הרהורים על האמנות היונית והיהודית

(כ.י מעזבונו בארכיון גנזים)

אגב ישיבת בטלה בכורסת המרגוע בספינה ההולכת לאן מפליגות המחשבות למרחקי ההסטוריה: יהדות ויונות. שני עמודי התווך של התרבות האנושית. שני קווים מקבילים, שנוהרים בכוונים מהופכים ולעולם לא יפגשו. שונות היו לא רק באפין, בצורתן, אלא בתפיסתן, בגישתן לחיים, בכל מהותן. הנגוד שביניהן היה נגוד שמתחיל מן השורש, שאת גורמיו יש לבקש בשנויים הביאולוגיים, הגיאוגרפיים וההסטוריים של שני הגזעים הללו. משום כך הפך נגוד זה גם שנאה וקנאה עולמית. משום כך לא הצליחו כל אלה שנסו למזג את שתי התרבויות העתיקות הללו. הן לא נתמזגו עד היום. הן מתרוצצות עם היום ברוחו של האדם ואולי בהתרוצצות – איבה זו יש לבקש את הסבות למשברים הרוחניים בעולם. הנצרות ניסתה אף היא אף היא לעשות את המזיגה – ונכשלה. הריארציה והשיבה אל הרוח היהודית נתבטאו בכל התנועות הריפורמיות של דת זו. אפילו הקצולויות טפחה רק מזיגה חיצונית בלבד, בצורה, ולא במטרה אלא כאמצעי קשוט ושעשוע – ואולם בעיקריה היסודיים נשארה אפילו הנצרות הקתולית יהודית באופיה, בבנינה ובכל השקפותיה.

האמנות היונית היא רב-צדדית מבחינת הצורה וחד צדדית מבחינת התוכן. היונים ראו את החומר לא ראית חושים פשוטה אלא מבעד לצעיף של הדמיון והאידיאל הם ראו את שיא האמת האמנותית בשלמות החיצונית ולתוך לא דרשו כלל. עיניהם היו פקוחות רק כלפי מרום, מתוך שאיפה להאלהה ולהתאלהות – ואולם גשש גששו כעורים למטה, בין החיים עקרו משם את גבוריהם, מרטו את לבוש המציאות והפגימות, והעלום בעל-כרחם, בכח התנופה של דמיונם העשיר, אל משכן האלים. הם לא ראו את הרע ואת המכוער כחלק מענין עם הטוב, כגורם שוה-ערך עמו בחיים. [הרע – לא ברור] והמכוער היו רק תופעות טפלות באמנות היונית, שאינן נובעות מתוך עצם מהותם של החיים אלא מחוצה להם. אין חילוניות ואין פנות אפלות. הכל חג. בכל אור. הכל כאילו נוצר לשם משחק, לראווה. איזו שלאה אידילית – חגיגית נוסכה על הגבורים ועל מעלייהם, על המלחמות ואפילו על הטרגידיות. הטרגידיות אינן תולדה של פרפורי רגשות, אינן [מחויבות] ההתנגשות של נפשות ושל שאיפות שונות זו מזו ומתנגדות זו לזו, אלא הן נעשות בכח חיצוני, על פי הצו של האמן. אי-אפשר להמנע מרושם של מלאכותיות ומוכניות. Deus ex machine.

באמנות כזאת יש אמת של אידיאל אבל אין אמת של חיים. מתוך האמנות היונית אין לעדת על מבנה נפשו של העם, על אפיו, על ההוי של חיי יום-יום. מי שרוצה לעמוד על כל אלה ילך אל מקורות אחרים, רומיים ברובם. אנו נזכרים באמן של הקולנוע כיום: מתוכו לא יוכל איש לעמוד על תנאי החיים באירופה ובאמריקה בדור הזה, לא על הלך הרוח האמתי. היוני הקדמון רואה את השלמות בהעדור הגמור של הרע והמכוער, בשליטתו של צבע אחד בנפש. תפיסה כזאת היא חד-צדדית. כל חד צדדיות באמנות היא מחצית האמת. ומחצית של אמת איננה חלק מן האמת היא איננה אמת כל עיקר.

לא כן האמנות היהודית הקדומה, שבטויה הגדול והיחידי כמעט הוא התנ"ך. היא חד צדדית בצורתה – אבל רב צדדית בתכנה. היהודי – עיניו גמישות יותר, אינן כפותות לכוון אחד. הוא רואה את החיים בכל מלוא חושיו. הוא איננו שואף כלל וכלל להאלהה – לא רק משום שהוא רואה בזה חטא, אל גם משום שאלוהיו אין לו גוף ואין לו דמות הגוף וממילא אינו יכול לשמש סמל לאומן ביצירת גבוריו. היהודי רואה את גדלה של האישיות דוקא במדותיה האנושיות, ואת תפקידו של האמן בגלוין והדגשתן של המדות הללו. היופי האמיתי של האדם איננו בשלמות, שאיננה יכולה בעצם טבעה לשמש גורם להתעלות ולהתקדמות, מכוון שאין אחריה ולא כלום. עם השלמות מתות השאיפות, ועם מות השאיפות מת גם האיש, באשר הוא אדם, בשר ודם. היופי האמתי הוא דוקא באי-השלמות, ב"ותחסרנו מעט מאלוהים", באותו חסר קטן, שמשוה לכל הישג והישג של האישיות טעם של גבורה ומלחמת-גבורים. את האמת רואה היהודי לא בהעדר הרע והמכוער, אלא במציאותם ככחות שוים זה לזה, בעלי עערך שוה וזכות שוה, במלחמה שביניהם, בחטא ובחרטה שלאחריו, בקצור – בכל אותם הקרבות הנפשיים, שהם-הם נותנים חיים לאדם, שמשוים ענין לחייו. לפיכך, לא חפה האמן היהודי הקדמון לא על הצדדים השליליים שבאופי גבוריו ולא על כשלונותיהם במלחמותיהם הנפשיות. דוקא בין צללים מגיהים זוקו האורות באור משנה.

האני הוא פסל – לא רק בשיש אלא גם במכחול ובקולמוס. עקבות האיזמל נכרים יפה גם באמנות [לא ברור] והספרות. עם כל הדינמיקה האפית שבאמנות היונית יש בה משהו נוקשה, שישי, סטטי. הסבה היא, שאין הנפש עומדת במרכז הפעולות, אלא רצונו של האמן היוצר, הנפש האנושית על כל חולשותיה וגבורותיה. לעומת זאת האמנות היהודית היא דינמית מאד גם בחלקיה האפיים ואף בחלקיה הליריים. כמה דינמיקה אמיתית, דרמתית, יש בפרקי תהלים: יאוש ותקוה, עצב ושמחה, קללה וברכה, רגעי חולשה ורגעי גבורה. יש רושם של תמימות בגלוי כל האמת הפנימית של האמן היהודי, בחוס כל ענין לחפות על משהו שאיננו לרצון חוץ לו. מתוך האמנות היונית מתקבל רושם של ערמה, של גניבת-לב באמצעי להט מופלאים. הם ידעו מאין כמוהן לתת בטוי נשגב לאידיאל היופי שלהם – ואולם אמת של חיים, אותה אמת עירומה וחמה, לא היתה בו; האמת הזאת מצויה דוקא באמנות היהודית