ה"ריאליסטים", שדאגו לשלום העיר ולהתפתחותה. אולם ד"ר שטוקמן אינו נכנע. הוא מרגיש, כי אסור לו לשתוק ואסור לו לוותר: יש לו שליחות. ומן היום בו גילה את האמת, שומה עליו להילחם עליה אף אם יהיה אחד נגד כולם. הוא נלחם, אבל גם אבות העיר אינם מוותרים והם, כמובן, חזקים ממנו. לרשותם עומדת הביורוקרטיה המקומית, העיתונות וההסתה. נואמים וסופרים מכריזים כי ד"ר שטוקמן הוא "אוייב העם"...

            הרצל בזמנו וגם ז'בוטינסקי בתקופתו הרגישו כי ה"בארות" שלנו מלאות רעל אף על פי שהן נותנות "פרנסה" ועושר, אם בגולה ואם במולדת, ומן היום בו גילו את האמת, לא מצאו מנוחה לנפשם. הם נישאו - אם אפשר להגיד כך - על כנפי תעודתם ונלחמו - יחידים וגלמודים - נגד נכבדי העם וראשיו, אשר ניסו להסתיר את האמת ואשר לרשותם עמדה תמיד הביורוקרטיה, העיתונות וההסתה: "אוייב העם" - מילים אלה שמע הרצל לא פעם מבני דורו ואת ז'בוטינסקי הן ליוו בכלל - החל מימי הגדודים ועד לימי ה"אבקואציה" ועד בכלל...

            הרצל יצר את הציונות ואת המדיניות הציונית. ז'בוטינסקי חידש את שתיהן, מתוך מלחמה מתמדת נגד מסלפים ותבוסתנים. זו היא זכותו ההיסטורית של ז'בוטינסקי, והכתר של יורש הרצל העטיר בצדק את ראשו. אבל פעולת חייו אינה מסתיימת בחידוש הציונות המדינית

ובהתאמת דרכיה לתקופה חדשה, תקופת המנדט הבריטי, העליה, הבנין וה"מאורעות". יוצר הגדודים העבריים מילא תפקיד נוסף בהיסטוריה העברית: הוא חינך והקים דור של לוחמים עבריים. אמנם גם הרצל השפיע ומוסיף להשפיע על הנוער העברי, ולבנו מתמלא אהבה עמוקה, בקוראנו את יוֹמָנוֹ ובזוכרנו את פרשת העפלתו של איש זה, אשר חזר לעמו והחזיר לו את התקוה הגדולה... כן, הרצל עדיין משפיע עלינו ברעיונותיו, בנשמתו האצילה, באופיו המלכותי. כי הרי אלמוות הוא האיש... אבל זהו ההבדל בין שני שליחי האומה ואין לשכוח אותו: הרצל השפיע על הנוער העברי, ז'בוטינסקי חינך באופן ישיר "דור לוחמים וגיבורים". "אלט נויילנד" - מול "שמשון"; "המנורה" מול "אויפ'ן פריפעטשאק". ולא רק במכונת הכתיבה חינך ז'בוטינסקי את הנוער העברי אלא גם - ואולי בעיקר - במעשיו ופעולותיו. כי זו היתה תכונתו העיקרית: הוא לא ידע כניעה. איש מלחמה היה מראשית הופעתו על הבמה הציבורית ועד יומו האחרון. בזמן שה"קולקטביזם" היה סינונים של "קידמה" - בתקופת המעבר בין המאה ה- 19 והמאה ה- 20, יצא ז'בוטינסקי נגד התיאוריה המקודשת והרצה על זכויותיו הקדושות של היחיד. כיום למד העולם כולו, כי "הקולקטיביות" - הלאומנית או המעמדית - היא היא מקור האסונות, שאין להם דוגמה בדברי ימי האנושות. אבל אז היה ז'בוטינסקי גלמוד בסביבתו ומורד יחידי. גידפוהו וקראו לו "ריאקציונר" והוא לא נכנע. בימי המלחמה העולמית מצא והראה את הדרך: צבא עברי וכיבוש הארץ העברית. שוב השמיצוהו בסביבתו כ"מיליטריסט" ("הפאשיזם" עוד לא נולד) וריאקציונר צמא-דם. החרימוהו וגירשוהו מהסתדרותו אך הוא לא נכנע. בירושלים, בשנת 1920 הוביל לקרב חיילי ישראל והגן על כבוד האומה, ובבית הדין הצבאי הופיע בקומה זקופה, לא הצטדק ולא ביקש חנינה, אלא קיבל על עצמו את כל האחריות עבור חייליו והפרת ה"חוק". הלך לעכו ופתח נתיב היסורים בו הולכים וילכו מאות ואלפים...

            שלטון הדיכוי הגלהו מארץ המולדת, ומני אז לא פנה - ואסר לפנות בשמו - בדבר רשיון כניסה לארץ-ישראל. פעם אחת ניסו ידידיו לפנות בעניין זה אל המלך האנגלי. הבקשה נשלחה בהיעדרו של ז'בוטינסקי, בימי ועדת החקירה של שאו. אולם מה היתה תגובתו לאחר שחזר אז מדרום-אפריקה? מבלי להסס רגע, כתב מכתב - אם אין אנו טועים, לאמרי - וביקש להודיע בחצר המלך, כי ידידיו שלחו את הבקשה על דעת עצמם, ואילו הוא מבטל אותה כי איש מלחמה הנהו, ולא יבקש אף פעם חנינה...

            כן, הוא לא ידע כניעה, אבל ידע אהבה, גבורה, הקרבה וסבל. שירת המרד היתה שירת לבו ומנגינת דמו. ושירה זו חדרה לעיירות קטנות, לגטאות אפלים, לארצות רחוקות; חדרה וכבשה. ודווקא בימים אלה למדנו כי לא לשווא היה עמלו, כי לא נותקה השרשרת ולא כבתה האש...

            לפיכך, היתה זו התעלמות מן האמת ההיסטורית והיה זה חטא נגד הצדק ההיסטורי לו הנוער העברי היה שוכח - או מנסה להשכיח - כי ז'בוטינסקי מייצג לא רק את המחשבה המדינית הקלאסית בציונות, אלא גם את רעיון הצבאיות וההתקוממות העברית, שבלעדיה אין הגשמה ואין גאולה לעם.

            אכן, הרצל נתן לדור את הרעיון, ז'בוטינסקי הקים את הדור, הנותן את עצמו למען הגשמת הרעיון...